יום שלישי, 7 בפברואר 2012

מזרח תיכון של מיעוטים

המזרח התיכון, פסיפס של מיעוטים
מאז נכבש המזרח התיכון בידי בריטניה וצרפת לפני כמאה שנה, נפוצה האגדה בדבר ה"ערביות" של המזרח התיכון והייתה לנחלת הכלל. חלקים גדולים בעולם ראו במזרח התיכון כיחידה הומוגנית אחת, מזרח תיכון של האומה הערבית. בה המיעוט היהודי ומדינת ישראל הם נטע זר, המפריע לרצף הטריטוריאלי הערבי הנפרס ממרקו ועד עיראק וערב הסעודית, מתסיס ואשם בכל צרותיו של האזור, ושכדי להגיע ליציבות ושלווה יש לסלקו. מיעוטים נוספים שחיו בו, כדוגמת הארמנים והכורדים, נטבחו והוגלו בעוד העולם מתעלם ושותק. אך בשנים האחרונות, ובמיוחד כעת בעיצומו של גל המהפכות בעולם הערבי, אנחנו למדים עד כמה הייתה זאת אשליה.

 

עיראק החוליה הראשונה

 האם חלוקת עיראק היא מודל למזרח התיכון כולו
שחרור עיראק מידיו של סדאם חוסיין הייתה החוליה הראשונה בשרשרת. כאשר כבשה ארצות הברית את עיראק היא סיימה את שליטת המיעוט הערבי-הסוני במדינה וגרמה לחלוקתה בפועל של עיראק לשלושה מיעוטים שונים: ערבים-סונים, ערבים-שיעים וכורדים. כאשר הערבים-השיעיים למרות היותם ערבים מקיימים קשר קרוב יותר עם איראן מאשר עם מדינות ערב, ובכך מדגישים את זהותם השיעית כגוברת על זהותם הערבית. כאשר במקביל בצפונה הכורדי של המדינה, מתגבשת בקצב מסחרר מדינה בתוך מדינה, כורדיסטן העיראקית והעצמאית המקיימת קשרים גם עם המיעוטים הכורדים במדינות השכנות. עיראק הייתה אמנם רק השלב הראשון, אבל היא הייתה מיקרו-קוסמוס למצב המתרחש במזרח התיכון כולו, כאשר היא מדגימה בצורה נהדרת את האגדה בדבר "האחידות האזורית".

אפילו בצפון עיראק, אזור הנחשב על ידי רבים לכורדי, ובו אמורה יום אחד לקום אותה מדינה כורדית. התגלו לפתע מיעוטים נוספים הדורשים את זכויותיהם ההיסטוריות בגל ההגדרה העצמית המתחדש וסוחף את האזור. ביניהם אשורים-נוצרים ויזידים שהרימו ראש והופיעו במאות אלפיהם.

 

פריפריה לא ערבית

 צפון אפריקה הלא ערבי
גם בפריפריה המזרח תיכונית מתרחש תהליך דומה: התפרקותה של ברית המועצות העניקה עצמאות לארמניה ואזרבייג'ן, שתי מדינות שאמנם רחוקות גאוגרפית מהליבה המזרח תיכונית, (למרות שבפועל גאוגרפית שתיהן קרובות יותר מאשר לוב, תימן או עומאן בנחשבות חלק אינטגרלי ממנו) אבל שתי המדינות עדיין מרגישות את הקשר ההיסטורי-תרבותי המחבר אותן לאזור. הארמנים מאמנים כי הם ממשיכי הנצרות המקורית, ושומרים בקנאות על הרובע הארמני בעיר העתיקה בירושלים, כאשר פזורה ארמנית ניתן למצוא בכל מדינות האזור. והעם האזרי, עם מוסלמי שיעי הרואה את עברו ומורשתו באימפריה הפרסית הקדומה ובמזרח התיכון, לא פחות מהפרסים האיראנים עצמם, אך באותו הזמן מדגיש את מוצאו התורכי ומתנדנד בין שני רבדים זהותיים אלו הלוך ושוב.

אל שתי מדינות אלו יש להוסיף את דרום סודן שזכתה לעצמאות רק לאחרונה, ולראשונה בהיסטוריה המודרנית העבירה ריבונות באופן רשמי ומוכר על ידי מוסדות האו"ם, ממדינה ערבית למדינה נוצרית. וזאת במקביל לסכסוך שממשיך להתקיים בין צפון סודן הערבית לבין דארפור המוסלמית-שחורה. בנוסף המלחמה בין דרום וצפון סודן הפכה גם לסכסוך שעל הדרך גילה לעולם כי גם מדינות צפון אפריקה הערביות אינן באמת ערביות ומאוחדות. כאשר בין הערבים מסתתרים מיעוטים אדירים, המונים עשרות מיליוני בני אדם, ביניהם: ברברים, דרפורים, נוצרים-קופטים ואחרים, להם אין דבר וחצי דבר עם הערביות שכבשה אותם לפני מאות שנים. ולבסוף לוב, בה מלחמת האזרחים האחרונה הוכיחה סופית כי בין טריפוליטניה, בנגאזי ובני שבט הטוארג של פאזן רב המפריד על המאחד.

לא ערבים אבל גם לא רוב - מיעוטים של מיעוטים
גם בשתי האימפריות ההיסטוריות של המזרח התיכון, איראן וטורקיה, אותן יורשות מודרניות של האימפריה הפרסית והאימפריה העות'מאנית התחזקותם של המיעוטים צוברת תאוצה. אמנם שתי מדינות אלו אינן מדינות ערביות כאשר הן בעצמן מייצגות "מיעוטים" לא ערבים החיים במזרח התיכון. כאשר איראן היא מולדתם של הפרסים וטורקיה של הטורקים. אך בפועל גם הטורקים וגם הפרסים הינם חיים לבדם במדינתם. באיראן חיים כ-20 עד 25 מיליון אזרחים אזרים ההופכים לאומנים מיום ליום ככל שמדינת האם שלהם אזרבייג'ן מתבססת ומתעשרת מצדו השני של הגבול האיראני. בדרום מזרחה של איראן חיים הבלוצ'ים שחוסר היציבות בפקיסטן והפיכתו של אזור בלוצ'יסטן הפקיסטני לכמעט עצמאי מעודדים גם אותם למרוד בשלטון הפרסי. וזוהי רק ההתחלה כי בין שאר המיעוטים המתחזקים באיראן אפשר לציין את הערבים השיעים החיים בערביסטן ואת הכורדים.

טורקיה חוששת מתסריט אימים דומה לא פחות, בשנים האחרונות הריבוי הטבעי של הטורקים הולך ויורד בעוד הריבוי של הכורדים והעלאווים החיים בשטחה רק הולך ומאיץ. אין זה פלא שאחד הדברים הראשונים שניסה רג'פ טאיפ ארדואן לעשות כאשר עלה לשלטון היה לפייס את המיעוט הכורדי ולהדגיש את הזהות המוסלמית על פני הזהות הלאומית. אך כאשר כורדיסטן העיראקית מתעוררת ובסוריה ישנם ניצנים של עצמאות כורדית, לארדואן אין סיכוי להילחם ברגשות הלאומיים והכורדים הטורקים המעודדים מהצלחתם של אחיהם בארצות הסמוכות ילכו וידרשו יותר עצמאות.


נסיכויות המפרץ - בין ערביות סונית, שבטיות וגלובליות
אחת החוליות היותר מעניינות בשרשרת המיעוטים של המזרח התיכון הן נסיכיות המפרץ. בחריין, כווית, קטאר ואיחוד האמירויות, ארבעת המדינות העשירות ביותר בעולם הערבי במונחים לנפש. על פניו מוצגות הנסיכויות או לפחות האמירים השולטים באותן נסיכויות, כאמירים ערבים-סונים השולטים על מדינות ערביות-סוניות, אך בפעול, הפער שבין שלטון האמירים וזהותו של בית המלוכה לבין העמים והאוכלוסייה עליהם הם שולטים, עצום.

אחד המאפיינים הבולטים ביותר באותן מדינות הוא היותם של הערבים המקומיים מיעוט. רוב תושבי הנסיכויות הם עובדים זרים, מהגרים חוקים ובלתי חוקים, פליטים סטודנטים ואחרים. כאשר הדוגמא הקיצונית ביותר היא כמובן קטאר, מדינה שבה רק 15 אחוזים מאוכלוסייתה הם אזרחים קטארים. כאשר המצב בשאר המדינות הוא: איחוד האמירויות 20 אחוזים, כווית 30 אחוזים ובחריין 40 אחוזים אזרחים.
בבחריין המצב מורכב עוד יותר, כאשר מתוך 40 האחוזים של האזרחים הערבים שנשארו כמעט  70 אחוזים הם מוסלמים שיעים, שיעים הנשלטים על ידי מיעוט סוני ובית מלוכה סוני החייב את הישרדותו וביטחונו לערב הסעודית ולמדינות המערב.  

גם בפריפריה של מדינות המפרץ שוכנות שתי מדינות שעשויות לבלבל אותנו כמדינות ערביות-סוניות אבל בפועל הן מדינות מיעוטים. עומאן ותימן הנמצאות בדרומו של חצי האי ערב. הראשונה עומאן, היא מקרה מיוחד וייחודי של מדינה ערבית, בה אין לא רוב סוני ולא רוב שיעי, כאשר רוב אזרחי המדינה הם מוסלמים אבאדים. זרם אסלאמי המתנגד ומבדיל את עצמו משני הזרמים הגדולים האחרים. זוהי גם אחת הסיבות מדוע עומאן אינה זוכה להתעניינות רבה בפוליטיקה הבינלאומית ומדוע מעורבותה במתרחש במזרח התיכון כה דלה. לכן זה גם לא פלא מדוע מאז שנות ה-70 היא מקיימת קשרים כאלו ואחרים עם מדינת ישראל. (בשנת 1994 ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, אף קיים ביקור רשמי במדינה).

שכנתה ממערב, תימן היא גם כן מדינה של מיעוטים, המחולקת בערך שווה ושווה (אין מספרים רשמיים) בין סונים ושיעים, כאשר השיעים נמצאים בצפונה ומערבה של המדינה בעוד הסונים בדרומה. כאשר הסונה והשיעה בתימן קצת שונה מזאת שאנו מכירים בשאר מדינות האזור. 

 

סוריה והעתיד לבוא

אין סוריה אחת
סוריה היא החוליה הבאה בשרשרת, והיא צועדת לקראת עתיד בסקלה שבין המודל העיראקי למודל הלבנוני. בזמן שמשטרו של אסד הולך ומאבד אחיזה בחלק גדול מהמדינה ובאותה נשימה מעריכים המומחים כי אין בסוריה אופוזיציה אחידה שתרים את הדגל ביום שאחרי, וכי חילופי השלטון הפחות או יותר מסודרים שהתרחשו לאחרונה במצרים, תוניסיה ותימן לא עומדים לחזור על עצמם בסוריה המפולגת. המדינה עלולה לגלוש למלחמת אזרחים, ועשויה אף להתפצל לעדותיה השונות: עלאווים, נוצרים, סונים, דרוזים ואולי אף יותר. בכך תצטרף סוריה לאחותה הקטנה לבנון, המפוצלת כבר מיום הקמתה ותיצור פסיפס בלתי נגמר של מיעוטים זעירים המשתרעים מחופי ביירות שבים התיכון, עד לבצרה שבמפרץ הפרסי וקזבלנקה שבאוקיינוס האטלנטי.

כך נוצר מצב בו המזרח התיכון מתפלג בין שלושה סכסוכים מרכזיים, סוני-שיעי, מוסלמי-חילוני, וערבי-לא ערבי. אך בעוד דווקא שני הסכוסוכים הראשונים מסוקרים בהרחבה, ומקבלים דגש רב גם על ידי מקבלי החחלטות וגם על ידי התקשורת דווקא הסכסוך השלישי הוא המשמעותי והחשוב ביותר. מכיוון שהוא מאפשר פתח של פיתרון ויצירה של בריתות שלא היו קיימות קודם ובמיוחד הכנסה מחודשת של המערב. 


האביב הערבי לימד אותנו כי כל מה שידענו על המזרח התיכון יכול להשתנות ברגע. כמו שהמנהיגים הכול יכולים עשויים ליפול ולהתחלף, כך גם הגבולות המזרח תיכוניים לא יעמדו בפני אותם כוחות. מעבר לכך שהאביב הערבי הראה את רצונם של צעירי מדינות ערב לקול משלהם, הוא הראה כי האביב הערבי אינו רק ערבי וכי ישנם קולות רבים אחרים שנשכחו ונהדפו לשוליים. האביב הערבי יותר מאשר הוא ערבי, הוא אביב העמים של מיעוטי המזרח התיכון ושל סוף ההגמוניה הערבית-סונית במרחב, זהו המזרח התיכון החדש, מזרח תיכון של מיעוטים.  


גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה בעיתון מקור ראשון וגרסה מקוצרת דומה פורסמה באנגלית בעיתון העיראקי רוודה 

3 תגובות:

gal robina אמר/ה...

בתכלס, גם מפות ישראל משתנות מדי שנה. עם השינויים וההתנחלויות והריסת ההתנחלויות והישובים והבדואים והגבולות והמלחמות. ככה זה בני אדם, אף פעם לא מרוצים ממה שיש להם. חבל שזה חייב להגיע לשפיכת דמים.

אנונימי אמר/ה...

מאמר מצויין, חזה את הנולד

Moshe Yoseph אמר/ה...

מאמר מצויין ומאיר עיניים. תודה

הוסף רשומת תגובה