יום ראשון, 26 בינואר 2014

האלק הוגאן, 30 שנה להאלקמניה - הרגעים הגדולים

האלק הוגאן הוא אחד המתאבקים הגדולים בהיסטוריה. אמנם יש ויכוחים רבים לגבי היכולת הטכנית שלו כמו גם אהבתו להיאבקות אל מול תחומי בידור אחרים כמו מוסקיה וסרטים. אבל גם אם לא מדובר במתאבק הטוב בהיסטוריה, הוא ללא ספק המתאבק המוכר והמפורסם שהיה אי פעם. גם אנשים שלא אוהבים וצופים בהיאבקות מקצועית באופן קבוע, או אפילו כאלו שבכלל לא יודעים שיש ענף ספורט בידורי שכזה, ידעו בשנות ה-80 וה-90 מי זה האלק הוגאן, וידעו להגיד "האלק הוגן הוא מתאבק לא?". השבוע חלפו 30 שנה מאז זכה הוגאן בפעם הראשונה בתואר העולמי של ארגון ה-WWF, מה שיביא לתחילתה של תקופה שכונתה בשם "האלקמניה" ותהפוך את עולם האיבקות מתופעה שולית ומקומית בארצות הברית לתופעה כלל עולמית. לכן 30 שנה לתחילתה של האלקמניה הוא לא רק יום חג עבור כל חובב היאבקות, אלא גם זמן מצויין לשתף ולזכור את הרגעים הגדולים והחביבים עלי בקריירה המדהימה של האלק הוגאן.

לפני שמתחילים למנות את הרגעים הגדולים, הרגע איתו חייבים לפתוח הוא כמובן הרגע שהפך את הוגאן לתופעה חוצת גבולות. רגע שהוא תוצר של שני אירועים, הם אולי לא רגעים מדהימים מבחינה היאבקותית, טכנית או אפילו בידורית. אבל שניהם יחד הביאו את הוגאן לזכות בתואר אלוף העולם בפעם הראשונה.

15. הוגאן הופך לפייס: בסוף שנת 1983, וינס מקמהון מתכוון להפוך את ה-WWF לתופעה כלל אמריקאית, כאשר הוא מתכוון לעשות זאת על ידי יצירה של גיבור על חדש שיחצה את גבולות ניו אינגלנד ויתקבל בכל בית בארצות הברית. האלק הוגאן היה האיש שנבחר לתפקיד, אך באותו הזמן הוגאן הוא עדיין הייל, הזכור בעיקר מהתפקיד אותו גילם בסרט רוקי 3 ואינו אהוב במיוחד על הקהל, בעיקר בעקבות השנים הראשונות שלו ב-WWF וב-AWA. גיחה קצרה לזירה אחרי חופשה ארוכה יחד עם עזרה לאלוף הקודם בוב באקלנד הנמצא בצרה, בתוספת אישור רשמי מבאקלנד עצמו על הדרך החדשה בה הוגאן בחר לחיות, עשו את העבודה והוגאן הופך ברגע מהאיש הרע לחביב הקהל.




הוגאן זוכה באליפות והאלקמניה יוצאת לדרך: כמה שבועות לאחר אותו אירוע בו קיבל את האישור הרשמי מבוב באקלנד, הוגאן מקבל הזדמנות אל מול האיירון שייק, אלוף העולם מזה מספר שבועות (שניצח את באקלנד בקרב בצורה מעוררת מחלוקת). העלילה הייתה משולמת, מצד אחד אלוף עולם, שמוצאו מאיראן, (כמה שנים אחרי משבר בני הערובה) שנוא על ידי הקהל ונראה בלתי מנוצח. מצד שני הוגאן, אמריקאי, בלונדיני, גבוהה ומלא שמחת חיים, השילוב המושלם ליצירתו של גיבור על אמריקאי חדש. קרב קצר של מספר דקות הספיק בשביל להפוך את הוגאן לאלוף והתחיל את ההיסטריה שלא נגמרה מאז. הניצחון על השייק הוא לא רק ניצחון בקנה מידה אדיר בעולם היאבקות, אותו ניצחון היה כל כך משמעותי מבחינת ההשפעה העתידית שתהייה לו על הענף שהוא כנראה גם האירוע היחיד אי פעם מעולם ההיאבקות המקצועית שגם זכה לאזכור ולערך משלו בערוץ ההיסטוריה.




14. רסלמניה 7, הוגאן נגד סרג'נט סלוטר: לא קרב כשרוני במיוחד, אבל ההד הציבורי שהוא יצר, הוא כנראה מהגדולים בהיסטוריה. בעיצומה של המלחמה הראשונה בעיראק, סלוטר שייצג את הצבא העיראקי ואת סדאם חוסיין אל מול הוגאן גיבור העל האמריקאי. רק תשאלו את סלוטר על האיומים ועל התקופה שנאסר עליו לצאת מהבית כדי להבין עד כמה הקרב הזה חצה את גבולות הזירה וגלש יותר מכל קרב אחר לפניו לעולם האמיתי.

13. המגהפאוורס (הוגאן וסאבאג') נגד המגה מזומנים (טד דיבאסי ואנדרה הענק): לא הרבה זוכרים את התקופה הזאת, אבל מבחינתי החודשים בהם הוגאן והמאצ'ו מן רנדי סאבאג' לבשו צהוב אדום ושיתפו פעולה תחת הנהגתה של מיס אליזבת היא אחת התקופות האהובות עלי. יותר מאשר הקסם והכריזמה שהייתה בשלישייה המופלאה הזאת, יש גם משהו אחר ושונה באותה תקופה כאשר קרב זוגות, ג'אנר היאבקות שכמעט ונעלם בשנים האחרונות לא רק זוכה לכבוד ומעמד, אלא יכול אפילו להיות הקרב המרכזי באירוע כמו סאמרסלאם 1988. דבר שהיום כנראה לא יעלה על הדעת. חמש שנים מאוחר יותר ינסו ב-WWF לשחזר את ההצלחה של הקרב עם הגרסה המחודשת שלו ברסלמניה 9, בה ברוטוס ביפקייק יחליף את סאבאג', ואיי. אר. אס את אנדרה, אך ללא אותה הצלחה. 

12. הפיוד של הוגאן עם ויידר: אחרי מספר שנים בהם צפיתי ב-WWF שנת 1995 הייתה השנה הראשונה בה התחלתי לצפות באופן יחסית מסודר גם ב-WCW. באופן לא מפתיע היה זה זמן קצר אחרי שהוגאן עבר ל-WCW והרצון שלי להמשיך ולראות את המתאבק הענק הזה. באותה שנה ויידר והוגאן נפגשו מספר פעמים לסדרה מדהימה של קרבות, כאשר לא רק שכל אחד מהם היה מיוחד, הם אפשרו לקהל האמריקאי לראות גם את היכולות שהוגאן וויידר למדו ושיכללו ביפן. התוצאה הייתה עימות שאולי קצת נשכח בספרי ההיסטוריה אבל תחזק את ה-WCW ואפשר לו לתת תחרות אמיתית ל-WWF לאורך כל אותה השנה.

11. הוגאן זוכה ברויאל ראמבל, פעמיים: עד שנת 1990 הרויאל ראמבל היה אירוע שולי בלוח השידורים השנתי, משמעותי אפילו פחות מהתוכנית החודשית הקבועה ב-NBC. גם מכיוון שלזכייה בו לא הייתה משמעות מיוחדת, אך גם בגלל שהמתאבקים שהתחרו בו היה מתאבקים יחסית בינוניים ולא מהקארד הגבוה. שנת 1990 שינתה זאת. ההצטרפות של הוגאן לקרב והזכייה בו במשך שנתיים ברציפות הפכו אותו לאחד הקרבות האהובים ביותר והיו בין היתר את מה שאפשר שנה לאחר מכן להפוך את הקרב לקרב אליפות, ושנה שבאה אחריה להתחיל את המסורת של המועמד לאליפות ברסלמניה.



10. רסלמניה 8, הוגאן נגד סיד: כאן אולי הרבה אנשים ירימו גבה, הוגאן נגד סיד ברשימת הרגעים הגדולים. ואכן בהיסטוריה הוא קרב שגם די נשכח, במיוחד בעקבות העזיבה הלא מתוכננת של סיד מספר שבועות לאחר מכן. אך בעייני מדובר בקרב מצוין, שהפגיש שני מתאבקים מדהימים, בו הייתה אפשרות להזניק פיוד גדול וחזק הרבה יותר. אך לצערנו שלל פרשיות מחוץ לזירה הפריעו לו לגדול ולצמוח ולבסוף הוא נזנח. אך גם בלי לאהוב את הקרב, מספיק לראות את פאפא שאנגו מפספס את הרגע הנכון ומתערב בקרב מאוחר מדי, בשביל לשמור מקום חם בלב לאירוע הזה.

9. הוגאן נגד שון מייקלס: אני לא חושב שיש איזו רשימת קרבות בעולם בה מייקלס לא מקבל מקום של כבוד. לכן גם כאן הקרב בין מייקלס להוגאן, אפילו שהתחרש בשלב מאד מאוחר בקריירה של שניהם נחשב לאחד הטובים והזכורים שהיו.

8.סטארקייד 1997, הוליווד הוגאן נגד סטינג: 18 חודשים מאז הוגאן הפך להיל והקים עם קווין נאש וסקוט הול את ה-NWO, היה ברור שבשלב כזה או אחר הוא יפגוש את סטינג. סטינג שבאותה תקופה עבר גם הוא שינוי קיצוני בדמות עד ליצירתו של העקרב השחור והמסתורי (בעייני סטינג באותה תקופה היה האנדרטייקר של ה-WCW). הקרב עצמו לא היה ברמה גבוהה במיוחד, כאשר הסיום שלו יחד עם ההתערבות של ברט הארט והניסיון להזכיר את סווריור סיריס 1997 בוצעו בצורה נוראית. אבל הבנייה אליו והעלילה המצוינת שנבנתה סביבו ונמשכה זמן רב כל כך (כמו שרק בהיאבקות הדרומית יודעים לעשות) הביאו לנו את אחד הקרבות הזכורים ביותר של הוגאן ב-WCW והזכור ביותר מתקופתו ב-NWO. אם תמיד ניסו לשכנע אותנו כי סטארקייד היא המקבילה לרסלמניה, סטארקייד 1997 אכן הייתה כזאת. חבל רק ששנה מאוחר יותר הקרב הענק הנוסף בין הוגאן לגולדברג לא קיבל את אותה התייחסות, כי ייתכן שאז גם הוא היה נכנס לרשימה.




7. הוגאן נגד פול אורנדורף: הרבה לפני ההצלחה של רסלמניה 3, היה אירוע בשם " האירוע הגדול" (The Big Event). שהתקיים בטורונטו, קנדה ומשך יותר מ-70,000 צופים. היה זה בגלל הקרב המרכזי בין הוגאן לאורנדורף. לא רק שהקרב הפגיש בין שני השמות הגדולים של אותה תקופה, במידה מסוימת ההצלחה שלו והנוכחות המדהימה של הקהל היא ששכנעה את וינס מקמהן שרסלמניה 3 אכן אפשרית וכי קרב בין הוגאן לאנדרה הענק יכול למשוך מעל 90,000 איש.



6. רסלמניה 5, הוגאן נגד מאצ'ו מן רנדי סאבאג': אם כבר הזכרתי קודם את 1988-89 כאחת התקופות האהובות עלי, אז אי אפשר בלי הקרב הגדול ביותר של אותה התקופה. כאשר זכה מאצ'ו מן רנדי סאבאג' בחגורת האליפות ברסלמניה 4, היה ברור לכולם כי קרב עם הוגאן הוא רק עניין של זמן. ואכן אחרי תקופת בנייה מצויינת בה שני החברים הטובים הפכו ליריבים הקרב הגיע. כמו כל קרב של רנדי סאבג' באותה תקופה גם הקרב הזה היה מדהים, מה שיצר את אחד הקרבות הטובים והזכורים בהיסטוריה, פחות בגלל הוגאן והרבה יותר בגלל סאבג' אבל עדיין קרב אליפות מרתק.

5. באש את דה ביץ` 1994, הוגאן נגד ריק פלייר: בעייני אחד הפספוסים הגדולים של ה-WWF  בשנות ה-80 היו שהם לא הצליחו ליצור פיוד ראוי בין הוגאן לריק פלייר בתקופה הקצרה בה היה פלייר ב-WWF. מה שהיה אמור להיות קרב הענקים של שנות ה-80 ולהכריע סוף סוף מי המתאבק הטוב של התקופה, גיבור העל של ה-WWF או איש העבודה והמתאבק הטכני של ה-NWA/WCW לא התרחש ופלייר עזב את הליגה יחד עם תחושת פספוס של האוהדים. כאשר במקום לקבל את קרב החלומות קיבלנו ברסלמניה 8 את הוגן מול סיד ופלייר מול סאבג'. מספר שנים מאוחר יותר המעבר של הוגאן ל-WCW פתח הזדמנות חדשה, הזדמנות שה-WCW לא יכלו להרשות לעצמם לבזבז. ואכן קרב הענקים של שנות ה-80 יצא אל הפועל בבאש את דה ביץ`1994 והיה לאירוע הנמכר ביותר בהיסטוריה של ה-WCW. צפיות של עשור הגיעו למימוש, כאשר שני המתאבקים גם היו בכושר יחסית סביר והציגו קרב מעולה, שמבחינתי הוא הקרב הטוב ביותר בתקופה של הוגאן ב-WCW. 

4. רסלמניה 6, הוגאן נגד אולטימט ווריור: עד רסלמניה 6, קווי העלילה הקבועים של קרב האליפות היו טוב נגד רע. רסלמניה 6 הייתה הפעם הראשונה בה שני מתאבקים אהובי הקהל נפגשים לקרב אליפות. מבחינה טכנית לא מדובר בקרב גדול במיוחד, כאשר כרגיל ווריור די מחרב את הקרב. אבל מבחינת צפייה, התלהבות ובידור, הקרב עשה את הכול. הוגאן העביר את התואר לווריור כאשר הוא מפסיד בפעם הראשונה (בצורה הוגנת) מאז שהוא חזר ל-WWF בשנת 1984. או כמו שגורילה מונסון אמר בסיום: "היום למדנו שאף אחד אינו בלתי מנוצח".




3. רסלמניה 18, הוגאן נגד הרוק: אם הקרב בין הוגאן לפלייר היה הקרב הגדול בין ענקי היאבקות של שנות ה-80. הקרב בין הרוק להוגן היה הקרב בין הענקים של שני דורות שונים. כאשר כל מילה נוספת מיותרת.

2. הוגאן מצטרף ל- NWO: מעבר בין פייס להיל אינו דבר מיוחד בעולם היאבקות. אך הוגאן (בדיוק כמו ג'ון סינה היום) היה יותר מפייס, הוא היה גיבור על, דמות משולמת ובלתי ניתנת לערעור. המעבר המדהים שלו לצד השני וההצטרפות לנאש והול, היו דבר בלתי נתפס. לכן לא מפתיע שעד כמה שעות לפני האירוע הוגאן עצמו לא החליט האם הוא הולך על קו העלילה הזה. אני זוכר שראיתי את הרגע הזה בקלטת, מספר חודשים אחרי שזה קרה, כאשר כבר ידעתי בגדול את מה שהולך להתרחש ועדיין לא האמנתי. הייתי בטוח שמדובר בתרגיל, אולי הוא אפילו עדיין טוב והוא פשוט מייצג את ה-WWF  ב-WCW  ועוד מעט כולנו נדע על כך ונסלח לו. המעבר של הוגאן לצד השני היה כנראה אחד הדברים המדהימים שהיו והיו שריקת הפתיחה לתקופה מדהימה לא פחות של אחד הסטייבלים הטובים בהיסטוריה.




1. רסלמניה 3, הוגאן נגד אנדרה הענק: רסלמניה 3 הייתה אחד האירועים המושלמים שראיתי. דווקא הקרב המרכזי בין הוגאן לאנדרה היה קרב בינוני ולא מרשים במיוחד. אבל הוא עשה את מה שאף קרב לפניו לא עשה. הוא הפך את עולם היאבקות המקצועית לתופעה גלובלית. הוא הפגיש בין גיבור העל האמריקאי, לענק הבלתי מנוצח, שהיה מוכר ברחבי העולם יותר מאשר הספורט ממנו הגיע. הניצחון של הוגאן על אנדרה לא רק הפך את הוגאן למתאבק הטוב והמוכר בעולם, הוא הפך את עולם היאבקות למה שהוא היום.




לכל הטורים בבלוג תוצרת חוץ העוסקים בהיאבקות מקצועית בפינה: סטוריליין