יום שני, 7 בדצמבר 2009

הקשר ההודי-ישראלי

במחקר שנעשה לאחרונה על ידי משרד החוץ התגלה כי הודו היא המדינה הכי פרו-ישראלית בעולם. כן הודו, לא ארצות הברית, לא מדינת איים לא מוכרת באוקיינוס השקט, לא צרפת או רוסיה בהן ישנם ריכוזים גדולים של יהודים וגם לא קנדה, בריטניה או גרמניה להן קשר דיפלומטי חזק ויציב עם מדינת ישראל בהתעלם מהממשלה הנמצאת בשלטון. הודו. על פי הסקר כ-58 אחוזים מאזרחי הודו הינם בעלי דעה חיובית כלפי ישראל, למקום השניה הגיעה ארצות הברית עם 56 אחוזים מהציבור האמריקאי. כאשר מסתכלים על תוצאות הסקר לעומק, וזוכרים שבהודו ישנו מיעט מוסלמי המונה כמעט 10 אחוזים מהאוכלוסייה, ובין ישראל והודו היה נתק דיפלומטי של עשרות שנים, תוצאות האהדה בהודו הופכות מרשימות אף יותר.


על פניו נראים תוצאות הסקר מוזרות ביותר, מאיפה הגיעה הודו פתאום, מדינת ענק בדרום אסיה, ללא אוכלוסייה יהודית מקומית בסדר גודל משמעותי, בעלת קשרים ענפים עם מדינות העולם השלישי. כל זאת לפני שהזכרנו כי בין הודו וישראל לא התקיימו יחסים דיפלומטים עד שנות התשעים. כאשר במשך רוב שנות קיומן של המדינות, הודו הייתה מבקרת קשה של המדיניות הישראלית, ואף הייתה בין המוביליות של ליגת המדינות הבלתי מזדהות לתמיכה אוטומטית בעולם הערבי בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אבל האמת שהתוצאות לא אמורות להיות כאלו מפתיעות, הבנה עמוקה יותר של הודו, יחד עם הכרה של ההיסטוריה ההודית, האוכלוסייה ההודית, האתגריים האסטרטגיים העומדים בפניה וראיית מקומה בעולם, מגלות שהודו וישראל חולקות דמיון רב הרבה יותר ממה שרובנו נוטים לחשוב. אפשר אפילו לומר כי שתי המדינות בן בעלות הדמיון הרב ביותר בעולם.

The India-Israel Connection


A study conducted by the Israeli Foreign Ministry recently revealed that India is the most pro - Israeli country in the world, not the United States, neither Canada, France, Britain or Germany countries with the best diplomatic ties with Israel. No it is India. According to the survey 58 percent of India's citizens have a positive view toward Israel, while only 56 percent of the U.S. population a population that is considered to be the most pro - Israeli in the world. Looking at the results more deeply, and remember that in India, there is a 10 percent minatory of Muslim population. The pro-Israeli results in India are even more impressive.

Apparently the poll results seem very bizarre, where India came suddenly, a giant country in South Asia, with no local Jewish population, and with strong connections with the Third World. And I still didn't mention that India and Israel did not have any diplomatic relations with each other until the 90's.  And only in 2003 was the first time an Israeli Prime Minister visit India

But the fact is that the results should not be so surprising, a deeper understanding of India, the Indian history, the Indian population, India strategic challenges, and India place in the world, show that India and Israel share a lot more than we imagination, maybe we could say both countries have the most similarities between two countries in the world.

India and Israel's fate is tied together from the beginning of their modern way, both countries received their independence in about the same time, India in 15 August 1947 and Israel in 14 May 1948 both as a result of a long and bloody of independence war. India fought the Muslim community within and its neighbor Pakistan (East & West), Israel fought the Arab population within and its neighboring Arab countries. The outcome of the war in both countries were quite identical, a division of the existing region.

Both countries are former British colonies. British influence seen almost in all aspects of life today, especially the political system, form of election and the judicial system. In both countries before the British rule there was a long Muslim rule began about the same time, India was the Mughal Empire that ruled the country since 1526 while in Israel it was the Ottoman Empire ruled since 1517.

Nationalism in both countries was built not on the basis of ethnic or historical, as in most countries but on religious. In both countries the unifying identity among all parts of the country is religious identity. India used the Hindu religion as a focus for the connection between all the different peoples and identities within it. Israel used the Jewish identify to unifying all its citizens, and many refugees who came since its establishment. Moreover, India and Israel also are unique countries in the global landscape in which in both of them there is a religious majority that does not exist anywhere else in the world. Israel is the only country in the world with a Jewish majority, and India is the only country in the world with Hindi majority. And the two countries use it to promote their place in the world and to maintain the rights of their religion believers in the rest of the world.

The economic life process of the two countries since their establishment until today looks identical. In there early years the two countries supported the socialist economic system. However both countries refrained from joining the Soviet bloc led by the Soviet Union. When Israel turned toward the West and India turned to the Non-Aligned Movement. In the eighties the two countries began to abandon the socialist ideology and move toward a free market, to the point that nowadays the two economies are from the most capitalist in the world.

In Both countries 1977 is a turning point in politics and democracy. In India and Israel one party controlled the country since its independence the party was the dominant factor in the establishment and independent moment. The Mapai party in Israel and The Congress Party in India. 1977 was the year the two countries broke the one-party system and elected the opposition for the first time.

Both countries are democracies, a form of a regime that not characterizes the region where they reside. Israel is the only democratic state in the Middle East. India is the only democratic state in South Asia. Looking at the whole of West Asia, you can see that from the Mediterranean coast to the shores of Bay of Bengal, India and Israel are the only two democracies on the continent. Moreover, not only Israel and India are both democracies, they are the only two democracies established after World War II in process called "second wave of democracy", and managed to maintain the democracy to this day.

When it comes to strategic issues, the similarity between the two countries only growing. The two countries are conducting an unending conflict against a Muslim enemy. India with Pakistan, and Israel with Arab countries. In both cases the conflict takes the form of total wars at the beginning and of terror in recent years. The two countries waged war with all neighborhood countries. Israel with Syria, Lebanon Jordan and Egypt. India with Sri Lanka, Bangladesh, Nepal and China. And the two countries signed two peace agreements with it neighboring Israel with Egypt and Jordan. India with Bangladesh and Sri Lanka. Also as a result of these wars, both countries still hold land that is not recognized by the world of their own, in Indian Kashmir, and the West Bank in Israeli case, when the concept of two countries about the area is the same historical right.

Of course there a large difference between the two countries, India is a huge state with the second largest population in the world, while Israel is a tiny state in its territory and population as well. India is a Third World country, still has to deal with poverty, despite the economic boom in recent years. While Israel is a country where per capita income is among the highest in the world.

But apparently the many similarities between the two countries, more powerful than the difference and politics, Indian support in Israel is deeper than political or economic interests of the short term, has expressed so clearly at the survey. Hopefully the leaders in both countries, especially in Israel, will know to take these many similarities, and make the connection between the two countries to a strategic relationship even stronger then the Israeli-American relationship.



יום שלישי, 17 בנובמבר 2009

Now the West is Building the Walls

Europe celebrates these days, 20 years to the fall of the Berlin Wall, the event that signified the final victory of the West in the Cold War, the democracy over the dictatorship, the free market over communism, and freedom over bondage. The wall represents at best the differences between the approaches. 

Twenty years have passed since the world has changed beyond recognition. From a world that on the brink of nuclear war between two super powers that do not intend to compromise on their way. To a world where globalization is the key word. A world in which distances shorten and disappear, trade between countries is increasing, capital flows from one end to the other in seconds, and huge migration between continents. If we were telling to John F. Kennedy after his "I am a Berliner" address" or to Ronald Reagan during his speech in Berlin, where he urged Mikhail Gorbachev "tear down this wall", what we have achieved in so little time, and where the world came to, they probably were thrilled. 

However, now twenty years after, the tables turned. History playing its beloved game, and the players changed sides on the field. This time the West is the one building the walls. Sounds odd? It is not. This is the reality in which we are living. 

The same stone wall and fences that divided Berlin, are replaced today by giant steel walls, equipped with the best cameras and technology, all in the courtesy of the United States and the European Union.  Nowadays, instead of East Europeans seeking to escape to the West and stop at the Soviet iron curtain, there are South American immigrants that want to reach the United States, the land of dreams, in searching for a better life, just like the parents of those who live there today. But have to face a huge wall located between the Mexican-American border. A wall that was not shameful to any Soviet state.

Today only twenty years after the East European from former Soviet Union seeking to reach the EU countries meet the New Berlin Wall, who copied itself just a few thousand miles to the east. And now stands between Poland and Ukraine, between those who In the Union and those who not, separate between those equal more in Europeans' eyes and less equal. And of course the giant walls in Melilla and Ceuta the two Spanish cities of in northern Africa, that have only one purpose stop the flow of African immigrants seeking refuge and work in rich Europe.

It seems that just one generation after the war ended, only one generation of wealth and a satiation, we forget about fighting the principles fought before us. Freedoms, democracy, free movement, equality all have been forgotten. And from a world where the West only will and hoped to link with the citizens of the East, We became a world in which democracies that actually won the war have adopted the same methods they were fighting, and chose to shut and build their own walls.

Unfortunately, I guess that if Ronald Reagan were alive today, instead of flying to Berlin, he was flown to El Paso or San Diego, get up on the stage, stood behind the podium, and in charismatic way turns to President Barack Obama screaming at him. "Mr. Obama, Open this Gate. Mr. Obama, Tear Down This wall".



יום שלישי, 10 בנובמבר 2009

האם מלחמות אזרחים באמת הפכו נפוצות יותר?

בשנים האחרונות החלו יותר ויותר חוקרים להתמקד בחקר הסכסוכים הפנמיים בעולם. אחת הטענות השכיחות ביותר היא שהעולם עובר ממלחמות גדולות בין מדינות למלחמות פנמיות בתוך המדיניות. החוקרים שנוהגים לקודד את כמות המלחמות בעולם, מצביעים על כך שמשנה לשנה יש יותר ויותר מלחמות אזרחים וסכסוכים פנימיים, ומכך הם מעריכים שמלחמות אזרחים הופכות עניין חשוב ויותר לעולם, ויש למקד את מרבית המחקר במדעי המדינה וחקר היחסים הבין לאומיים בהם.

האומנם ? בהמשך המאמר אני אראה שלדעתי הסיבה לעלייה בכמות מלחמות האזרחים והסכסוכים הפנימיים בעולם, אינה קשורה רק לכך שהמלחמות של פעם שינו את אופיין. אלא מכיוון שיש הרבה יותר מדינות בעולם. בדיוק כמו שכאשר יש יותר מכוניות על הכביש יש יותר סיכוי שיהיה תאונות דרכים. ככה לדעתי כאשר יש הרבה יותר מדינות בעולם יש יותר סיכוי שיהיו מלחמות אזרחים וסכסוכים פנימיים.



עד כה היה נהוג להסתכל רק על שתי העמודות הראשונות בטבלה. השנה ומספר המלחמות. וכאשר בדקו את הנתונים בצורה שכזאת היה ניתן לראות באופן ברור שיש עלייה מתמדת בכמות המלחמות.




הבדיקה שאני מציע

לעומת זאת אני בדקתי את אותם הנתונים בדיוק, רק הוספתי למחקר את כמות המדינות בכל שנה. ואז בדקתי מתוך אותן כמות מדינות כמה אחוז מהן סובלות ממלחמות אזרחים. התוצאות היו כמו שציפית, מפתיעות מאד. היה ניתן לראות בברור שמשנה לשנה יש ירידה מתמדת באחוז המדינות הסובלות ממלחמות וסכסוכים. בדיוק הפוך ממה שנהוג לחשוב.


אחוז המדינות מסך מדינות העולם הסובלות ממלחמות פנמיות בכל שנה


ניתן לראות את מגמת הירידה באופן ברור. ישנם שתי עליות פתאומית בסוף העידן הקולוניאלי ובסוף המלחמה הקרה. אבל אפשר להסביר אותן בקלות. מדובר בתקופות של שינוי דרסטי בעולם, ואי בהירות. מה שיוצר יותר סכסוכים ומתחים.


השוואה בין שני המדדים



מסקנה

הקביעה החד משמעית, שישנה מגמת עלייה של סכסוכים פנימיים במדינות העולם, צריכה לעבור בחינה מחודשת. נכון שבאופן אבסולוטי אכן מדובר בכך. אך בפועל גם כמות המדינות עלתה. ואפשר להסביר את העלייה בסכסוכים בעלייה בכמות המדינות. יתרה מכך ניתן לראות שאחוז המדינות הסובלות מסכסוכים רק הולך ויורד. ולכן הטענה שיש היום להתמקד במחקר בסוג כזה של סכסוכים היא מטעה, מכיוון שמהבדיקה עולה שסכסוכים כאלו הפוכים פחות ופחות נחלת הכלל.


------------------------------------------------------------------------------------

הנתונים לקוחים מתוך


יום שישי, 2 באוקטובר 2009

Europe Left the Left

Change was the campaign slogan of United States President Barack Obama, change we can believe in supporters shouted across the United States, the change did come, and America woke up in 2009 to a new era. But at the same time the real political change occurred at a different continent, the old continent. Process of change that began in 2007 and since then occupying the entire continent by storm, the change is the rise of right-wing parties in Europe, or more accurate the collapse of European socialist left.

Yesterday it was Germany that adopted the change. The collapse of the left in the elections, gave the Christian Democratic Union headed by Angela Merkel additional term and an option to join the liberal right-wing party for a stable coalition for years to come. More than this victory triples the power of the right since the last elections. It was mainly a huge defeat to the left, who got the lowest support percentage since World War II. Now Germany, the richest country and most populated in Europe, to a country with the rule of a clear right government.

Germany is not the first, it joins France that in 2007 chose the conservative President Nicolas Sarkozy. Italy that in 2008 brings back Silvio Berlusconi for prime minister. European Union citizens that in June 2009 gave a decisive victory to a right coalition of parties in the elections for the European Parliament, what gave the right the power in the most powerful legislative body on the continent. And to Poland and the Netherlands that have right-wing parties in power since 2007 and - 2002 respectively. In addition to these countries even in Britain where the Labor Party still controls the government, the future for the left seems bad. Too many corruption scandals and a public's dissatisfaction with the current British government, going by all recent polls to give the Conservative Party a victory in the next year elections. And will put the right parties in power in six of the seven richest countries on the continent.

What particularly fascinates in this process is timing. On paper this is the worst time possible. The World is in economic crisis, economists and thinkers doubt the capitalist idea, and even the United States capital of the liberal world chose a president with left ideology, flooding herself with social reforms that had not taken place in several decades. In addition, the huge waves of immigration to Europe in the last decade, who support in general the left parties only adds to the strength of the European right's victory.

The explanation probably lies in two processes occurred in recent years, the first process is the European right-wing parties are not really right. Most have adopted a lot of socialist ideas and brand themselves as right-central parties. Showing the left's ideas in a fresher and much more pragmatic way. The second process is the rise of power of the radical left, drawing the entire left in radical's colors. And by doing so frightening voters not only from them but also from parties that may bring them to build coalitions together.

When we sum 2009 in a few months and check what were the events that characterize this year, it will be possible to say that 2009 was the year that the United States and Europe changed sides. United States turned left, and Europe turned right.

פניה חדה ימינה

אנחנו רוצים שינוי הייתה סיסמת הבחירות של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, שינוי שאפשר להאמין בו צעקו התומכים בכל רחבי ארצות הברית, והשינוי אכן הגיע, ואמריקה התעוררה בתחילת 2009 לתקופה חדשה. אך באותו הזמן בדיוק השינוי הפוליטי האמיתי התרחש בכלל ביבשת אחרת, ביבשת שאמריקאים נוהגים לכנות היבשת הישנה. תהליך של שינוי פולטי שהחל בשנת 2007 ונראה שמאז כובש בסערה את כל היבשת, השינוי הוא עליית מפלגות הימין באירופה, או לייתר דיוק קריסת השמאל הסוציאליסטי האירופאי.

שלשום הייתה זו גרמניה שאימצה לחיכה את השינוי. המפלה הקשה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בבחירות, העניקו לאנגלה מרקל ולמפלגת המרכז הנוצרית-דמוקרטית בראשותה קדנציה נוספות בשלטון ואפשרות לחבור אל הימין הליברלי בהקמת קואליציה יציבה לשנים הבאות. יותר משהיה זה ניצחון לימין ששילש את כוחו מאז הבחירות האחרונות, היה זה בעיקר מפלה עצומה לשמאל, שזכה לאחוזי התמיכה הנמוכים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. וכעת הופכת גרמניה, המדינה העשירה, והמאוכלסת ביותר באירופה, למדינה עם שלטון בעל צביון ימני ברור.

גרמניה היא לא הראשונה ללכת בדרך זו, היא מצטרפת לצרפת שבחרה בשנת 2007 את ניקולא סרקוזי השמרן לנשיא צרפת. איטליה שהחזירה בשנת 2008 את סילביו ברלוסקוני היל ההון לראשות הממשלה. אזרחי האיחוד האירופי שהעניקו ביוני 2009 ניצחון מוחץ לקואליציה של מפלגות ימין בבחירות לפרלמנט האירופי, ובכך נתנה יד להשתלטות הימין על הגוף המחוקק החזק ביותר ביבשת. ואל פולין והולנד בהם שולטות מפלגות הימין מאז שנת 2007 ו- 2002 בהתאמה. בנוסף למדינות אלו גם בבריטניה בה עדיין שולטת מפלגת הלייבור, המצב לא מאיר פנים עבור השמאל, פרשיות השחיתות הרבות, וחוסר שביעות הרצון של הציבור הבריטי מההמשלה הנוכחית, עומדים על פי כל הסקרים להעניק בבחירות שעומדות להיערך בשנה הבאה ניצחון למפלגה השמרנית ולחזק את המפלגה הליברלית שמוכנה המפלגה השלישית. ובכך להציב מפלגות ימין בשש מתוך שבע המדינות הגדולות והעשירות ביבשת (ספרד היחידה שלא וגם בה נראה שללא פיגוע הטרור הכלכלה הכושלת הייתה מזמן מעלה את מפלגת הימין לשלטון).

מה שמרתק במיוחד בתהליך, זה העיתוי. על הנייר מדובר בתקופה הרעה ביותר שיכולה להיות. העולם נמצא במשבר כלכלי, כלכלנים והוגי דעות מטילים ספק ברעיון השוק החופשי, ואפילו ארצות הברית בירת הליברליות העולמית בחרה נשיא בעל דעות שמאל מובהקות, ומציפה את עצמה ברפורמות חברותיות שלא התבצעו מזה מספר עשורים. בנוסף גלי ההגירה העצומים לאירופה בעשור האחרון, ותמיכתם החד משמעית של אותם המהגרים במפלגות השמאל רק מוסיפה לעוצמת הניצחון של הימין האירופאי.

ההסבר למצב כנראה טמון בשני תהליכים שהתרחשו בשנים האחרונות, התהליך הראשון הוא שמפלגות הימין האירופאית כבר לא כאלו ימניות. רובן אימצו רעיונות חברתיים, ומיתגו את עצמן כמפלגות ימין-מרכז, המציגות רעיונות של השמאל בצורה רעננה יותר, וחשוב במיוחד בדרך הרבה יותר פרגמאטית. בישראל יש מנהיגים שאוהבים לכנות זאת "כלכלה חופשית עם רגישות". התהליך השני זה עליית כוחן של מפלגות השמאל הקיצוני, שמציירות את כל השמאל האירופאי בצבעים רדיקלים, ומרחיקות בכך את ציבור המצביעים לא רק מהן ספציפית אלא גם ממפלגות שעשויות לצרף אותן אליהן כדי להקים קואליציות. ובצד כל זאת עדיין לא דיברנו על הפחד ממהגרים והחזרה ללאומיות. 

כאשר יסכמו את שנת 2009 בעוד מספר חודשים ויבדקו מה היו האירועים שמאפיינים את אותה שנה, יהיה אפשר לומר ש-2009 הייתה השנה שארצות הברית ואירופה החליפו צדדים. ארצות הברית פנתה שמאלה, ואירופה פנתה ימינה.

יום שישי, 28 באוגוסט 2009

המדינה ה-51

דגל 51 המדינות
ארצות הברית חגגה השבוע חמישים שנה להפיכתה של הוואי למדינה ה-50 בארצות הברית. אבל למרות החגיגות צריך לזכור שחמישים שנה זהו גם הזמן הארוך ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית בה לא צורפה אף מדינה נוספת לאיחוד. (הזמן הארוך ביותר לפני כן היה 47 שנים, הזמן שבין צרופה של אלסקה לצרופה של אריזונה ככה שבמאה השנים האחרונות צורפו רק שלוש מדינות). מה שהיה פעם הייעוד הגלוי של ארצות הברית להתפשט, להתרחב ולהוסיף כמה שיותר שטחים לאימפריה האמריקאית שלה. הפך מאז מלחמת העולם הראשונה ליעד שולי ואפילו מגונה בו למעט הפיכתן של הוואי ואלסקה מטריטוריות (שטחי חסות הוא התרגום הקרוב ביותר בעברית) למדינות לא נוספו עוד שטחים ומדינות חדשות לארצות הברית והייעוד הגלוי כמעט ונזנח. חגיגות חמישים השנה לצרוף הוואי הן הזדמנות טובה לחפש מי תהייה המדינה ה-51 של ארצות ועד כמה רחוק היום בו על דגל האיחוד המפורסם יהיו 51 כוכבים.

לפני שמתחילים צריך להבין שכדי להוסיף מדינות חדשות לאיחוד יש שלוש סוגים שונים של מדינות שיכולות להיות מועמדות לדבר. הסוג הראשון הוא הפיכתן של טריטוריות אמריקאיות שכרגע אינן במעמד של מדינות למדינות, היסטורית זו השיטה הנפוצה ביותר. הסוג השני הוא שינוי גבולות של מדינות קיימות, בסוג זה כבר דנתי בפוסט קודם שפורסם בגוגל קנול ואפשר לקרוא אותו כאן. והסוג השלישי והכי פחות שכיח הוא צרוף או סיפוח של מדינות חיצוניות לאיחוד ונדון גם בו, כאשר המקרה ההיסטורי המפורסם ביותר הוא טקסס.

יום שלישי, 25 באוגוסט 2009

Yemen A Microcosmos of the Middle East

Far away from the eyes of the world a war is rumbling in the northern areas of Yemen. From first look, it might see as a fight between the Yemen government and rubles group living in the northern areas, especially in the Sa'dah province. However, it actually much more than that, the local war in Sa'dah is a microcosmos of what is happening in the entire Middle East today.

The fight in Yemen started in 2004 placed from one side the Yemeni government, a Sunni government supported by Saudi Arabia, and from the otter side, The Shabab al-Muomineen a Shi'a rebel's group supported by Iran. Although both countries reject such interference in the fights, weapons from both were founded in the battle zone.

Yemen is a prefect test ground to see exactly what going on in the entire Middle East. The demographics of Yemen represent the demographics of the Middle East. 75-70 percentage of the country is Sunni 25-30 Shi'a and a minority of Jews and Christians. Iran and Saudi Arabia know that, and both know the outcome in Yemen can affect the future of the Middle East. If the Shi'a rebels can defeat the government they will give a push to other Shi'a minority group in otter Arabs Sunni countries. And specialty will give Iran a push against her big rival Saudi Arabia. On the other hand, Saudi Arabia knows that the Yemen government has to win in order to restrain Iran's goal to become the regional power.

Of course like any other affair in the Middle East. Israel has to be in the middle, while the two Muslim sides fight each other. Israel's secret services slowly smuggler Jews from the battle zones into Israel. While Christian's refuges escaping to the west for a chance of a better life, what is acutely happening in almost any other Arab country these days.

In the last few weeks the military operations in Sa'dah worsen as both sides saying they are on the verge of victory, so we have to take a close look and see the outcome. Maybe this little place in the southern edge of the Arabian Peninsula can predict the future of the Middle East.


Bookmark and Share

יום שבת, 1 באוגוסט 2009

תורת המחירים א' - האוניברסיטה העברית

תורת המחירים א' - האוניברסיטה העברית

כל החומר הדרוש עבור הקורס 57303 תורת המחירים א' - באוניברסיטה העברית בירושלים
מבחנים:

יום שני, 27 ביולי 2009

משחק סכום אפס, הודו ישראל וארצות הברית

הדיווחים בימים האחרונים כי מזכירת המדינה הילרי קלינטון, העבירה להודו מסר כי הקשרים הצבאיים שלה עם ישראל, ועסקות הנשק האחרונות בין הצדדים באות על חשבון עסקאות עתידיות עם ארצות הברית, צריכות להישמע בירושלים.

היחסים הצבאיים שהתחזקו בשנים האחרונות בין ישראל והודו הביאו לשורת עסקאות עצומה בין הצדדים, מטוס הפאלקון, שיבוח טנקים, מטוסים ומסוקים, מכירת טילים עסקאות מזל"טים, או במילים אחרות כל דבר שיש לצה"ל יתרון בו מגיע היום לשורות הצבא ההודי. חוקרים ביטחוניים טוענים שישראל תהפוך בקרוב, אם לא הפכה כבר עכשיו לספקית הנשק הגדולה ביותר של הצבא ההודי.

אבל ישראל לא נכנסה בהודו לואקום, על כל עסקה חדשה שהיא מבצעת מול הצבא ההודי מישהו אחר מבצע עסקה אחת פחות, אותו מישהו זה בעיקר ארצות הברית, ומכאן גם מגיעה הביקורות המפתיעה של מזכירת המדינה.

כמובן שאין זה אומר שישראל צריכה להפסיק למכור נשק להודו, היא צריכה להמשיך ולמכור ואפילו לצאת לשווקים חדשים ונוספים, שגם בהם היא עשויה להדיר את רגליה של ארצות הברית. אבל ישראל צריכה לקחת בחשבון דבר אחד. ארצות הברית כבר עברה את השלב שבו היא יכולה לייצר נשק ולא למכור אותו למדינות אחרות. יצור הנשק המודרני הוא תהליך כה יקר, שאפילו הגודל העצום של הצבא האמריקאי לא מספיק כדי להחזיר את העלויות הרבות המושקעות בפיתוח. לכן כל פעם שארצות הברית מאבדת קונה נשק פוטנציאלי למדינת ישראל או לכל מדינה אחרת, היא תמכור את השארית החסרה לה למדינות  אחרות,  מדינות שיש להן הרבה כסף ועד עכשיו נמנעו מלמכור להן נשק כה מתקדם (או מה שישראל אוהבת לכנות מכריע מערכה). לצערנו המדינות האלו זה בעיקר מדינות ערב העשירות, עם דגש על ערב הסעודית מדינות המפרץ הקטנות ואולי אפילו מצרים וכאשר איראן מתחזקת הן רק רוצות עוד ועוד נשק.

לכן אם נשמע בשנים הקרובות על גידול מפתיע במכירת הנשק האמריקאי לארצות ערב, אנחנו לא צריכים להיות מופתעים, עלינו לקבל את הדבר בהבנה ומתוך הכנה מוקדמת להתמודדות עתידית עם נשק כזה במידה וידלוף לידים עוינות. למכור נשק ? כן ולכמה שיותר מדינות, אבל עם עין פקוחה גם על ההשלכות.

Zero-Sum Game, Israel The United States and India

Recent reports that U.S. Secretary of State Hillary Clinton, warn India that its military ties with Israel, and the last weapons transactions between the parties come at the expense of future transactions with the United States, should be heard in Jerusalem.

Strengthened military relations in recent years between Israel and India have brought tremendous line transactions between the parties, Falcon jet, improvement of tanks, planes and helicopters, missile, drones, or in other words anything that the IDF have a world advantage comes to the Indian Army today. International security researchers claim that Israel will soon become, if not already the largest supplier of arms to the Indian Army.

But Israel did not enter into a vacuum in India. Every new deal that Israel performs with the Indian army someone else conduct one less transaction, that someone is mainly the United States, hence U.S. Secretary of State warning.

Of course this does not mean that Israel should stop selling weapons to India, Israel must continue to sell and even to more new marketsBut Israel needs to consider one thing. The United States had passed the stage where it can produce weapons and don't sell it to other countries. Modern production of weapons is a process so expensive that even the enormous size of the U.S. military is not enough to repay the costs invested in development. So every time that the United States is losing a potential buyer of weapons to Israel or any other country, it will sell the lacking to other countries, countries that have a lot of money and until now the United States refrained from selling them weapons so crucial. Unfortunately for Israel these countries are particularly rich Arab countries, with emphasis on Saudi Arabia and smaller Gulf states and perhaps even Egypt.

So if in the coming years there will be an increase in U.S. arms sales to Arab countries, we should not be surprised, we must accept it with understanding and even preparation for a scenario this weapons leak to hostile hands. To sell weapons? Yes, but with an eye open on impact.

יום שני, 13 ביולי 2009

מכתב למערכת במגזין טיים


מכתב למערכת שלי שפורסם במגזין טיים כתגובה למאמר שהם פרסמו על האסלאם הרדיקלי החדש בבוסניה. למכתב בטיים

יום שישי, 17 באפריל 2009

ושוב רוצים לחלק את קליפורניה – על הצעות חלוקה בארצות הברית

נראה שהמשבר הכלכלי בקליפורניה מצליח להוציא מהפוליטיקאים המקומיים פתרונות מקוריים. ביל מייז (Bill Maze), פוליטיקאי מקומי מהמפלגה הרפובליקנית של קליפורניה טוען שלשמרנים במדינה אין קול והשפעה אמיתית והם נעלמים בים הליברליות שמאפיינת את מדינת הזהב. אותה ליברליות שהיא גם לדעתו אחת הסיבות העיקריות למשבר הכלכלי הפוקד את ארצות הברית ואת מדינת קליפורניה בפרט בשנים האחרונות. בכדי לפתור בעיה זאת מציע מייז לפצל את המדינה לשני חלקים, שתי קליפורניות: אחת במזרח עבור האזרחים השמרנים ואחת במערב עבור האזרחים הליברלים. פיתרון שלטענו גם יטען בראש ובראשונה מענה וביטוי לכל הזרמים הפוליטים במדינה ובנסוף עשוי לפתור את המשבר הכלכלי (לפחות בחלק השמרני). לפי הצעתו של מייז המחוזות: אלמאנדה, ונטורה, לוס אנג'לס, מרין, סן פרנסיסקו, סן מטאו, סנטה קלרה, סנטה קרוז, סן בניטו, מונטריי, סן לואיס אוביספו, סנטה ברברה וקונטרה קוסטה יאוחדו למדינה אחת בשם מדינת מערב קליפורניה או קליפורניה החופית שהיא תהייה המדינה הליברלית כאשר שאר מחוזות המדינה הנמצאים בעיקר במזרח יהפכו לקליפורניה השמרנית.

עד כמה שההצעה של מייז נשמעת מקוריות ומיוחדת, בפועל היא אינה כזו. מדובר בפעם החמישית רק מאז סוף מלחמת העולם השנייה בה פוליטיקאים בארצות הברית מציעים לחלק את מדינת הענק קליפורניה. הצעות קודמות דיברו על שלוש קליפורניות, ארבע קליפורניות, קליפורניה דרומית וצפונית, מדינת ג'פרסון ועוד רעיונות מקוריים אחרים. כאשר תמיד הרציונל מאחורי ההצעה לחלוקה היה פערים כלכלים בין אזורים שונים במדינה, וההבדלים בין הזרמים הדמוקרטים והרפובליקנים המאפיינים את המדינה.

אך גם בזה קליפורניה אינה ייחודית בנוף האמריקאי. מאז צורפו אלסקה והוואי לארצות הברית והפכו למדינות, מה שהביא את מספר המדינות באיחוד ל-50. אזלו הטריטוריות (למעט פוארטו ריקו וגואם) היכולות להפוך למדינות. לכן בכדי ליצור מדינות חדשות, להרחיב את האיחוד ולתת ביטוי לקולות נוספים במדינה נשארה דרך אחת ויחידה והיא פיצול של מדינות קיימות. לכן יוזמות לחלוקה של מדינות עולות ויורדות מזה מספר שנים.

ההצעה של ביל מייז הינה הזדמנות טובה לעשות סקירה מהירה של יוזמות החלוקה המפורסמות והמשמעותיות ביתר בהיסטוריה של ארצות הברית.


מדינת ג'פרסון
מיקום: דרום אורגון וצפון קליפורניה
הוצעה לראשונה: 1941
מדינת ג'פרסון על שם הנשיא השלישי תומס ג'פרסון היא הצעה למדינה שתפצל את דרום אורגון מאורגון, את צפון קליפורניה מקליפורניה, ותאחד אותן יחד תחת מדינה אחת. במדינה המשותפת אמורים להיות כ- 500,000 בני אדם. הרעיון מאחורי יוזמת החלוקה הוא שדרום אורגון וצפון קליפורניה הם אזוריים חקלאיים עם אוכלוסייה שמרנית, הדומים יותר למדינות כמו מונטנה ואיידהו הנמצאות ממזרח להם מאשר לקליפורניה ואורגון. בשנת 1941 הגיעה התנועה למדינת ג'פרסון לשיא כוחה כולל תמיכה רחבה ביוזמה. אך עקב מלחמת העולם השנייה והאחדות סביב המאמץ המלחמתי נדחה ונזנח הרעיון. בשנים האחרונות ישנה תחייה מחודשת של היזומה כאשר פוליטיקאים מקומיים שאימצו את הרעיון מנסים לקדמו מחדש. "מדינת ג'פרסון" מפורסמת בתחנת הרדיו המקומית שלה המפיצה את רעיון הפיצול לכלל אזרחי ארצות הברית.


מדינת סופיריור
מיקום: צפון מישיגן
הוצעה לראשונה: 1858

מדינת סופיריור על שם ימת סופיריור היא הצעה למדינה שתפצל את מדינת מישיגן ותהפוך את קצה חצי האי שנמצא בכלל מעל מדינת ויסקונסין (תוצר של מלחמת טולידו) למדינה נפרדת. ההיגיון מאחורי יוזמת החלוקה של מדינת סופיריור הוא שמדינת מישיגן משקיעה את רוב הכספים והזמן בדרום המדינה ובאזור העיר המרכזית דטרויט ומתעלמת מהצרכים השונים של צפון המדינה ובעיקר אזור חצי האי. היוזמה קיימת במדינה כבר מהמאה ה-19 אבל חזרה לתודעה בעיקר מאז שנות השבעים. בשנים האחרונות עקב המשבר הכלכלי בדטרויט ובמדינת מישיגן כולה ועקב שינוי דמוגרופי קיצוני העובר על כל האזור ישנה ירידה בתמיכה ביוזמה אך היא תמיד קיימת ברקע ועולה לא פעם בעיקר כקלף ניגוח פוליטי.


מדינת אבסרוקה
מיקום: דרום מונטנה, מערב דרום דקוטה ומזרח ויומינג
הוצעה לראשונה: 1939
מדינת אבסרוקה על שם מישורי אבסרוקה, הייתה הצעה למדינה נוספת באזור המערב התיכון של ארצות הברית, היא הייתה אמורה להיות המדינה ה-49 באיחוד. המיוחד בסיפור של אבסרוקה לעומת יוזמות להקמת מדינות אחרות שהיו באותה תקופה, שתושבי האזור לקחו את החוק לידיים והקימו בפועל את טריטוריית אבסרוקה בשנת 1939 עם מושל ועיר בירה במטרה להפוך אותה דה פקטו למדינה שתוכר רטרואקטיבית על ידי הקונגרס. הרעיון נכשל ואבסרוקה התקיימה לתקופה קצרה מאד עד שפורקה. בספרי ההיסטוריה לא ניתן למצוא חומר רב על המדינה, אך הניו יורק טיימס הקדיש לה מוסף מיוחד לפני כשנה. מאז אותו מוסף שב הרעיון מחדש וישנים מספר פוליטיקאים מקומיים המנסים לקדם אותו בעיקר כדי למשוך תקציבים ועניין.  


מדינת העיר ניו יורק
מיקום: העיר ניו יורק
הוצעה לראשונה: סוף המאה ה-19
מדינת העיר ניו יורק היא יוזמה שמטרתה להפוך את העיר ניו יורק למדינה נפרדת משאר מדינת ניו יורק עקב גודל האוכלוסייה הענק ובעיקר מכיוון שהיא מתעסקת בנושאים שונים לחלוטין משאר מדינת ניו יורק. היוזמה קיימת מאז תחילת המאה, אך בשנים האחרונות התגברו הלחצים לקיומה, בעיקר עקב השוני הפוליטי שנוצר בין העיר ניו יורק הדמוקרטית ושאר המדינה שהפכה עם השנים לשמרנית יותר. בנוסף הצמיחה הכלכלית של העיר והעובדה ששאר מדינת ניו יורק מקבלת סבסוד ומתקיימת על חשבון כספי המיסים של תושבי העיר ניו יורק היא זרז נוסף בקידום הרעיון של המדינה העצמאית.

מעבר ליוזמה להקמת מדינת העיר ניו יורק, בניו יורק עצמה ישנן יוזמות נוספות להקמה של מדינות עצמאיות אחרות. תושבי האי לונג איילנד מעוניינים בהקמה של מדינה עצמאית שתפריד אותם מהעיר הגדולה ממערב, כך גם תושבי צפון מערב ניו יורק שמעוניינים במדינה נפרדת משלהם. יוזמות מקומיות פחות אהודות מדברות על מדינה באזור העיר באפלו שתשמור את זכויות המעבר בתעלת אירי לתושבי צפון ניו יורק בלבד.


אוהיו
מיקום: מדינת אוהיו
הוצעה לראשונה: 2005
אוהיו עולה לכותרות העיתונים בעולם בכל פעם שמתקיימות בחירות בארצות הברית. זאת בגלל שהמדינה נחשבת למדינת מפתח כדי שמועמד לנשיאות ייבחר לבית הלבן. הסיבה לכך היא האוכלוסייה המגוונות שחייה במדינה בה יש גם ריכוזים ליברליים גם ריכוזים שמרניים, מהגרים, אוזרי עיר ואזורי כפר. כאשר רבים טוענים כי אוהיו היא בעצם דגם מוקטן של ארצות הברית. אפילו מפת אוהדיו דומה במיוחד למפת ארצות הברית. בדיוק בגלל זה בשנת 2005 עלתה הצעה לפרק את המדינה לצפון הדמוקרטי ולדרום הרפובליקני. כאשר לפי היוזמה הצפון יכלול את העיר הליברלית קליבלנד והדרום את העיר השמרנית סינסינטי. הבעיה ביוזמה ואחת הסיבות שהיא לא התקדמה מעולם היא שלא ברור מה תהייה עתידה של העיר הגדולה במדינה, העיר קולומבוס ולאיזה צד היא צריכה להשתייך לאחר החלוקה.


פורגוטונייה
מיקום: מערב אילינוי
פורגוטונייה הוא כינוי לאזור במערב אילינוי בתרגום לעברית "האזור הנשכח". בשנות החמישים והשישים כאשר הוקמה רשת הכבישים המהירים בארצות הברית, אזור מערב אילינוי נשכח בתוכניות, כבישים לא חיברו אליו, והוא נותק מעורקי התחבורה הראשיים של המדינה.  כדי לעורר מודעות למצב הבעייתי באזור, התאחדו מספר מחוזות והכריזו על מדינת פורגוטונייה העצמאית, עם מושל מקומי ועיר בירה. מספר ימים אחרכך הכריזה המדינה החדשה על כניעה בפני רשויות החוק האמריקאי. בשנים האחרונות נעשו ניסיונות לתקן את העיוות שיצרו הכבישים המהירים באזור, אך אפילו היום עשרות שנים אחרי אזור פורגוטונייה אינו מחובר לעורקי התחבורה הראשיים של ארצות הברית ודעיין רואה עצמו כאזור נשכח.


טקסס
מיקום: מדינת טקסס
טקסס היא הדוגמה המעניינת ומהפורסמת ביותר של פיצול מדינות כאשר לעומת המקרים האחרים בהם היזומה היא של המדינה להתפצל בטקסס המקרה הוא הפוך והיוזמה תמיד מגיעה מבחוץ.

כאשר הצטרפה מדינת טקסס לארצות הברית אחרי מספר שנים של עצמאות, בגלל גודלה העצום היא קיבלה בחוק את הזכות להתפצל לארבע או חמש מדינות במידה ותרצה בכך בכדי לשמור על האיזון אל מול מדינות אחרות באזור ובכדי לייצג טוב יותר את האוכלוסייה במדינה. אך במצב הפוליטי השורר היום בטקסס, ובעיקר בשל הפטריוטיות הגבוהה של תושבי המדינה הנחשבת למדינה בעל הזהות החזקה ביותר באיחוד ותחושת הטקסניות שנהוגה בה ההצעה לא זוכה לתמיכה של התושבים המקומיים. למרות זאת אך פוליטיקאים מקומיים ובעיקר מנהיגים ארציים של המפלגה הרפובליקנית מזכירים את הזכות ההיסטורית של טקסס, במיוחד לאור החשש שיותר ויותר מדינות אחרות באיחוד יהפכו לדמוקרטיות ויקשו על בחירה של מועמד רפובליקני לנשיאות בעתיד. במידה ותרחיש שכזה אכן יקרה, ישנם מועמדים שמשתעשעים ברעיון לחלק את טקסס למספר מדינות, מה שיגדיל את הכוח הרפובליקני בסנאט ובחבר האלקטורים, ובכך ייסע לבחירה של נשיא ימני על ידי איזון אל מול התחזקות הדמוקרטים מחוץ למדינה.

לא סביר שההצעה לחלק את קליפורניה תעבור בקרוב, בטח שלא בצורה שבה מציע ביל מייז אך יהיה מעניין לראות כמה זמן היא תישאר בכותרות ומי יהיה הפוליטיקאי הבא שיוציא יוזמה חדשה משלו אל אוויר העולם. בכלל אם ארצות הברית רוצה להוסיף מדינה 51 לאיחוד אני מציע שיתחילו מפוארטו ריקו הרבה לפני שהם מפרקים מדינות קיימות. יש גבול כמה שנים אפשר להחזיק 3 מיליון תושבים במעמד של טריטוריה עם זכויות מוגבלות. 

המאמר פורסם במקור בגוגל קנול