תעשייה, מסחר, יבוא-יצוא

חברת הכנסת שלי יחימוביץ' פרסמה אתמול פוסט כנגד השר המיועד נפתלי בנט ותוכניתו עבור משרד התמ"ת. בפוסט זה היא יצאה כנגד שינוי שם המשרד מתעשייה לכלכלה, וכנגד הדגש הרב מדי לטענתה, אותו מתכוון בנט לשים על תחום המסחר במקום על עבודה, תעשייה ויצוא. אך הטעות שעושה יחימוביץ' בחוסר הבנתה את מהלכו של בנט, היא אותה טעות אותה עושים פוליטיקאים ועיתונאים רבים שאינם מבינים את הקשר הבסיסי שבין יבוא ליצוא ושל המרכיבים החדשים של הכלכלה המודרנית. 

  

הטענה הראשונה אותה מעלה חברת הכנסת יחימוביץ' היא כי התמקדותו של בנט בתחום המסחר הינה בעצם התמקדות בצד היבוא בלבד והתעלמות מצד הייצוא לחלוטין. צד אותו היא מגדירה הצד החשוב במשוואה. טענה מוזרה שלעצמה כי השם יבוא לא מופיע בשם המשרד אלא מסחר ומכאן לא ברור כיצד קבעה זאת יחימוביץ'. אבל נגיד והיא צודקת ואכן הכוונה של השר החדש היא להתמקד ביבוא בלבד. האם באמת יש אפשרות שכזו? ברור שלא. יבוא ויצוא הם שני צדדים לאותה משוואה והם פועלים יחד ומשלימים זה את זה. כאשר היבוא עולה היצוא עולה, כאשר זה יורד השני יורד בהתאם. כך באופן היסטורי, וכמעט לא משנה איזה כלכלה או איזה מדינה בעולם נבחר לצורך ההדגמה, שני הצדדים של המשוואה ישלימו זה את זה. מדוע? מנגנון שער החליפין.

שער החליפין הוא מנגנון עליו אפשר להסתכל כ"מבוגר האחראי" במסחר הבינלאומי. שאחד מתפקידיו החשובים הוא לווסת באופן אוטומטי את פערי העוצמה שבין צד היבוא לצד היצוא. ברגע שאחד מהשניים מתחזק יתר על המידה לעומת השני, המנגנון נכנס לפעולה ועל ידי שינוי בערך השקל/דולר מחזק או מחליש את השני. כמובן ששער החליפין לא עושה זאת ביום אחד וגם לא ביומיים אך הזמן הנדרש לו הוא קצר במיוחד (בהנחה ששוק המטבעות חופשי, ובישראל הוא אכן כזה) ולא אורך יותר מאשר מספר חודשים. כך שבאופן מאקרו כלכלי ומבט היסטורי של שנים רבות, ניתן אכן לראות כי בין היבוא ליצוא יש אכן תנועה משותפת. כך שהטענה של יחימוביץ' כי אפשר להתמקד רק ביבוא ולא ביצוא היא טעות שלעצמה, התמקדות באחד מצדדי המשוואה היא התמקדות אוטומטית בצד השני.

יבוא ויצוא, לא מתחרים זה בזה משלימים

מה בכל זאת אפשרת לעשות, אפשר להשפיע על גודל החשיפה (פתיחת המשק למסחר). אם לפי מה שראינו קודם ככל שהיבוא גדול יותר היצוא גדול יותר, נוצר מצב אירוני בו מי שרוצה לייצא יותר, כמו יחימוביץ' צריך גם לייבא יותר ובכך לחשוף את המשק הישראלי יותר לשוק העולמי. ומי שרוצה לייבא יותר נאלץ גם הוא לייצר הרבה יותר. לכן השאלה שצריך לשאול היא לא גודל היבוא לעומת היצוא אלא גדול היבוא יצוא מתוך המשק (חשיפה לשוק העולמי). בנקודה הזאת חלוקים הכלכלנים לגבי העלות תועלת של העניין. מבחינה כלכלית טהורה חשיפת המשק למסחר בינלאומי עדיפה מהסתגרות מכיוון שחיפשה מוגברת, היא חשיפה למידע, טכנולוגיה, קדמה ושינויים רבים יותר בשוק הסחורות, המוצרים והשרותים העולמי המטיבה עם המשק הסוחר ומייעלת אותו. בעוד שהסתגרות וחוסר חשיפה (לדוגמא קיצונית כמו השוק הצפון קוראני) אינה זוכה ליתרונות אלו ויוצרת שוק ומשק מאובן. מצד שני חשיפת יתר למסחר בינלאומי עלולה להעמיד את השוק בפני מצב מסוכן, במקרה של זעזוע עולמי, משבר או אפילו החלטות פוליטיות ולא כלכליות של מלחמה ושלום שעלולות לגרור חרם וסגירת שווקים. אמנם בעיה שמבחינה תאורטית קיימת ואכן מאד מסוכנת, אך בפועל ובמיוחד שמדובר במדינת ישראל לא נראה שאלו הדברים העומדים להתרחש לפחות לא בטווח הזמן הקרוב.

מאזן הסחר של ישראל 2000-2010, ניתן לראות כי היבוא והיצוא משתנים יחדיו
גם כאשר ישנה עלייה וגם כאשר ישנה ירידה.
(מקור הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: סטטיסטיקל 144) 

ארגון הסחר העולמי כבר מתמקד היום בעיקר בשרותים
?מתי אנחנו

הטענה השנייה של יחימוביץ' הייתה לגבי העלמת התעשייה משם המשרד, ובכך טענה יש התעלמות מהגורם החשוב בכלכלה האמיתית. גם כאן טועה יחימוביץ'. לפני הכול יש לשאול את השאלה הפילוסופית מה היא בכלל כלכלה אמיתית? אבל אם נתעלם מדיון זה לרגע, נראה כי יחימוביץ' חיה בכלכלה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בהם התעשייה הייתה מרכז הכובד של הכלכלה כתוצר ישיר של המהפכה התעשייתית. אך בכלכלות מודרניות ומתקדמות וישראל היא אחת שכזו. תעשייה היא חלק חשוב אך קטן בכלכלה. חלק אותה היא פינתה לכלכלת השרותים (Service). אם נסתכל על ישראל בשנת 2011, החלוקה של ענפי הייצור הייתה כך: 64.7 אחוז לשרותים, 31.2 אחוז לתעשייה ו-2.5 לסקטור החקלאות. כך כאשר בנט משנה את שם המשרד למשרד הכלכלה הוא לא מתעלם מענף חשוב בכלכלה, להפך הוא כולל בתוכו את הענף החשוב עוד יותר שנזנח במשך השנים. בעוד החקלאות (זכתה למשרד ממשלתי משלה ויש שיגידו משרד-לובי) והתעשייה קיבלו העדפה היסטורית שכבר אינה מתאימה לכלכלה מודרנית.

כאן מתקשר הדבר לנושא בו פתחנו את המאמר והוא מסחר בינלאומי. העובדה כי שרותים הינו הסקטור המרכזי בכלכלה מודרנית שינתה גם את דפוסי המסחר העולמי. אם בשנות ה-70 וה-80 רוב הסכמי הסחר עסקו בתחום המוצרים והסחורות, המעבר של הכלכלות המודרניות לכלכלת שרותים שינתה גם את הסכמי הסחר באותו כיוון. והיום רוב ההסכמים החדשים ובעיקר בקרב מדינות ה-OECD  וארגון ה- WTOהם הסכמים המתייחסים גם לתחום השרותים. דבר שצריך להתחיל להיות מיושם גם בהסכמי הסחר של מדינת ישראל הנמצאים שנות אור אחורה בתחום זה. מכאן כי שינוי השם לכלכלה במקום תעשייה נכון וצודק הרבה יותר לעת זו.