מדינה אחת לכמה גושים

להוציא את רוסיה את המדינות אליהן התפרקה ברית המועצות ניתן לחלק ל-3 קבוצות.

הקבוצה הראשונה הן חמש מדינות מרכז אסיה: קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, טורקמניסטן ואוזבקיסטן שאליהן ניתן להוסיף את מדינות הקווקז: ארמניה, אזרבייג'ן וגאורגיה. יחד מכילה הקבוצה הראשונה שמונה מדינות שהמשותף להן שהן זכו לעצמאות ונפרדו באופן רשמי מברית המועצות ורוסיה שירשה אותה. הן נמצאות על הדרך שבין אסיה לאירופה, רובן אינן נוצריות והן רואות את עתידן במדינות עצמאיות שאינן שייכות לאף מחנה או גוש בינלאומי מובהק.

הקבוצה השנייה הן המדינות הבלטיות: אסטוניה, לטביה וליטא מדינות שלא רק זכו לעצמאות אלא גם זכו להצטרף לאיחוד האירופי, הפכו לדמוקרטיות אימצו את עקרונות כלכלת השוק, זכויות הפרט והאדם ויצרו מדינות לאום חדשות ומשגשגות באירופה. בכך החליפו אותן מדינות צדדים ועברו מהגוש הסובייטי לגוש המערבי בתוך פחות מעשור.

הקבוצה השלישית היא הקבוצה המורכבת והטרגית ביותר מכולם. כאשר לקבוצה זאת שייכות: בלארוס, מולדובה ואוקראינה, מדינות אירופאיות שמצד אחד זכו לעצמאות, אבל מצד שאני לא צורפו אל הגוש המערבי ולא אימצו את עקרונותיו אך מצד שני גם אינן עצמאיות לחלוטין או שייכות לגוש הרוסי. מדינות אלו הן בעצם מדינות גדר הנקרעות מבחוץ ומבפנים בין מחנות ואינטרסים מנוגדים. כך שאפשר לומר שמדינות אלו מכילות מאפיינים גם של הקבוצה השנייה וגם של זו הראשונה.

בלארוס היא הכבשה השחורה של החבורה, למרות שהיא המדינה ההומוגניות ביותר מבין השלוש ובה באופן פרדוקסלי יש את המיעוט הרוסי הקטן ביותר. דווקא היא המדינה שעשתה את הדרך הקטנה ביותר ובעצם נשארה מדינה קומוניסטית דיקטטורית שלא שינתה הרבה מאופייה שלפני התפרקות ברית המועצות. לכן גם הקשר שלה עם רוסיה כה חזק ועמוק ולא נראה שבשנים הקרובות דברים הולכים להשתנות.

אוקראינה ומולדובה הן הסיפור המורכב יותר. למרות היותה מדינה אחת, בפועל אוקראינה מחלוקת לשלושה חלקים. החלק הראשון הוא החלק המערבי שלה, המאוכלס בעיקר באוכלוסייה אתנית אוקראינית. לכן גם מדובר באוכלוסייה "יותר מערבית" שאינה מחבבת יותר על המידה את רוסיה והייתה שמחה להצטרף כמו הבלטיות או פולין שכנתה לציר המערבי ולאיחוד האירופי. החלק השני הוא החלק המזרחי, חלק שרובו רוסי ובפועל היה מעדיף לפרוש מאוקראינה ולהסתפח לרוסיה עצמה. (בדומה לדרום אוסטיה בגאורגיה). החלק השלישי הוא החלק של קרים, חצי האי אינו רוסי ואינו אוקראיני ואחרי שנים של כיבושים, החלפות ידיים ומעברי אוכלוסייה אפשר לציין אותו כיחידיה עצמאית. בפועל הוא שייך לאוקראינה רק בגלל ניהול אדמיניסטרטיבי מימי ברית המעוצות והיה יכול באותה מידה להיות שייך לרוסיה או לזכות בעצמאות.

להוציא את החלק של קרים מולדובה היא סיפור די דומה, במערבה יושבת אוכלוסייה רומנית שבפועל בינה לבין רומניה אין כלל הבדל חלק זה גם כן "מערבי יותר" והיה רוצה לראות את עתידו באיחוד האירופי או כחלק מרומניה. במזרחה יושבים רוסים שאינם מכירים בעצמאות מולדובה והקימו להם מדינה דה פקטו בשם טרנסניסטריה. כמו מזרח אוקראינה גם חלק זה היה שמח לשמר את עצמאותו ובחלומו אפילו להסתפח לרוסיה הנמצאת בצדו השני של הים השחור.

כל עוד המדינות הללו נקרעות כך מבפנים ומבחוץ שגשוגן לעולם לא יושג והסטטוס קוו יישמר. לעומת זאת, פיצול המדינות, סיפוחן למדינות הדומות להן יותר וחלוקת הקטבים והגושים מחדש לפי המדינות החדשות תפור את הבעיה אחת ולתמיד. רוסיה תזכה במזרח אוקראינה ובכך תוכל לבלוע את הפיכת המערב למדינה עצמאית החברה באיחוד האירופי. כאשר במולדובה, מערב  המדינה יסופח מחדש לרומניה והמזרח או שיזכה לעצמאות או שיסופח גם הוא לרוסיה כמו מזרח אוקראינה. דבר שיאפשר לרוסיה להתנחם בשליטה רוסית על הים השחור, שמבחינתה חשוב הרבה יותר מאשר כמה מילון רומנים במערב המדינה.

קרים היא הסוגיה הקשה ביותר, כאשר גם לרוסיה וגם לאוקראינה אין טיעון חזק יותר לגביה. כנראה שבמקרה של קרים רק משאל עם מקומי, אמין ומפוקח הוא האפשרות להשגת הפתרון הצודק ביותר. משאל בו יכריעו תושבי חצי האי בין סיפוח אוקראיני סיפוח רוסי או עצמאות מלאה.

ברית המועצות התפרקה לפני עשרים שנה אבל חלק מהמדינות צריכות להתפרק עדיין כדי להשלים את המלאכה. כלקח ממלחמת גאורגיה ועכשיו כאשר בבית הלבן מתחלף נשיא זה הזמן לנסות ולעלות את הרעיון שוב לשולחן. המלחמה הקרה אמנם נגמרה, אבל חלק מגבלותיה עדין מדממים.