כמו שישראל שונה בנוף של עולם האינטגרציה האזורית, כך היא גם שונה
ומיוחדת בעולם איחודי המכסים. ישראל היא המדינה הראשונה בעולם שחתמה על הסכם איחוד
מכסים עם ישות לא מדינית. הכוונה היא להסכם איחוד המכסים בין מדינת ישראל לרשות
הפלסטינית הסכם המכונה לעיתים הסכם מעטפת המכס (Customs Envelope) שהיה חלק מהסכמי אוסלו
ותהליך השלום.
כבר בהסכמי אוסלו ראו שני הצדדים את החשיבות של התחום הכלכלי לתהליך
השלום המתגבש, בעיצוב וייצוב היחסים העתידיים בין הישויות. וכבר בפסקת הפתיחה
בפרוטוקול הכללי נכתב:
"שני הצדדים רואים את התחום הכלכלי כאחת
מאבני הפינה של יחסיהם ההדדיים".
הרעיון המרכזי מאחורי ההסכם היה שיש לשמור על מדינת ישראל והרשות
הפלסטינית כיחידה כלכלית אחת, זאת למרות הסכמי השלום המתגבשים והשאיפה להקמת שתי
מדינות. כחלק מההסכם שעסק בשלל נושאים כלכליים כמו מע"מ, מיסים ישירים, יחסים
כלכליים בין הרשות וירדן, מעמד השקל, נושאים מוניטריים נוספים, ופרקים שעוסקים
בתחומים פרטניים כמו עבודה, חקלאות, תעשייה ותיירות.
אחד הפרקים בהסכם, הרלוונטי ביותר לנושא איחוד המכסים, הוא הפרק העסוק
במעטפת המכס (שם זה לא מופיע באופן רשמי בפרוטוקול). המנגנון שנקבע בין הצדדים קבע
שישראל, הגדה ועזה הם יחידת מכס אחת. לכן יהיה משטר מכסים (למעט תחומים חריגים)
קבוע בשטחי ישראל, הגדה ועזה. לפיו ישראל תגבה את המכסים של הפלסטינים בגבול
החיצוני שלה (המעטפת החיצונית) ותעביר לפלסטינים עבור סחורה המיועדת לגדה ועזה את
החלק היחסי של המכס בניכוי הוצאות. בנוסף ישנו מנגנון מורכב העוסק במיסים עקיפים, ותקנות
מקור. מנגנון נוסף התיר והסדיר כי סחורה שיועדה לגדה ועזה (למעט תחומים חריגים)
תוכל להימכר גם בישראל ולהפך.
הנחת היסוד שעמדה מאחורי ההסכם בין הצדדים, יצאה מנקודת הנחה שבין
ישראל, הגדה ורצועת עזה אין ולא יהיה גבול פיזי, יש לזכור שגדר ההפרדה עדיין לא
נבנתה, וגם גל פיגועי הטרור הראשון טרם אחל. הנחת יסוד נוספת רצתה לשמור על כך שתהייה
תנועה חופשית של מוצרים בין הכלכלות. שני תנאים אלו יחד, ביטול גבולות ותנועה
חופשית, יצרו בפועל בין ישראל והרשות הפלסטינית אזור סחר חופשי. התנאי המחייב והכרחי
עליו דיברנו בפרק הראשון כדי לקיים איחוד מכסים.
בנוסף לאותם הנחות יסוד, היה גם רצון של הצדדים שבין עזה והגדה לא
תהייה הפרדה, והם יתנהלו כיחידה פוליטית וכלכלית אחת. רצון נוסף הקשור יותר לצד
הישראלי היה להגביל את סמכויות הרשות ככל שאפשר ולבטל כמה שיותר סממנים של ריבונות,
כל עוד תהליך השלום נמצא בשלב הביניים, סממנים כדוגמת מטבע עצמאי ומנגנון מיסים
עצמאי.
סוגיית הרלוונטיות של מעטפת המכס
מאז שנת 2000 ופריצת אינתיפאדת אל אקצה ישנו ויכוח לגבי הצורך בהמשך
קיום מעטפת המכס בין שתי הישויות. אזור הסחר החופשי שהיה קיים כמעט והתפוגג. כאשר
מסיבות ביטחוניות מכשולים רבים נוצרו על הגבול שבין הרשות הפלסטינית למדינת ישראל,
ותנועת סחורות ואנשים לעיתים אף נאסרה כליל. בנוסף על תהליך בניית גדר ההפרדה שאחל
ביוני 2002, נוצר מכשול פיזי ברור בין הצדדים והסחר החופשי כמעט ולא קיים. הבעיה
החריפה עם סיום תהליך ההתנתקות בספטמבר 2005 שלאחריו נוצר גבול ברור בין מדינת
ישראל ובין רצועת עזה. עליית חמאס לשלטון ברצועה בינואר 2006 וההפרדה הפוליטית שנוצרה
בין הגדה והרצועה יצרו עוד פגיעה בעקרונות הבסיס של המעטפת.
פרקטיקה נוספת שהתפחתה היא שבשנים האחרונות ממשלת ישראל וביחוד שר
האוצר וראש הממשלה האחראים על המעטפת, אחלו להשתמש במיסים שישראל גובה ככלי פוליטי
לניגוח הצד הפלסטיני, או ליצירת הון פוליטי, ומשתמשים בכספים המגיעים לרשות על פי
ההסכם כבני ערובה, וכקלף מיקוח עבור נושאים אחרים שאינם קשורים לפרוטוקול הכלכלי.
הדוגמא הבולטת האחרונה הייתה שביוני הכריז שר האוצר יובל שטייניץ כי לא יעביר את
הכספים אם יממנו טרור, לאחר שעשה זאת מספר פעמים בעבר מאז נכנס לתפקידו.
לסיכום, מעטפת המכס בין ישראל והפלסטינים היא אחד מאיחודי המכס
המעניינים והמיוחדים ביותר שישנם בעולם, ניתן לראות שהעקרונות שהביאו ליצירתה היו
דומים מאד לעקרונות שדוחפים לאינטגרציה ואיחודי מכסים ברחבי העולם, גם אם
הסיטואציה הייתה שונה לחלוטין. ניתן לראות שכיום מצבה של המעטפת גם אם על הנייר לא
נעשה שינוי בהסכם עומד בסימן שאלה. אפשר אולי לעשות השוואה בין המעטפת לבין איחודי
מכסים הקיימים באפריקה, איחודי מכסים שבין הנייר החתום שייצר אותם ובין המציאות שבה
הם פועלים זורם אוקיינוס גדול.
ערך זה היה חלק ממיזם ויקיפדיה - כלכלה פוליטית באוניברסיטה העברית
ערך זה היה חלק ממיזם ויקיפדיה - כלכלה פוליטית באוניברסיטה העברית
