יום ראשון, 23 באפריל 2017

צרפת מחפשת מנהיג

צרפת היא הרבה יותר מאשר מדינה, צרפת היא גם רעיון. אולי מדינת הלאום הראשונה באירופה, האומה שהביאה ליבשת את הדמוקרטיה, את צבא העם ואת כוחו של ההמון. המדינה של אנרי הרביעי (הגדול והטוב), לואי הארבעה עשר (המדינה זה אני) ונפוליאון בונפרטה (הקיסר). מנהיגי ענק שאיחדו את האומה הצרפתית, הרחיבו את גבולותיה, חיברו חלקים שבעבר היה נראה שלא ניתן לחבר, ולטוב או לרע, הציבו אותה על מפת העולם של זמנם. 

במובן מסוים זה מה שהאומה הצרפתית מאז ומתמיד מחפשת, מנהיג שיחבר אותה, יכיל אותה ויביא לה את מקומה הראוי בין העמים.

במאה ה-20 היו לצרפת רק שני מנהיגים המתקרבים לסדר גודל שכזה, שארל דה גול ופרנסואה מיטראן, אחד מימין ואחד משמאל. אחד גיבור מלחמה, סמל לעקשנות, גאווה לאומית ואבי הרפובליקה החמישית. השני הפוליטיקאי האולטימטיבי, כמעט מלך רק שנבחר בקלפי, שהפך לדמות החשובה ביותר בשמאל האירופאי של המאה ה-20. מה שתאצ'ר ורייגן מסמלים עבור השמרנות העולמית, מסמל מיטראן עבור הסוציאליזם.

אף אחד מארבעת המועמדים לנשיאות היום הוא לא מועמד מחבר, להפך - ייחודו של כל אחד מהם הוא בניגודו והתנגדותו, לסמל, רעיון או מועמד אחר. לכן גם התוצאות הצמודות, לכן הדאגה ולכן אי הוודאות. כמו אומות מערביות אחרות, גם צרפת מחפשת כעת את דרכה, הסיבוב הראשון בבחירות, הוא רק תחילת הדרך.



France is Looking for a Leader

France is much more than a country, France is also an idea. Perhaps the first nation-state in Europe, the nation that brought democracy to the continent, and the power of the masses. The state of Henri IV (the great and the good), Louis XIV (the state is me) and Napoleon Bonaparte (the Emperor). Great leaders, who united the French nation, expanded its borders, connected parts that once seemed to be impossible to connect, and for better or worse, placed it on the map of the world of their time.

In a certain sense, this is what the French nation has always sought, a leader that will connect it, contain it and bring it to its proper place among the nations.

In the 20th century, France had only two leaders approaching such a magnitude, Charles de Gaulle and Francois Mitterrand, one from the right and one from the left. One a war hero, a symbol of stubbornness, national pride and the father of the Fifth Republic and the second was the ultimate politician, the modern king of France, who became the most influential figure of the European left in the 20th century. What Thatcher and Reagan symbolize for global conservatism, Mitterrand symbolizes for socialism.


None of the four candidates for the presidency today is a unifying candidate, on the contrary - the uniqueness of each of them is in his contrast and opposition, to a symbol, an idea or another candidate. Therefore, the close results, the concern, and the uncertainty. Like other Western nations, France is also seeking its way, the first round of elections is just the beginning.



יום חמישי, 16 במרץ 2017

הבנתם לא נכון, הבחירות בהולנד הם הישג לוילדרס לא תבוסה

2017 מול 2012 השמאל ההולנדי נעלם
"אכזבה", "תבוסה", "הפסד צורב", אלו מעט מהכותרות שנכתבו מאז הבוקר על הבחירות בהולנד, שהם מכוונות כמובן בנוגע למועמד הימין הקיצוני חרט וילדרס. אבל אין טעות גדולה מזאת. וילדרס אמנם לא זכה בראשות הממשלה, אם בכלל היה מסוג לזכות בה או בכלל רוצה לזכות בה. אבל הוא ניצח בקרב על השיח, האג'נדה, המהות והתודעה. מפלגת החופש (PVV) ברשותו רשמה התחזקות והפכה למפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט ההולנדי. בו בזמן שמפלגת השמאל הוותיקה, הלייבור ההולנדית (PvdA) או בשמה המעוברת, מפלגת העבודה, התרסקה. כאשר היא הופכת מהפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט, למפלגה השביעית, תוך כדי שהיא מאבדת יותר משבעים אחוזים מכוחה מ-38 מושבים ל-9 בלבד. מצביעיה, על פי הערכות עשו את דרכם בשני כיוונים או לכיוון המרכז הפוליטי שהתחזק מאד על חשבון גוש השמאל, או לכיוון התנועה הירוקה (GL) שהיא המנצחת הגדולה של הבחירות. גוש השמאל באופן כללי נחלש בצורה משמעותית, ונחלש זו מילה עדינה בשביל לתאר את שקרה לו, כאשר גם מפלגת השמאל הקיצונית יותר, המפלגה הסוציאליסטית (SP) נחלשה במקצת.

יום רביעי, 25 בינואר 2017

תרזה מיי רוצה לעשות את בריטניה גדולה שוב

חצי שנה עברה מאז שהעם הבריטי הצביע במשאל עם על פרישה מהאיחוד  האירופי. השבוע, אחרי תקופת המתנה ארוכה, ההחלטה הדרמטית הזו מתחילה לקבל צורה וכיוון.

זה התחיל ביום שלישי הקודם עם נאומה של ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי על החזון הגלובלי לבריטניה (A Global Britainn), והסתיים אתמול עם החלטת בית המשפט העליון במדינה – כדי להתחיל במשא ומתן לפרישה, הודיעו השופטים, קודם כל יש להעביר את ההחלטה בפרלמנט הבריטי. אם עד עכשיו חשבה מיי שתוכל לצאת למשא ומתן באירופה ורק בסופו להביא חבילת יציאה מהאיחוד לאישור הפרלמנט, בא בית המשפט והפך את היוצרות – קודם אישור בפרלמנט להפעלת סעיף 50, ורק אחרי כך משא ומתן. למרות תוצאות משאל העם, האישור הנכסף בפרלמנט אינו דבר פשוט כלל, במיוחד כאשר המפלגות והזרמים שהיו בעד הפרישה, כדוגמת מפלגת יוקי"פ, כלל לא מיוצגות בו.

מצד שני, קביעה חשובה נוספת של בית המשפט היא כי בכל הנוגע לסקוטלנד, הוא דוחה את הטענה שהפרלמנט הסקוטי רשאי לחסום או לדון באופן עצמאי בפרישה מהאיחוד, וכי הפרלמנט הבריטי וממשלת בריטניה הם הגוף והסמכות היחידה להחלטה ולניהול המשא ומתן עם האיחוד האירופי על תנאי הפרישה. בכך סגר את הדלת בפני הציפייה הסקוטית להיות חלק אינטגרלי מהמשא ומתן עם בריסל, ציפייה שישנה גם בצפון אירלנד ולונדון. בעשותו כך, גם מנע בית המשפט, את התקדים שהתרחש בבלגיה לפני 4 חודשים בו הפרלמנט של המקומי ולוניה חסם את בלגיה ו-277 מדינות האיחוד  הנוספות מלחתום על הסכם סחר חופשי עם קנדה – בעיה פוליטית ומשפטית שנפתרה רק ברגע האחרון.

מחפשים הסכם יציאה לבריטניה

עד השבוע, השאלה הגדולה הייתה איזה הסכם מחפשת מיי עבור בריטניה, ועל איזה הסכם בכלל מוכן האיחוד האירופי לדון איתה. האם גרמניה, צרפת ובריסל ירצו להעניש את בריטניה על שעזבה את האיחוד האירופי, ובעיקר להרתיע מדינות אחרות אפילו מלשקול צעד דומה – במיוחד בשנה שבה מדינות רבות הולכות לבחירות ומפלגות אנטי אירופאית מתחזקות בכולן? או שמא לחילופין יעדיפו הצדדים את טובתה הכלכלית של אירופה, ימחלו על כבודן, יחפשו עסקה שטובה לכל המשתתפים ויאפשרו לבריטניה יחד עם אירופה למצוא את שביל האבנים הצהובות?