השבוע לפני 20 שנה נכנסה לתוקף אמנת
מאסטריכט, הלוא היא 'האמנה על האיחוד האירופי', שהובילה ליצירתו של האיחוד האירופי
המוכר לנו כיום, והחליפה את 'הקהילה האירופית' שבה היו חברות 12 מדינות. באותה
אמנה סוכמו העקרונות המייסדים אודות מטבע משותף, איחוד כלכלי ומוניטרי, רעיון
שלושת העמודים (הקהילה, מדיניות החוץ והביטחון, וענייני המשפט והפנים), וכן
העקרונות הפוליטיים המשותפים, המובילים את האיחוד מאז ועד ימינו. מאז החתימה על
האמנה, והרבה בזכותה, הספיק האיחוד לגדול ולהתרחב, והיום הוא כבר כולל 28 מדינות
ומעל ל-500 מיליון בני אדם, המדברים עשרות שפות שונות.
אך מעל לכול, אמנת מאסטריכט זכורה
בעיקר בזכות רעיון "האזרחות האירופית" – רעיון שמטרתו גיבושה
של זהות לאומית כלל אירופית חדשה. לפי הרעיון המהפכני, כל אזרח, בכל אחת מהמדינות
החברות באיחוד, הינו גם אזרח של האיחוד האירופי עצמו; אזרח אירופה. בבסיסו של רעיון
זה, עמדה התפיסה ה"דלורית" של האיחוד האירופי (על שם ז'אק דלור, נשיא
הנציבות האירופית), לפיה האיחוד האירופי אינו רק איחוד כלכלי המתעסק במסחר
ובגבולות פתוחים, והוא גם אינו רק מוסד פוליטי המתפקד כשומר היציבות באירופה, אלא
גם, ואולי בעיקר, מוסד על לאומי, רגשי וזהותי. מעתה, עמי אירופה שתחתיו אינם עוד
רק גרמנים, איטלקים, צרפתים או הולנדים, אלא קודם כול ולפני הכול אירופאים.
ואכן רעיון הזהות האירופאית הלך
והתגבש: הגבולות הוסרו, החסמים ירדו, ועוד ועוד תכניות המשלבות ומקרבות אזרחים
מכלל המדינות תוקצבו, יצאו לפועל ותועדפו על-ידי המוסדות האירופים בבריסל. הפירות,
לכאורה, לא איחרו לבוא: בסקרים הנערכים מדי שנה על-ידי האיחוד האירופי, נמצא כי
מעל ל-50 אחוז מהאזרחים מגדירים עצמם כאירופאים במידה זהה ללאום הנוסף שלהם. חלקם
(10 אחוז) אף מגדיר עצמו כאירופאי בלבד או יותר.
אולם, דווקא כאשר הזהות האירופית
הולכת ומתגבשת, מוצא עצמו האיחוד בפתחו של משבר לאומיות חדש; הלאומים הנשכחים של
אירופה, אותם לאומים שדוכאו, נכבשו והורדמו במשך מאות בשנים, החלו מתעוררים, שבים
לזירה ודורשים את מקומם ההיסטורי והשווה לצד הלאומים האחרים ביבשת.
ניתן לקרוא את המשך המאמר במגזין מידה
Post by Omer Gendler.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה