נאפט"א, הוא הסכם סחר חופשי בין קנדה,
ארצות הברית ומקסיקו הפועל מאז ינואר 1994, שהביא לביטול מרבית המכסים בין
המדינות, והשפיע בעיקר על תעשיית החקלאות, הטקסטיל והמכוניות. הוא הסכם הסחר המולטילטרלי-האזורי
הראשון שחתמה ארצות הברית והראשון מסוגו בעולם הנחתם בין מדינה מפותחת למדינה
מתפתחת.
נשיא מקסיקו קרלוס סלינס, נשיא ארה"ב ג'ורג בוש, וראש ממשלת קנדה בריאן מלרוני חומתים על נאפט"א |
בפחות מעשרים שנה הסכם נאפט"א שינה את
יבשת צפון אמריקה לחלוטין, האיץ את קצב האינטגרציה בין שלוש המדינות ושילש את כמות
הסחר וההשקעה הישירה בצפון היבשת.
כיום מעל 80 אחוזים מהייצוא המקסיקני הוא לארצות
הברית וכ-50 אחוזים מהייבוא, כאשר במקרה הקנדי 75 אחוזים מהייצוא הוא לארצות הברית
ו-70 אחוזים מהייבוא - בשתי המדינות סחר מהווה כמעט שני שליש מהתוצר. אלו מספרים
שהם חסרי תקדים ברמה עולמית, כאשר אפילו באיחוד האירופי, גוש הסחר המפותח בעולם,
לא ניתן למצוא תלות ומיזוג כלכלי ברמה גבוהה כל כך בין מדינות.
תוצאותיו של ההסכם גלשו גם הרבה מעבר לסחר.
הוא הידק את שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות דבר שהואץ עוד יותר לאחר פיגועי
ה-11 בספטמבר, הפך את מעברי הגבול החוקיים בין ארצות הברית למקסיקו לסואנים בעולם
עם יותר מ-350 מיליון מעברים מדי שנה. בשנת 2015 אף נפתח בסן דייגו-טיחואנה שדה
התעופה הדו לאומי הראשון מסוגו בעולם (הקרוס בורדר אקספרס). אם עד שנות ה-90 עוד
היה וויכוח האם מקסיקו שייכת לדרום אמריקה/אמריקה הלטינית או לצפונה של היבשת, ההשפעה
של נאפט"א על המיזוג בין המדינות סתמה את הגולל על הדיון, צפון אמריקה היא
אזור פוליטי וכלכלי מובחן בראשות ארצות הברית.
אז אם אלו העובדות לגבי נאפט"א מה קרה
עכשיו? ומה רוצה טראמפ מההסכם?
האמת שלא הכל ורוד במלכת נאפט"א, שלוש
מטרות שהציב ההסכם לא הגיעו ליעדם. הראשון הוא הגירה, כאשר נחתם ההסכם בתחילת שנות
התשעים, אחד היעדים המרכזים שלו היה לצמצם את ההגירה ממקסיקו לארצות הברית. המשפט
המפורסם בנושא היה של נשיא מקסיקו קרלוס סלינס שהצהיר "נייצא סחורות ולא
אנשים", בעוד האמריקאים הכריזו כי "במקום שהם יבואו לעבוד אצלנו נביא את
העבודה אליהם". עשרים שנים לאחר מכן, כמו שכבר כולנו יודעים, ההגירה מעולם לא
פסקה אלא אף התגברה וספק אם לנאפט"א היה סיכוי לצמצם אותה.
הבעיה השנייה
היא הגרעון המסחרי. אמנם היבשת הפכה ממוזגת יותר, סחורה ואנשים חצו את הגבול. אבל בעוד
מקסיקו מייצאת סחורה לארצות הברית, ארצות הברית מתקשה לעשות את אותו הדבר אל מול
מקסיקו. ממצב של עודף במאזן הייצוא לטובת ארצות הברית לפני ההסכם, היום אנחנו
נמצאים במצב של גרעון מסחרי עצום לטובת מקסיקו. שכפול של המקרה הסיני רק בצורה
מקומית ומצומצמת.
אבל ההשפעה
החשובה מכולן היא על העבודה הפחות מיומנת בארצות הברית, אותם מאות אלפי עובדים
באזורי התעשייה האמריקאים שהוחלפו על ידי פועלים במפעלים במקסיקו. הרציונל היה כי
ככל שהסחר יגבר כלכלת מקסיקו תתפתח, הפער בשכר בין המדינות יצטמצם ואיבוד העבודה
יפחת ויתאים את עצמו לצמיחה בארצות הברית. דבר שאכן הולך ומתקדם אבל ייקח עוד שנים
רבות אם בכלל להגיע ליעד. תוסיפו לזה את המשבר של 2008 יחד עם עליית התחרות מסין
והמצב הכלכלי של אותם פועלים בארצות הברית יהפוך קשה עוד יותר. כאשר גם עשרות ניתוחים
של כלכלנים במצגות מושקעות ויפות ככל שיהיו, שיראו כיצד הרוויחה ארצות הברית בצורה
אדירה מההסכם לא ישכנעו את אותם מאות אלפי פועלים שכבר שנים לא מצליחים למצוא עבודה
ומרגישים שנשארו מאחור.
אל האנשים האלו
בדיוק טראמפ מדבר, אותם אנשים שהמפלגה הדמוקרטית שכחה כאשר הנשיא אובמה ניסה לפתח
ולהרחיב את הסכם נאפט"א
יחד עם הסכמים אחרים, בעוד המפלגה הרפובליקנית לפניו מעולם לא ספרה אותם. הבעיה היא שגם
טראמפ יודע כי נאפט"א
אינו "ההסכם הגרוע בהיסטוריה", למרות שיש בו מספר מרכיבים שכנראה יאלצו
להשתנות, וספק אם גם יוכל לבטל או לשנות אותו במידה וייבחר. המטרה כרגע היא לשדר לאותם
אנשים תקווה, התקווה כי נאפט"א היא הסיבה לכל צרותיהם וכי לראשונה יש להם חבר בשדרות
פנסילבניה.
גרסה נוספת של המאמר פורסמה גם ב-YNET
גרסה נוספת של המאמר פורסמה גם ב-YNET