יום שלישי, 25 בנובמבר 2008

נאפט"א חוגגת 15 שנה, תנו לבריטניה להצטרף

בזמן שנאפט"א חוגגת 15 והאיחוד האירופי בצומת דרכים לחלק ממדינות אירופה יהייה עדיף לחפש דרך שלישית, בין המודל האירופי לבין זה הצפון אמריקאי, גשר בין הכלכלות.

בעוד חודש יחגוג נאפט"א (הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה), את יום הולדתו ה-15. 15 שנים של סחר חופשי צפון אמריקאי ששינו את הכלכלה האזורית מקצה לקצה. נאפט"א, היה הסכם פורץ דרך לא רק עבור הסחר האמריקאי אלא גם בהקשר עולמי. בהקשר האמריקאי היה זה הפעם הראשונה בה חתמה ארצות הברית על הסכם רב משתתפים (מולטילטרלי) ולא נקודתי עם מדינה אחת, בעוד בהקשר העולמי היה זה הניסיון הראשון לחתום על הסכם סחר חופשי בכנה מידה גדול בין מדינות מפותחות קנדה וארצות הברית, לבין מדינה מתפתחת עם כלכלה צומחת, מקסיקו.

15 שנים מאוחר יותר, אין הסכמה חד משמעית על ההישגים והמגרעות של נאפט"א. מצד אחד ברור שהוא הגדיל את ההגירה, פגע בעובדים הלא מיומנים בקנדה וארצות הברית ויצר פערי שכר שהלכו וגדלו בין שכבות שונות של עבודה. אך מצד שני הסחר בין החברות התרחב בעשרות מונים, וההסכם חיזק את הקשרים עד יצירת גוש אזורי צפון אמריקאי הנבדל משאר היבשת. גוש שהתחיל בכלכלה ולבסוף זלג גם לביטחון, מדיניות חוץ, תחבורה ועוד.

אך דווקא שהמוסד הצפון אמריקאי חוגג 15, כדי להסתכל על אחיו הגדול והמבוגר ממנו, מצדו השני של האוקיינוס האטלנטי ולשאול מה הוא יכול ללמוד מאחיו הקטן. בזמן שבצפון אמריקה יצאו בחודש הבא לחגיגות, האיחוד האירופי נמצא בצומת דרכים. אמנת ליסבון שהייתה אמורה לבשר את השלב הבא באינטגרציה, תקועה, וקשה לדעת מתי תאושר ומה יהיה תוכנה הסופי. בנוסף לראשונה מזה שנים שאלת התרחבות האיחוד עומדת למבחן. אחרי שגדל, התרחב והגיע ל-27 מדינות, מתחילים באירופה לשאול האם הגזמנו? והאם באמת כל אותן מדינות יכולות לחיות יחד תחת מטרייה משותפת.

במערב היבשת, בריטניה היא החשודה המידית. הרי מאז הקמתו של האיחוד הממלכה המואחדת ראתה אותו באור שונה, מצד אחד אהבה את הסחר החופשי ופרותיו הכלכליים, אך מצד שני חששה מהפוליטיקה האירופאית והפגיעה בריבונות. אך בריטניה כבר אינה היחידה שחוששת מהאיחוד האירופי, בדרום היבשת אלו דווקא חברות אחרות שמעלות שאלות. כלכלות חלשות יותר, שחלקן הצטרפו רק לאחרונה וחלקן כבר שנים באיחוד רואות איך גרמניה הפכה לכוח הדומיננטי ביבשת. יוון, בולגריה, רומניה, קפריסין ואחרות. מדינות שמראש היה ברור כי שיקולים זרים שיחקו בצירופן לאיחוד. יון לדוגמא הצטרפה בשנות ה-80 רק משיקולים גאופוליטיים של המלחמה הקרה, למרות שלא עמדה באף קריטריון כלכלי שדרש האיחוד.

אבל מה שעבד בעבר ספק אם יעבוד בעתיד, מכיוון שככל שהאיחוד האירופי מתבגר ומעמיק את האינטגרציה השוני בין חברות מסוימות ואי התאמן נעשה מודגש יותר ומסכן דווקא את אלו שאינן דומות לאיחוד יותר מאשר את האיחוד.

הסכם נאפט"א לעומת זאת מציג מודל אחר לחלוטין. אינטגרציה רדודה. סחר חופשי של סחורות בלבד, כמעט ללא התערבות בפוליטיקה וללא פגיעה בריבונות. מודל בריטי שעובד בצפון אמריקה. מודל שיכול להציל את האיחוד האירופי מעצמו. תארו לכם מצב בו האיחוד האירופי מחלק את עצמו לשתי רמות, רמה אחת שתהייה ליבת האיחוד, בו חברות רק מדינות בעלות אינטגרציה עמוקה במיוחד ואולי יום אחד אפילו איחוד פדרלי. ורמה שנייה של מדינות ידידותיות הפחות מתאימות לאופיו הכלכלי, הפוליטי והתרבותי, אך ממשיכות לסחור איתו באופן חופשי על פי המודל של נאפט"א.


שיטה דו שלבית שכזו היא הפתרון היחיד למשבר באירופה, משבר שעוסק בשאלה של להעמיק את האינטגרציה או לעצור וללכת אחורה, כאשר כמו תמיד התשובה היא בעצם, גם וגם.

המאמר פורסם במקור במגזין : אומדיה


יום שלישי, 11 בנובמבר 2008

ברית הפריפריה מכה שנית ?



ככל שעובר הזמן מאז סיומה של המלחמה שהתרחשה בקיץ בין רוסיה לגאורגיה,  כך נחשפים יותר ויותר הקשרים הסודיים שקיימה מדינת ישראל ובמיוחד מערכת הביטחון עם ממשלת גאורגיה. ככול שהימים עוברים כך גם נחשפים עוד מסמכים, וגורמים רבים יותר מדברים בגלוי, ומספרים על קשרים, נשק ויועצים צבאיים ישראלים שישבו באופן קבוע על אדמת גאורגיה. על פניו נראה שהקשרים הללו הפתיעו את הציבור הישראלי, ובמיוחד את התקשורת, שמאז המלחמה שמחה לספר לנו על כל תגלית חדשה. אבל האמת היא ששום דבר לא אינו חדש, מדובר בהמשך ישיר של אסטרטגיה ישראלית שקיימת מאז הקמת המדינה, שהמסקנה שלה ברורה. ברית הפריפריה מעולם לא מתה, היא פשוט העתיקה את עצמה למעגל רחוק ורחב יותר.
הקיסרות האתיופית איננה עוד

ברית הפריפריה הייתה ברית צבאית, שהתחילה את דרכה בשנות החמישים. היא כללה את מדינת ישראל טורקיה איראן ואתיופיה, ועוד מספר מיעוטים חסרי מדינה בארצות ערב, כמו הכורדים בעיראק, הנוצרים בלבנון והנוצרים בדרום סודן. הרציונל שעמד מאחוריה היה שמכיוון שמדינת ישראל נמצאת באזור ערבי עויין, וכנראה לא תשיג הכרה ולגיטימיות מהמשטרים הערבים שמקיפים אותה. עדיף לה לחפש את ידידותיה במזרח התיכון במעגל רחוק יותר, עם דגש על מדינות לא ערביות אבל בעלות אוריינטציה מערבית או נוצרית. תורכיה החילוניות-מודרנית, איראן האנטי-סונית, ואתיופיה הנוצרית היו מועמדות מושלמות לברית כזו.

באיראן המהפכה שינתה את כללי המשחק
אבל מאותה הברית המקורית כמעט ולא נשאר דבר, אתיופיה הייתה הראשונה לעזוב, כאשר הקיסרות האתיופיות בראשות היילה סלאסי התמוטטה בתחילת שנות השבעים. המהפכה האיראנית לא איחרה לבוא מספר שנים אחרי, ולהוציא את איראן מהברית עם ישראל והמערב, ומלחמת לבנון הראשונה שמה את הקץ על חלומות "לבנון הנוצרית". מאותה ברית שרדה בעצם רק הידידות עם טורקיה, שגם היא כבר אינה מדינה מערבית ואנטי-ערבית כבעבר. נפילת ברית המועצות שינתה את הקטבים במזרח התיכון, ואמנם טורקיה עדיין ידידה טובה של ישראל אבל דואגת לשמור על קשרים טובים גם עם שאר מדינות האזור.

טורקיה כבר אינה אותה טורקיה
אך מה שמתגלה בחודשים האחרונים על גאורגיה וישראל, מספר לנו בעצם שהמדינאים הישראלים לא ישבו בשקט כל השנים. אלא פיתחו סוג חדש של ברית פריפריה שהעתיקה את עצמה אל המעגל הרחב והרחוק יותר. המעגל הגובל במזרח התיכון. אל הקשרים המתגלים עם גאורגיה אפשר להוסיף את הקשרים הצבאיים המצוינים של ישראל עם הודו, את עסקאות הנפט והגז שנרקמות עם קזחסטן ואזרבייג'ן ואת השמועות על התקרבות ביחסים בין ישראל וארמניה, בולגריה ורומניה. כל זה מצביע על ברית פריפריה חדשה שנמתחת מהאוקיינוס ההודי ועד הים השחור. ובעצם מקיפה את מדינות ערב, איראן ופקיסטן, המעגל האנטי ישראלי החדש. לכן מה שמתגלה מוכיח לנו באופן גלוי, כי האסטרטגיה היא אותה אסטרטגיה וכי ברית הפריפריה מכה שנית.



פורסם גם ב : אומדיה