יום ראשון, 28 בפברואר 2010

עשר עובדות על אמירות דובאי

בעקבות חיסולו של מחמוד אל-מבחוח הפכה נסיכות ערבית קטנה במפרץ לאחת לשיחת היום בכל מהדורות החדשות שברחבי העולם. הנה 10 עובדות על הנסיכות הקטנה

למרות שנהוג לחשוב ולהתייחס אל דובאי כאל מדינה, בפועל דובאי אינה מדינה אלא ישות פוליטית המכנה עצמה אמירות ומרכיבה יחד עם עוד 6 אמירויות נוספות פדרציה בשם איחוד האמירויות הערביות. הפדרציה זוכה למעמד של מדינה בזירה הבינלאומית. שאר האמירויות הן: אבו דאבי, אום אל-קיוין, עג'מאן, פוג'יירה, ראס אל-ח'ימה ושארג'ה. במסגרת הממשל של הפדרציה זוכה דובאי לזכות וטו על כל החלטה שמתקבלת והיא נחשבת שנייה בחשיבותה הפוליטית והכלכלית רק לאמירות אבו דאבי.

למרות שדובאי זכתה לעצמאותה רק בשנת 1971 היא נשלטת באופן רציף וללא הפרעות על ידי משפחת אל מכתום כבר משנת 1833.

יום חמישי, 25 בפברואר 2010

מה עובר על הרפובליקנים ?

נדמה שבכל פעם שהנשיא ברק אובמה מתקשה להעביר את הרפורמות אותן הוא מקדם בוושינגטון, נכשל במדיניות החוץ החדשה שלו, מסתבך עוד יותר באפגניסטן או  שהפופולאריות שלו בסקרים יורדת, באים הרפובליקנים ובמהלך שניתן לדמות אך ורק לסינדרום של הרס עצמי, מחזירים את הנשיא אובמה בחזרה על הגל.

מאז תחילת השנה היה נראה שהימין האמריקאי מצליח להשתקם ולתפוס גובה, הוא ניצח ברוב מערכות הבחירות האחרונות, תנועת "מסיבות התה" התפשטה בכל רחבי המדינה, ערוץ הדגל הבלתי רשמי שלו פוקס ניוז משיג את אחוזי הרייטינג הגבוהים בהיסטוריה, וההתנגדות המסיבית לרפורמת הבריאות של הנשיא אובמה מצליחה להביא בינתיים להקפאתה. גם העיתונות הנחשבת ליברלית מודעת לתופעה החדשה ומאמרי מערכת רבים הכריזו על תחייתו של הימין האמריקאי.

אבל אז הגיע, סיפ"ק (CPAC) ראשי תיבות של Conservative Political Action  Conference ועידה שנתית של גרעין הפעילים השמרני בארצות הברית הנוטה לייצג את הלך הרוחות בקרב התנועה כולה. השנה התבקשו אלפי באי הועידה להצביע עבור מי הם מעדיפים לראות כנציג המפלגה לבחירות בשנת 2012 והתוצאות היו מדהימות. 31 אחוז הצביעו עבור רון פול איש הזרם הליברטריאני, כאשר פעילים מרכזים אחרים בימין כדוגמת מיט רומני, המורמני האהוב ממסצ'וסטס ושרה פיילין, כוכבת הרוק החדשה של הימין נשארו הרחק מאחור (למעשה רומני ופיילין יחד קיבלו פחות קולות מאשר פול), וכאן בדיוק מסתמנת הבעיה.

רון פול הוא אחד האנשים היותר מיוחדים בנוף הפוליטי של וושינגטון, כאיש המפלגה הליברטריאנית לשעבר, דעותיו נחשבות קיצונית ולא "מעודכנות" למציאות של המאה העשרים ואחת, וזה עוד בלשון המעטה. הוא תומך בפרישת ארצות הברית מגופים בין לאומים כמו נאט"ו והאו"ם וחזרה אל ימי הבדלנות שאפיינה את המאה ה – 19 ונקטעה על ידי תאודור רוזוולט והתנועה הפרוגרסיבית. הוא תומך בפרוק הבנק המרכזי ובהחזרת תקן הזהב, בלגליזציה של סמים ובהרחבה של הבעלות החופשית על נשק.

המפלגה הרפובליקנית נחלקת בשנים האחרונות (מאז הנשיאות שח רונלד רייגן בעיקר, לפני הייתה למפלגה זהות אחרת) לשלושה מוקדי כוח עיקריים. ביטחון, כלכלי-ליברלי, ושמרנות ערכית-דתית במילה אחת נצרות. המחנה הביטחוני המאופיין בעיקר על ידי הנאו-קונסרבטיזם מאמין בכוח כאמצעי להשגת מטרות בעיקר בזירה הבינלאומית. לכן הוא תומך בהתערבות ישירה ופעילה של ארצות הברית בסכסוכים ובמלחמות ברחבי העולם, ובעיקר בהפצת וביסוס הדמוקרטיה, השוק החופשי וערכים דמוקרטים ברחבי העולם, אבל במחנה ביטחוני הוא גם מודע למגבלות הכוח ומכן מציג לא פעם גמישות המשליכה גם לענייני פנים.

המחנה הכלכלי שתומך בנושא ההיסטורי ביותר של המפלגה הרפובליקנית והוא הקטנת הממשלה, והפחתת ההתערבות הממשלתית בחיי הכלכלה והחברה, במיוחד זו המרכזית מוושינגטון אבל גם את זו של המדינות עצמן. הקטנת המיסוי, החלשת הבירוקרטיה והרגולציה ובעצם כל דבר שיכול לשרת את הכלכלה החופשית והשוק החופשי. המחנה השלישי הוא המחנה הדתי-נוצרי, התומך בשמרנות דתית וביסוס הערכים הנוצריים בחברה האמריקאית, אבל בלי לפגוע בעיקרון של הפרדת דת ממדינה. כאשר שלושת הנושאים החושבים ביותר למחנה זה בשנים האחרונות, הם: הפלות, ניסויים בתאי גזע ונישואים חד מיניים.

מאז ממשל רייגן, המפלגה הרפובליקנית בנויה על שלושת המחנות האלו במידה שווה כזו או אחרת ואלו הם המחנות שהשיגו להם 20 שנות שלטון בבית הלבן מתוך ה-30 האחרונות. רייגן לדוגמא ייצג בצורה כזו או אחרת את כל שלושת המחנות, בוש האב שניים, ובוש הבן שוב חזר להוביל את שלושתם. רול פול לא מייצג כמעט אף מחנה. הוא אמנם נראה ממבט ראשון כתומך במחנה הכלכלי, אבל העולם ממנו מגיע פול אינו העולם של הכלכלה הליברלית אלא העולם הפילוסופי ליברטריאני, ולכן המחנה אכן קרוב לליבו אבל מסיבות ומניעים אחרים לחלוטין. בכל הנוגע לביטחון ודת אתם יכולים להבין לבד שעמדותיו שונות לחלוטין, וכאשר ישנו מועמד מוביל שאינו קשור לאף מחנה אפשר להבין שני דברים: הראשון שהמפלגה הרפובליקנית משתנה, והשני שהיא מתרחקת מהיכולת לחזור לבית הלבן. 

חולשתו של אובמה הייתה אמורה להיות הקרקע עליה תבנה המפלגה הרפובליקנית מחדש, אבל העדר הסכמה פנימית בין הזרמים השונים ומנהיג חזק וכריזמטי שיובל את העגלה, מועמדים חסרי סיכוי כמו פול נזרקים אל קדמת הבמה, ומשמשים זריקת עידוד עבור הממשל הדמוקרטי המקרטע. אם רוצה המפלגה הרפובליקנית לזכות בשלטון בשנת 2012 עליה למצוא מועמד הנוטה אל המרכז הפוליטי ומאחד עבורה את המחנות, בו על פי הסקרים נמצאים רב האמריקאים בשנים האחרונות ואליהם גם חותר הנשיא אובמה בשבועות האחרונים, תוך הגמשה של דעותיו היוניות בהן תמך קודם. אם ימשיך הימין האמריקאי את המגמה הנוכחית של פזילה עוד יותר ימינה והצידה, הוא אולי יחזור אל מקורותיו ההיסטורים (שלפני רייגן), יארגן את השורות מחדש, ואפילו ישנה קצת את המאזן בסנאט ובבית הנבחרים לטובתו, אבל בשום פנים ובאופן לא יזכה במערכת בחירות לנשיאות בתקופה הנראית לעין, ובתרחיש מטורף עוד יותר עשוי להביא לקריסתה של המערכת הדו מפלגתית בארצות הברית, סך הכול אל תשכחו שזו מערכת שלא תמיד הייתה שם. 



יום חמישי, 18 בפברואר 2010

ארצות הברית רוצה להיות צרפת

נשיא ארצות הברית ברק אובמה הודיע השבוע על הקצבת 8 מיליארד דולר כדי לקדם בניית כורים גרעינים חדשים בארצות הברית. על פי הנאום שנשא אובמה בעת ההכרזה על התוכנית החדשה העתיד האמריקאי יקבע על ידי מה שהאומה האמריקאית  תדע לייצר ולייצא בעצמה ולא על ידי מה שהיא תדע לייבא.

קצת היסטוריה, ארצות הברית הפסיקה לייצר כורים גרעיניים בשנות השבעים, עם תחילת תקופת ממשלו של הנשיא ג'ימי קרטר. קרטר שהיה הנשיא בעל הדעות השמאליות ביותר בהיסטוריה האמריקאית התנגד התנגדות בסיסית לרעיון הטכנולוגיה הגרעינית, גם כאשר היא משמשת לצורכי שלום. אל ההתנגדות העקרונית הזו התווספה ב 28 במרץ 1979 תאונת אי שלושת המילין, שהביא לגל אנטי גרעיני בארצות הברית (למרות שאיש לא נפגע באותה תאונה) שלבסוף הביא להחלטה על הפסקה גורפת של בניית כורים גרעיניים בארצות הברית. כאשר גם ממשלים רפובליקנים שהחליפו את ממשל קרטר כדוגמת רייגן ובוש האב המשיכו את הקו של קודמו.

בעקבות ארצות הברית הפסיקו רוב מדינות המערב לבנות כורים גרעינים למעט מדינה אחת, צרפת. צרפת שלא התרגשה מהמגמה החדשה שסימן הנשיא קרטר ומהתאונות הגרעיניות שהתרחשו בארצות הברית ובברית המעוצות, סירבה לוותר על הטכנולוגיה הגרעינית שבידיה, ולעומת שאר המדינות שיפרה אותה שוב ושוב כדי להביא אותה לשלמות. כיום 80 אחוז מהחשמל בצרפת מיוצר מאנרגיה גרעינית, בעוד כמות התאונות הגרעיניות בהיסטוריה הצרפתית היא אפס.

העצמאות האנרגטית הייחודית של צרפת הפכה לקנאה בשאר מדינות אירופה ובארצות ברית, במיוחד על רקע עליית מחירי האנרגיה בשנים האחרונות. צרפת היא המדינה היחידה שכמעט ולא מושפעת מגחמותיה של השכנה הגדולה ממזרח רוסיה, וצינורות הגז שלה המגיעים כמעט לכל בית אירופי. וגם אינה נדרשת לרצות מנהיגים רודניים במזרח התיכון ובצפון אפריקה היושבים על חביות נפט ענקיות. ובדיוק את העצמאות הזו רוצה אובמה גם עבור ארצו.

גם ישראל לא זרה בתהליך ורק לפני חודש המליצו דוקטור עוזי עילם, יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר, וועדה של מומחים לאנרגיה לממשלת ישראל להתחיל בתהליך של העברת המשק הישראלי לאנרגיה גרעינית. עכשיו רק נקווה שהממשלה תקשיב לקולות המגיעים מהיבשת הרחוקה ותרכב גם היא על הגל האמריקאי.



לתגובות במייל: עומר גנדלר                                               Comments By Email Omer Gendler

יום חמישי, 4 בפברואר 2010

רוזה פארקס 55 שנים אחרי

לפני מספר ימים מסר משרד התחבורה את החלטתו לבג"צ בעניין ההפרדה באוטובוסים בירושלים, על פי ההחלטה: עמדת משרד התחבורה והשר העומד בראשו, ישראל כץ היא שיש לאפשר את ההפרדה במסגרת מה שהם מכנים "הסדר וולונטרי".

תוך כדי קריאת הידיעה החלו לעלות בי מחשבות, רק לפני שבועיים חגגו בארצות הברית את יום מרטין לותר קניג, וכמובן שמייד חשבתי גם על מונטגומרי אלבמה, ועל רוזה פארקס.  רוזה פארקס הייתה אישה אפרו-אמריקאית שבסירובה לקום ולפנות את מקומה באוטובוס עבור בחור לבן, בדרום הגזען של ארצות הברית של שנות ה – 50 הציתה חרם ענק בהנהגת לותר קינג על חברת האוטובוסים העירונית, חרם שבסופו של דבר הביא לביטול החוק הגזעני.

חיפוש מהיר בגוגל גילה לי את העובדה המדהימה הבאה, רוזה פארקס נולדה ב 4 בפברואר 1913, מה שאומר שיום הולדתה נופל בסמיכות מופלאה להחלטת משרד התחבורה הישראלי, 97 שנה פחות יומיים. כן לצערנו כך זה נראה, 55 שנה אחרי, וישראל עדיין מתקשה ללמוד שעורים בסיסיים בדמוקרטיה שהעולם למד כבר מזמן. 

רוזה כבר לא איתנו, היא נפתרה לפני חמש שנים, וזכתה למקום של ענקים בתרבות האמריקאית, כאשר ארונה מוצב בגבעת הקפיטול ורבבות של אנשים חולפים על פניו. יום מותה הוכרז כיום אבל לאומי, וכל הדגלים בארצות הברית הורדו לחצי התורן. אבל לו הייתה רוזה בחיים והייתה יכולה להביע רק משאלה אחת עבור יום הולדתה שחל היום, היא בטח הייתה מבקשת עוד רוזה פארקס אחת, רק עוד גיבורה אחת שתסרב לפנות את מקומה בקווים של אגד בירושלים.

יום שני, 1 בפברואר 2010

שחקן נולד


האם המאבק בין חברת גוגל לסין מאותת לנו על עלייתו של שחקן חדש במערכת הבין לאומית ?


השבוע כולנו זכינו לראות מאבק כוחות שכמוהו עדיין לא הכרנו. מאבק ויש כאלו שאפילו כינו אותו, כמלחמה הטרנס-יבשתית הראשונה של המאה העשרים ואחת, מלחמה בין מדינה לבין חברה רב לאומית, המלחמה המתוקשרת בין חברת גוגל לבין סין.

אם אתם אנשים המגיעים מהעולם האקדמי של היחסים הבין לאומיים אתם ודאי יודעים שבכל התיאוריות האקדמיות, מלחמות מתרחשות בין מדינות. זה לא משנה אם אתם ריאליסטים שלא מכירים כלל בקיומם של שחקנים לא מדינתיים, או ליברלים שרואים בהן שחקן ברמה כזו או אחרת, דבר אחד בטוח, את הכלים שאמורים לנתח מלחמה בין מדינה עם גבולות ואוכלוסיה מוגדרים, לבין פירמה רב לאומיות חסרת אותם מאפיינים אין לכם. אז האם האירועים האחרונים יאלצו אותנו לשבת ולפתח כלים חדשים עבור השחקן החדש במערכת ? או שבעצם מדובר בהרבה מהומה על לא מהומה ?

אם לשפוט את העתיד לבוא רק על פי המאבק בין גוגל לבין סין, אז בשורות משמחות כנראה שאין לנו יותר מדי. כרגע לא נראה שגוגל מסוגלת לכופף את הענק הסיני, האיום הכי גדול שהיא מצאה לאיים בו עד עכשיו הוא האיום ביציאה מסין. ונראה שממשלת סין לא חוששת מאיום שכזה יותר מדי. יתרה מזאת, איום שכזה יפגע בגוגל עצמה הרבה יותר מאשר יפגע בסין (אם אנחנו לא לוקחים את הפגיעה באזרחים הסינים בחשבון, ובמדינה כמו סין אנחנו לא לוקחים).

הבעיה של גוגל היא בעצם הבעיה של כל החברות הרב לאומיות. הבעיה היא שהן פועלות על פי נורמות וחוקים של העולם הדמוקרטי-ליברלי. במציאות לאותן חברות אין צבא, חיל אוויר, טילים או כל מאפיין אחר של עוצמה צבאית האמורה להגן על האינטרסים שלהן. במשך שנים הן סמכו על מערכת המשפט והצדק הבין לאומיות, ועל מוסדות ומנגנוני הסחר הבין לאומיים שהן עזרו לייצב. והאמת הייתה שאותם כלים עבדו יפה מאד עבור אותן חברות כל עוד הסחר העולמי התרכז בין צפון אמריקה מערב אירופה וגרורותיהן, אבל היום הוא כבר לא כזה.

היום, כאשר אותן חברות רב לאומיות מגיעות אל מדינות שאינן משחקת את המשחק הדמוקרטי הן הופכות ברגע אחד מחברות ענק המגלגלות מיליארדים של דולרים, מעסיקות מאות אלפי עובדים, ויכולות לאיים בתביעות ענק בטריבונלים בין לאומיים. לחברות שחסרות כוח ועוצמה ממשית. ומולן (בדיוק כמו שעומדת מול גוגל) עומדת שאלה פשוטה אחת לקבל את התנאים שמציבה לנו המדינה המארחת או לא לקבל, ואז לצאת החוצה ולא לעשות עסקים באותה מדינה.

אם כך הוא מצב הדברים, ועל פי התחזיות כרגע רב השווקים המתעוררים נמצאים במדינות שלא משחקות את המשחק הדמוקרטי-ליברלי-מערבי, אז כנראה שלחברות הרב לאומיות צפוי עתיד קצת בעייתי. וייתכן שבעצם אותן חברות עברו את שיא הכוח שלהן. אם לקראת סוף המאה העשרים הורגלנו לחשוב שהחברות הרב לאומיות הן הכוח העולה החדש, אז במאה העשרים ואחת אנחנו נגלה שללא דמוקרטיה וכלכלה ליברלית בין לאומית לאותן חברות אין סיכוי.

או במילים אחרות גוגל ושאר החברות הרב לאומיות יכולות להפוך לשחקן חדש במערכת כל עוד כל המערכת תשחק על פי אותם כללים. אבל עד שזה יקרה עוד מוקדם מדי להכריז על גוגל כשחקן חדש במערבת הבין לאומית ואפשר להמשיך עם התיאוריות שהכרנו.