יום שישי, 28 באוגוסט 2009

המדינה ה-51

דגל 51 המדינות
ארצות הברית חגגה השבוע חמישים שנה להפיכתה של הוואי למדינה ה-50 בארצות הברית. אבל למרות החגיגות צריך לזכור שחמישים שנה זהו גם הזמן הארוך ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית בה לא צורפה אף מדינה נוספת לאיחוד. (הזמן הארוך ביותר לפני כן היה 47 שנים, הזמן שבין צרופה של אלסקה לצרופה של אריזונה ככה שבמאה השנים האחרונות צורפו רק שלוש מדינות). מה שהיה פעם הייעוד הגלוי של ארצות הברית להתפשט, להתרחב ולהוסיף כמה שיותר שטחים לאימפריה האמריקאית שלה. הפך מאז מלחמת העולם הראשונה ליעד שולי ואפילו מגונה בו למעט הפיכתן של הוואי ואלסקה מטריטוריות (שטחי חסות הוא התרגום הקרוב ביותר בעברית) למדינות לא נוספו עוד שטחים ומדינות חדשות לארצות הברית והייעוד הגלוי כמעט ונזנח. חגיגות חמישים השנה לצרוף הוואי הן הזדמנות טובה לחפש מי תהייה המדינה ה-51 של ארצות ועד כמה רחוק היום בו על דגל האיחוד המפורסם יהיו 51 כוכבים.

לפני שמתחילים צריך להבין שכדי להוסיף מדינות חדשות לאיחוד יש שלוש סוגים שונים של מדינות שיכולות להיות מועמדות לדבר. הסוג הראשון הוא הפיכתן של טריטוריות אמריקאיות שכרגע אינן במעמד של מדינות למדינות, היסטורית זו השיטה הנפוצה ביותר. הסוג השני הוא שינוי גבולות של מדינות קיימות, בסוג זה כבר דנתי בפוסט קודם שפורסם בגוגל קנול ואפשר לקרוא אותו כאן. והסוג השלישי והכי פחות שכיח הוא צרוף או סיפוח של מדינות חיצוניות לאיחוד ונדון גם בו, כאשר המקרה ההיסטורי המפורסם ביותר הוא טקסס.

הפיכתן של טריטוריות למדינות
ארצות הברית היא אמנם איחוד של מדינות, אבל לאורך ההיסטוריה חלק מהשטחים שלה מעבר לים סווגו כטריטוריות ולא כמדינות ונתקעו במעמד שכזה. בתחילה היה מדובר בשטחים שרק נכבשו והיה צורך להכיל בהם את החוק האמריקאי בהדרגה. או לחילופין שטחים כמעט ולא מיושבים ולכן היה צורך להמתין שאוכלוסייתן תגדל ותוכל לבסס את עצמן. אבל כיום הדברים אינם כאלו, ורוב השטחים המוגדרים כטריטוריות מוגדרים כך רק בשם הסטטוס קוו הקדוש ללא סיבה הגיונית אחרת.

פוארטו ריקו היא הטריטוריה הגדולה ביותר, חיים בה יותר משלושה מילון תושבים דוברי ספרדית, בעלי אזרחות אמריקאית. אלו אמנם אזרחים אמריקאים, אבל הם אינם זכאים להצביע לנשיאות או לסנאט ומקבלים ייצוג סמלי עד לא קיים בבית הנבחרים, נציג אחד שאינו רשאי להצביע אלא רק להשמיע את קולו. הייצוג הזה הוא כה מגוחך, עד שצריך להבין כי אם הייתה פוארטו ריקו מדינה ככל המדינות באיחוד, היא הייתה גדולה יותר מבערך 20 מדינות אחרות וכמות הנציגים שלה בבית הנבחרים הייתה בהתאם. למרות שהיו מספר ניסיונות בהיסטוריה להפוך את פוארטו ריקו למדינה כולל מספר משאלי עם שלא נוהלו נכון ומראש נדונו לכישלון, מעולם לא נעשו צעדים אמתיים להפיכתה למדינה כאשר גם נשיאי ארצות הברית כמעט ואינם מתבטאים בנושא. בפועל פוארטו ריקו היא טריטוריה ולא מדינה רק מכוח האינרציה.

אחת ההוכחות הטובות ביותר לקיבועה של פוארטו ריקו בתפיסה האמריקאית "כלא חלק מארצות הברית" היא השימוש השכיח במנוח "מהגר" לאזרחים אמריקאים שעוברים מפוארטו ריקו למדינות היבשת. "מהגרים" כאילו היה מדובר במהגרים ממדינות זרות ולא במעבר פנים אמריקאית כמו מניו יורק לקליפורניה.

הטריטוריות הנוספות הן גואם, איי מריאנה הצפוניים, איי הבתולה של ארצות הברית וסמואה האמריקנית. כאשר גואם היא הגדולה ביותר מהארבעה, אבל קטנה משמעותית מפוארטו ריקו (כמאה אלף אזרחים). כולן דוברות אנגלית וכולם נמצאות בשטחים אסטרטגים ברחבי האוקיינוס השקט והאטלנטי. האזרחים של כל הארבעה זוכים למעמד פחות או יותר דומה לזה של פוארטו ריקו, כאשר סמואה האמריקנית זוכה למעמד הנמוך ביותר בהיררכיה, ולכמות הזכויות השולית ביותר מבין כל שטחי החסות, כולל אזרחות לא אחרי בקשה ולא מלידה. זאת למרות שהטריטוריה הקטנטנה הזאת הוציאה מספר עצום של גיבורי תרבות אמריקאים המוכר המוכר שבהם הוא דוויין ג'ונסון.

סוג נוסף של טריטוריה שקצת שונה מהאחרות היא וושינגטון די. סי ומחוז קולומביה. מחוז קולומביה הוא מחוז פדרלי עצמאי המנוהל על ידי הממשל הפדרלי ועלי ידי עיריית וושינגטון אבל אינו במעמד זהה לזה של מדינות אחרות באיחוד ואינו מיוצג בסנאט ובבית הנבחרים. למרות שלעומת שאר הטריטוריות מחוז קולומביה מראש תוכנן להיות מחוז עם זכויות מעטות בכדי להיות ניטראלי בתוך ארצות הברית. הגידול המשמעותי של אוכלוסייתו בשנים האחרונות והפיכתו לא רק למחוז ניהולי אלא גם למחוז בו חיים מאות אלפי אנשים את מרבית חייהם מעלה כל כמה שנים מחדש את השאלה בדבר הפיכתו למדינה או שינוי במעמד שלו. בינתיים גם כאן שולט הסטטוס קוו.

הסוג השני כמו שהזכרתי קודם הוא שינוי גבולות של מדינות קיימות, או התפצלות ופרישה של מחוזות, בסוג זה כבר דנתי כבר בפוסט קודם שפורסם בגוגל קנול ואפשר לקרוא אותו כאן בהרחבה

סיפוח של מדינות קיימות
כעת נדון בסוג השלישי שנחשב בידי רבים לסוג המעניין ביותר. צרוף של מדינות קיימות וריבוניות לארצות הברית. כאשר המועמדת הראשית היא כמובן קנדה. לארוך ההיסטוריה היו מספר תנועות אזרחיות שניסו לאחד או יותר נכון לספח את קנדה לארצות הברית. כאשר מאז הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה בשנת 1994 ושיתוף הפעולה הצבאי בין המדינות בהסכמי SPP הגבולות בין המדינות הולכים ומטשטשים. כאשר בפועל כבר היום רבים רואים בקנדה כסוג של מיני ארצות, ומבחינה דמוגרפית אוכלוסייתה של קנדה היא בקושי עשירית מזאת של ארצות הברית בערך כגדולה של קליפורניה.

התנועות הפעילות והמוכרות ביותר בימינו לאיחוד בין המדינות,  הן תנועות שלא מדברות על סיפוח של כל קנדה לארצות הברית אלא על חלקים ממנה. כמו התנועה לעצמאות אלברטה, התנועה הקסקדית של קולומביה הבריטית ואחרות.

הזכרנו קודם את פוארטו ריקו בהקשר של טריטוריה שעשויה להפוך למדינה. אחת הטענות הנפוצות בנוגע לסוגיה הפוארטו ריקנית היא  שמדובר בשער למדינות הקריבים בכלל. תקראו לזה "תאוריות הדומינו של הקריביים". תאוריה המוזכרת גם בחיוב וגם בשלישה הן בקרב חוגים התומכים או מתנגדים להפיכה של פוארטו ריקו למדינה. התאוריה גורסת כי ברגע שפוארטו ריקו תהפוך למדינה מבוססת באיחוד ותבסס את אחיזתה של ארצות הברית גם בים הקאריבי היא תפתח פתח לבקשות הצטרפות נוספות ממדינות האזור. כמו שהיה במאה ה-19 עם ההתפשטות מערבה לשטחים בהם כבר גרה אוכלוסייה מקומית. בין החשודות העיקריות הן קודם כל המדינות דוברות האנגלית של האזור: בראש ובראשונה ג'מייקה ואחריה בליז ואיי בהאמה מדינות בהן חיים אמריקאים רבים ואוכלוסיית המהגרים מהן לתוך ארצות הברית היא גדולה במיוחד. אבל גם אנטיגואה וברבודה, ברבדוס, טרינידד וטובגו, סנט וינסנט והגרנדינים, סנט לוסיה וסנט קיטס ונוויס. כאשר החשודות מדרגה שנייה הן כמובן המדינות דוברות הספרדית של האזור, כאשר הידועה מכולם היא הרפובליקה הדומיניקנית מדינה שתושביה ניסו מספר פעמים בהיסטוריה להסתפח לארצות הברית.  

בפועל אין שום הוכחה או איתותים על הקרקע כי תאוריות הדומינו הזאת אכן אפשרית וכי תושבי אותן מדינות אכן מעוניינים לעזוב הכול ולהסתפח לארצות הברית. אלא שמדובר יותר במשחק אקדמי או בתאוריות קונספירציה לגבי מעמדה של האימפריה האמריקאית בעולם.

השכנה מדרום היא כמובן מועמדת וטבעית גם כן לנושא ולאורך ההיסטוריה היו ניסיונות שונים ומשונים לאחד אותה עם ארצות הברית. כמו התנועה לכל מקסיקו שהייתה לאחר המלחמה בין המדינות וסיפוח קליפורניה. או תנועות מקומיות שרצו לפרוש ממקסיקו (מדינה פדרלית בעצמה) ולהצטרף לארצות הברית. אך היום נראה כי ההבדלים בין המדינות פשוט גדולים מדי בכדי לאפשר דבר כזה, כאשר המקום היחיד בו האינטגרציה האזורית אולי תאפשר זאת יום אחד הוא קליפורניה הדרומית (באחה קליפורניה) ואזור הגבול של סן דייגו טיחואנה אזור שבשנים האחרונות עובר מיזוג כלכלי יוצא דופן וייחודי בעולם כולל שדה תעופה בין לאומי דו מדינתי המתוכנן להיפתח שם בקרוב.

שמות נוספים שעולים לא פעם בהקשר זה הן מדינות להן היסטוריה קרובה לארצות הברית או יחסים מיוחדים, כמו הפיליפינים שהיו תחת כיבוש אמריקאי שנים רבות, קובה, ישראל בריטניה ואחרות. אך ברור לכולם כי מודבר במדינות שלפחות כרגע הסיכוי הוא זניח עד לא קיים.