Pages

יום שלישי, 25 בנובמבר 2008

נאפט"א חוגגת 15 שנה, תנו לבריטניה להצטרף

בזמן שנאפט"א חוגגת 15 והאיחוד האירופי בצומת דרכים לחלק ממדינות אירופה יהייה עדיף לחפש דרך שלישית, בין המודל האירופי לבין זה הצפון אמריקאי, גשר בין הכלכלות.

בעוד חודש יחגוג נאפט"א (הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה), את יום הולדתו ה-15. 15 שנים של סחר חופשי צפון אמריקאי ששינו את הכלכלה האזורית מקצה לקצה. נאפט"א, היה הסכם פורץ דרך לא רק עבור הסחר האמריקאי אלא גם בהקשר עולמי. בהקשר האמריקאי היה זה הפעם הראשונה בה חתמה ארצות הברית על הסכם רב משתתפים (מולטילטרלי) ולא נקודתי עם מדינה אחת, בעוד בהקשר העולמי היה זה הניסיון הראשון לחתום על הסכם סחר חופשי בכנה מידה גדול בין מדינות מפותחות קנדה וארצות הברית, לבין מדינה מתפתחת עם כלכלה צומחת, מקסיקו.

15 שנים מאוחר יותר, אין הסכמה חד משמעית על ההישגים והמגרעות של נאפט"א. מצד אחד ברור שהוא הגדיל את ההגירה, פגע בעובדים הלא מיומנים בקנדה וארצות הברית ויצר פערי שכר שהלכו וגדלו בין שכבות שונות של עבודה. אך מצד שני הסחר בין החברות התרחב בעשרות מונים, וההסכם חיזק את הקשרים עד יצירת גוש אזורי צפון אמריקאי הנבדל משאר היבשת. גוש שהתחיל בכלכלה ולבסוף זלג גם לביטחון, מדיניות חוץ, תחבורה ועוד.

אך דווקא שהמוסד הצפון אמריקאי חוגג 15, כדי להסתכל על אחיו הגדול והמבוגר ממנו, מצדו השני של האוקיינוס האטלנטי ולשאול מה הוא יכול ללמוד מאחיו הקטן. בזמן שבצפון אמריקה יצאו בחודש הבא לחגיגות, האיחוד האירופי נמצא בצומת דרכים. אמנת ליסבון שהייתה אמורה לבשר את השלב הבא באינטגרציה, תקועה, וקשה לדעת מתי תאושר ומה יהיה תוכנה הסופי. בנוסף לראשונה מזה שנים שאלת התרחבות האיחוד עומדת למבחן. אחרי שגדל, התרחב והגיע ל-27 מדינות, מתחילים באירופה לשאול האם הגזמנו? והאם באמת כל אותן מדינות יכולות לחיות יחד תחת מטרייה משותפת.

במערב היבשת, בריטניה היא החשודה המידית. הרי מאז הקמתו של האיחוד הממלכה המואחדת ראתה אותו באור שונה, מצד אחד אהבה את הסחר החופשי ופרותיו הכלכליים, אך מצד שני חששה מהפוליטיקה האירופאית והפגיעה בריבונות. אך בריטניה כבר אינה היחידה שחוששת מהאיחוד האירופי, בדרום היבשת אלו דווקא חברות אחרות שמעלות שאלות. כלכלות חלשות יותר, שחלקן הצטרפו רק לאחרונה וחלקן כבר שנים באיחוד רואות איך גרמניה הפכה לכוח הדומיננטי ביבשת. יוון, בולגריה, רומניה, קפריסין ואחרות. מדינות שמראש היה ברור כי שיקולים זרים שיחקו בצירופן לאיחוד. יון לדוגמא הצטרפה בשנות ה-80 רק משיקולים גאופוליטיים של המלחמה הקרה, למרות שלא עמדה באף קריטריון כלכלי שדרש האיחוד.

אבל מה שעבד בעבר ספק אם יעבוד בעתיד, מכיוון שככל שהאיחוד האירופי מתבגר ומעמיק את האינטגרציה השוני בין חברות מסוימות ואי התאמן נעשה מודגש יותר ומסכן דווקא את אלו שאינן דומות לאיחוד יותר מאשר את האיחוד.

הסכם נאפט"א לעומת זאת מציג מודל אחר לחלוטין. אינטגרציה רדודה. סחר חופשי של סחורות בלבד, כמעט ללא התערבות בפוליטיקה וללא פגיעה בריבונות. מודל בריטי שעובד בצפון אמריקה. מודל שיכול להציל את האיחוד האירופי מעצמו. תארו לכם מצב בו האיחוד האירופי מחלק את עצמו לשתי רמות, רמה אחת שתהייה ליבת האיחוד, בו חברות רק מדינות בעלות אינטגרציה עמוקה במיוחד ואולי יום אחד אפילו איחוד פדרלי. ורמה שנייה של מדינות ידידותיות הפחות מתאימות לאופיו הכלכלי, הפוליטי והתרבותי, אך ממשיכות לסחור איתו באופן חופשי על פי המודל של נאפט"א.


שיטה דו שלבית שכזו היא הפתרון היחיד למשבר באירופה, משבר שעוסק בשאלה של להעמיק את האינטגרציה או לעצור וללכת אחורה, כאשר כמו תמיד התשובה היא בעצם, גם וגם.

המאמר פורסם במקור במגזין : אומדיה


יום שלישי, 11 בנובמבר 2008

ברית הפריפריה מכה שנית ?



ככל שעובר הזמן מאז סיומה של המלחמה שהתרחשה בקיץ בין רוסיה לגאורגיה,  כך נחשפים יותר ויותר הקשרים הסודיים שקיימה מדינת ישראל ובמיוחד מערכת הביטחון עם ממשלת גאורגיה. ככול שהימים עוברים כך גם נחשפים עוד מסמכים, וגורמים רבים יותר מדברים בגלוי, ומספרים על קשרים, נשק ויועצים צבאיים ישראלים שישבו באופן קבוע על אדמת גאורגיה. על פניו נראה שהקשרים הללו הפתיעו את הציבור הישראלי, ובמיוחד את התקשורת, שמאז המלחמה שמחה לספר לנו על כל תגלית חדשה. אבל האמת היא ששום דבר לא אינו חדש, מדובר בהמשך ישיר של אסטרטגיה ישראלית שקיימת מאז הקמת המדינה, שהמסקנה שלה ברורה. ברית הפריפריה מעולם לא מתה, היא פשוט העתיקה את עצמה למעגל רחוק ורחב יותר.
הקיסרות האתיופית איננה עוד

ברית הפריפריה הייתה ברית צבאית, שהתחילה את דרכה בשנות החמישים. היא כללה את מדינת ישראל טורקיה איראן ואתיופיה, ועוד מספר מיעוטים חסרי מדינה בארצות ערב, כמו הכורדים בעיראק, הנוצרים בלבנון והנוצרים בדרום סודן. הרציונל שעמד מאחוריה היה שמכיוון שמדינת ישראל נמצאת באזור ערבי עויין, וכנראה לא תשיג הכרה ולגיטימיות מהמשטרים הערבים שמקיפים אותה. עדיף לה לחפש את ידידותיה במזרח התיכון במעגל רחוק יותר, עם דגש על מדינות לא ערביות אבל בעלות אוריינטציה מערבית או נוצרית. תורכיה החילוניות-מודרנית, איראן האנטי-סונית, ואתיופיה הנוצרית היו מועמדות מושלמות לברית כזו.

באיראן המהפכה שינתה את כללי המשחק
אבל מאותה הברית המקורית כמעט ולא נשאר דבר, אתיופיה הייתה הראשונה לעזוב, כאשר הקיסרות האתיופיות בראשות היילה סלאסי התמוטטה בתחילת שנות השבעים. המהפכה האיראנית לא איחרה לבוא מספר שנים אחרי, ולהוציא את איראן מהברית עם ישראל והמערב, ומלחמת לבנון הראשונה שמה את הקץ על חלומות "לבנון הנוצרית". מאותה ברית שרדה בעצם רק הידידות עם טורקיה, שגם היא כבר אינה מדינה מערבית ואנטי-ערבית כבעבר. נפילת ברית המועצות שינתה את הקטבים במזרח התיכון, ואמנם טורקיה עדיין ידידה טובה של ישראל אבל דואגת לשמור על קשרים טובים גם עם שאר מדינות האזור.

טורקיה כבר אינה אותה טורקיה
אך מה שמתגלה בחודשים האחרונים על גאורגיה וישראל, מספר לנו בעצם שהמדינאים הישראלים לא ישבו בשקט כל השנים. אלא פיתחו סוג חדש של ברית פריפריה שהעתיקה את עצמה אל המעגל הרחב והרחוק יותר. המעגל הגובל במזרח התיכון. אל הקשרים המתגלים עם גאורגיה אפשר להוסיף את הקשרים הצבאיים המצוינים של ישראל עם הודו, את עסקאות הנפט והגז שנרקמות עם קזחסטן ואזרבייג'ן ואת השמועות על התקרבות ביחסים בין ישראל וארמניה, בולגריה ורומניה. כל זה מצביע על ברית פריפריה חדשה שנמתחת מהאוקיינוס ההודי ועד הים השחור. ובעצם מקיפה את מדינות ערב, איראן ופקיסטן, המעגל האנטי ישראלי החדש. לכן מה שמתגלה מוכיח לנו באופן גלוי, כי האסטרטגיה היא אותה אסטרטגיה וכי ברית הפריפריה מכה שנית.



פורסם גם ב : אומדיה




יום חמישי, 24 ביולי 2008

הסתכלי מזרחה לא מערבה


כנראה שהאיחוד האירופי כבר הכריע סופית, הוא לא מעוניין בטורקיה כחברה בו, הוא פשוט לא יודע איך לומר זאת. לכן על טורקיה להפסיק להתחנן לטובות מאירופה ולהתחיל לחפש את זהותה במקומה הטבעי במזרח.

אם השמועות על היוזמה החדשה עליה מדבר נשיא צרפת ניקולא סרקוזי לאחרונה אכן נכונות. הקמת גוש מסחרי שיאחד את מדינות הים התיכון. מדובר בהורדת מסך סופית על אחת ההצגות הארוכות ביותר בדורנו, הצגה הנמשכת כבר 25 שנה, ההצגה העונה לשם "קבלת טורקיה לאיחוד האירופי".

טורקיה יושבת בחדר המתנה בלתי נגמר
25 שנה מנסה טורקיה להתקבל לאיחוד האירופי. אין ספור רפורמות, אמנות, הזמנות לכנסים ותהליכים היא עברה, אבל תשובה חיובית מאירופה אין. אם נמשיל את הקבלה לאיחוד האירופי לחדר המתנה, אז בבושה רבה היא ראתה איך מדינות שישבו עימה על הספות באותו החדר בדיוק, נכנסות אחת אחרי השנייה בדלת הפלאים. יוון, ספרד, פורטוגל, כולן מדינות שיצאו למסע הארוך ביחד עם טורקיה, אבל היכן שהוא בדרך איבדו אותה, וסיימו את המסע לבדן. תוך שתיקה מביכה, נאלצה אותה טורקיה להתבונן כיצד מדינות שאירופה אפילו לא החשיבה כמדינות "רציניות" (מדינות מזרח ודרום אירופה) עוקפות אותה בסיבוב, נכנסות אל חדר ההמתנה, יושבת עימה קצת בתור, מרכלות, מפצחות קצת גרעינים שותות משקה אחד או שניים, ומייד נכנסות גם הן באותה דלת פלאים של האיחוד, משאירות אחריהן רק שובל של אבק.

יום רביעי, 9 באפריל 2008

אירופה הפנתה את הגב לדמוקרטיה


פסגת המדינות החברות בנאט''ו הסתיימה, מנהיגי המעצמות עזבו את בוקרשט וחזרו איש איש למולדתו. החלטה משמעותית כלשהיא לא התקבלה בפסגה, גם סוגיית מערכת ההגנה מפני טילים נדחתה לפעם הבאה. בעצם התמונה היחידה שתיזכר היא אותה תמונה סוריאליסטית שהתפרסמה על שער הניו יורק טיימס, בה נראים כל המנהיגים מפנים לנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש את גבם בעת הצילום המשותף שלהם. הפניית גב זו לא הייתה כלפי בוש וארצות הברית בלבד, אלא כלפי כל הערכים עליהם בנויה הברית שלשמה התכנסה הפסגה. היה זה אקורד סיום צורם, שסימל את החולשה והרפיסות שהציגו האירופאים.

המנהיג היחיד שזכר, הבין, פעל על פי ערכי הברית וניסה לקדמם, ושלא הגיע לפסגה רק כדי ללחוץ ידיים ולהצטלם היה נשיא ארצות הברית. ומה ביקש בעצם בוש מבעלי בריתו? לשדרג את מעמדם של אוקראינה, גאורגיה ומקדוניה, ולהתחיל לדון על צירופם בשלבים לברית הצפון אטלנטית.

מנהיגי אירופה מפנים את גבם לנשיא ארצות הברית
בתחילה פסלו האירופאים את מקדוניה, ובאיזו טוענה? השם, סכסוך ארוך שנים בין יוון ומקדוניה על הזכויות לשם מקדוניה, באמת סיבה ראויה ומוצדקת. דמוקרטיה, ליברליזם, כלכלה חופשית והרצון להתנתק מהגוש הרוסי-סרבי ולעבור סופית לצד המערבי הם דברים בטלים בעיני האירופאים. אבל השם, ממש ישמור השם. איך יוכלו לחיות מקדוניה ויוון באותה ברית צבאית כאשר השתיים אינן מסכימות על האם השם מקדוניה היה שייך קודם ליוון או קודם למקדוניה. במיוחד מוזר הדבר שהשם מקדוניה כל כך מפריע ליוון, אבל העימות ארוך השנים עם תורכיה, חברה נוספת בברית, הוא דבר נסבל שאיתו היא והאירופאים יכולים לחיות בשלום כבר עשרות שנים.

סוגיה נוספת הייתה התחלת השיחות על צירופן של אוקראינה וגאורגיה לברית, לא צרוף מלא, רק שדרוג קל במעמדן והתחלת השיחות עימן. אבל גם פה בחרו מנהיגי אירופה, כאשר צרפת וגרמניה מובילות את הטון, לחסום כל דרך אפשרית שתוביל למהלך שכזה. אוקראינה וגאורגיה, שתי מדינות שמצבן הכלכלי קשה, הנאבקות על הרצון לייצר דמוקרטיה מודרנית בשטחן, ומשיטות בכנות את ידן בבקשה לעזרה מהמערב, נדחו בגסות על ידי האירופאים רק בשביל לא להרגיז ולחמם עוד יותר את השכן הגדול והכועס ממילא הנמצא במזרח, רוסיה. אותה ברית צבאית שנוסדה בשנת 1949 כדי להגן אז על מערב אירופה מפני האיום הרוסי, מפנה היום את גבה ושוכחת את משמעותה האמיתית, כאשר מדינות חדשות הנמצאות באותו מצב בו נמצאו האירופאים רק לפני חצי מאה מבקשות את עזרתה.

אירופה שמתנהלת מתוך הכרה שהמלחמה הקרה נגמרה והאיום הצבאי הרוסי הוסר, לא משכילה להבין שמטרותיה של הברית הצפון אטלנטית הן גם "יצוא חיזוק ושימור הדמוקרטיה" כמו שהגדיר שר החוץ הפולני. אם היא לא תכיר בכך, היא תחטא למטרותיה האמיתיות ותהפוך ממה שהייתה, ברית צבאית המגנה על העולם המערבי והדמוקרטי מפני איומים חיצוניים, למועדון סגור של מדינות אליטיסטיות הדואגות לאינטרסים של עצמן בלבד וזונחות את האידיאולוגיה הליברלית-דמוקרטית לחלוטין. יש לקוות שעד השנה הבאה בפסגה שאמורה להתכנס בשטרסבורג יתפכחו האירופאים, יצטרפו אל ארצות הברית ואל כוונותיה הנכונות והכנות ויבצעו את המהלכים אותם היו אמורים לעשות כבר מזמן.


המאמר פורסם גם ב : סקופ