זאת לא המלחמה הקרה

עימות, אבל לא המלחמה הקרה

החודש מלאו שבע שנים לפגישת "האתחול" בין ארצות הברית לרוסיה, פגישה שקיבלה את שמה מכפתור קטן ואדום שניתן במתנה על ידי מזכירת המדינה האמריקאית הילארי קלינטון, (זאת שרצה היום לנשיאות) לשר החוץ הרוסי סרגיי לברוב. תאריך נוסף שצויין השבוע היה עשרים ושש שנים להפיכתו של מיכאיל גורבצ'וב ממזכ"ל ברית המועצות לנשיא ברית המועצות מהלך שגם יוביל מאוחר יותר לזכייתו בפרס נובל לשלום. בעוד התאריך השני היה לאחד המהלכים שבאופן היסטורי מסמל את סיומה של המלחמה הקרה, זה הראשון, היה דוווקא הפוך, ניסיון של ממשל אובמה בימיו הראשונים, לפייס בין רוסיה של פוטין לארצות הברית ומדינות המערב, ולפתוח דף חדש אחרי השנים הקשות בין פוטין ובוש שסיימו את ההשיגים וניסיון ההתקדמות של שנות ה-90.

"אתחול"

לא צריך להיות מומחה גדול כדי לדעת שכפתור האתחול לא עבד, וכי המדיניות נכשלה. ומאז אותו מפגש פסגה היחסים בין שתי המדינות רק הלכו והידרדרו: ההתערבות הצבאית בלוב (2011), משבר אימוץ הילדים הרוסים על ידי אמריקנים (2012), המלחמה באוקראינה וסיפוח חצי האי האוקראיני קרים על ידי רוסיה (2014), ההתערבות בסוריה, הסכם הגרעין והסנקציות נגד איראן, המקלט המדיני הרוסי למדליף האמריקני אדוארד סנואודן, הסנקציות הכלכליות האמריקניות נגד רוסיה ועוד שלל עימותים קטנים וגדולים. רף המתיחות בין רוסיה לארצות הברית גבר כל כך, עד שלעיתים נדמה כי מספר פרשנים נסחפו בזרם והכריזו על תחילתה של מלחמה קרה חדשה בעולם, ויש שהגזימו עוד יותר ובישרו את הפסדה של ארצות הברית במערכה לרוסיה של פוטין סופה של האימפריה האמריקאית ועלייתה של זאת מהמזרח. אז זהו שלא, בין רוסיה לארצות הברית אכן יש משבר מתמשך, משבר רע מאד שמזיק לשלום ויציבות העולם, אך בטח שהוא לא דומה למלחמה קרה ובטח שלא שאנחנו לא רואים ניצחון רוסי במערכה.

למה רוסיה עשויה לנצח במזרח אירופה ולהפסיד את מזרח אסיה

שישים שנה אחרי שניתן במתנה לאוקראינה חוזר חצי האי קרים לשליטה רוסית. אם בסיפוח מלא ואם כשטח חסות כדוגמת טרנסניסטריה הרוסית שבמולדובה, לכולם כבר ברור כי פוטין ניצח את הקרב, וכי חצי האי קרים שלו. המערב לא ייפתח במלחמה עבור קרים, החשיבות שלו עבור רוסיה גדולה הרבה יותר מחוסר החשיבות שרואה בו המערב. וכאשר אוקראינה עצמה אינה מוכנה לצאת למלחמה עבור השטח, ברור שהמערב לא יעשה זאת בשמה.

לכיבושים במזרח אירופה יהייה מחיר במזרח אסיה?

קצת יותר מחמש שנים לאחר שהצבא הרוסי יצא למלחמה בגאורגיה, והוסיף לארון הגביעים הרוסי את שטחי החסות של דרום אוסטיה ואבחזיה. גם הפעם יתווסף לארון גביע נוסף, הפעם בדמות חצי האי קרים. מעבר לעובדה ששני האירועים, (המלחמה בגאורגיה, והפלישה לקרים) מתרחשים בצורף מקרים מדהים בסמיכות לאולימפיאדה (המלחמה בגאורגיה התרחשה במקביל לאולימפיאדת בייג'ינג, כאשר היום אנחנו שבוע אחרי אולימפיאדת סוצ'י). בשניהם משתמש הממשל הרוסי באותה רטוריקה כדי להצדיק את מעשיו "הגנה על זכויותיהם של מיעוט רוסי נרדף אל מול רוב אתני אחר שהחליט לחבור למערב". רטוריקה דומה אותה הוא משמיע לא פעם גם לגבי שטח החסות של טרנסניסטריה.

איזו מדינה ניצחה את משחקי החורף? על מדדים ומי שמודד אותם

אחד הכלים האהובים על כלי התקשורת הם מדדים ודרוגים: 30 המדינות החדשניות בעולם ישראל במקום האחרון, מדד השחיתות הבינלאומי: ישראל במקום ה-36, מתחת לרוב ה-OECD, ישראל דורגה במקום השישי במדד בריאות עולמי. השימוש בהם נפוץ ואהוב כל כך מכיוון שהם פשוטים להצגה, מוסיפים צבע וצורה, מספרים את הסיפור בצורה קלה, מכתירים מנצחים ומפסידים והכי חשוב, מכיוון שהם מתמטיים הם כביכול נחשבים מדעיים ונכונים. הרבה יותר נכונים מאשר טור דעה, פרשנות, ראיון או ציטוט ומאפשרים לכלי התקשורת שהציג אותם לטעון שזו האמת לאמיתה. אבל האמת היא שרוב המדדים מספרים רק חלק קטן מהסיפור, ולרוב תלויים במי מדד אותם ומה הייתה מטרתו הראשונית. (לדוגמא: על כיצד מודדים עוני). משחקי החורף שהסתיימו אתמול והרצון של כלי התקשורת העולמיים לבדוק מי היא המדינה המנצחת, מציגים בצורה מצוינת את הסוגיה, ואת הבעייתיות של מי המודד שמדד את המדד.

הפולנים באים

כאשר תפתח מחר בערב אליפות אירופה לאומות בכדורגל יהיו נשואות עיני העולם אל מזרח אירופה ואל פולין-ואוקראינה, מדינות שבדרך כלל אינן זוכות לככב יתר על המידה בחדשות העולמיות, וגם כאשר הדבר מתרחש בדרך כלל לא מדובר בחדשות חיוביות. אך בקרוב מאד אחת משתי המדינות הללו כבר לא תהייה אותו מדינה שולית, קטנה ולא חשובה כמו שהייתה עד היום, אלא מעצמה כלכלית-אזורית לכל דבר ועניין שעבורה אליפות אירופה בכדורגל היא יריית הפתיחה וההכרזה הרשמית אנחנו כאן תתחילו להכיר בזה. מדינה שתזכה למעמד הקרוב כתוצר של תהליך טבעי בו שילוב של דמוגרפיה, כלכלה חופשית, וגיאופוליטיקה ייחודית חברו להן יחד. קבלו את פולין, הכוח הכלכלי העולה של יבשת אירופה.

בין מזרח ומערב

לאורך המלחמה הקרה הייתה מערב-גרמניה קו החזית של ארצות הברית ומדינות המערב בקרב שכנגד ברית המועצות. גרמניה סימלה בחלוקתה לא רק את המאבק שבין שתי התפיסות הכלכליות המפרידות בין הגושים, אלא את קו החזית בו יורד מסך הברזל ו"העולם השני" מתחיל. עקב כך המחויבות המערבית להצלחתה של גרמניה הייתה מוחלטת. התפרקות ברית המועצות והתרחבות האיחוד האירופי, וברית נאט"ו מזרחה העלו בהתחלה את התהייה כי נוצרה לה מזרח אירופה אחרת, ולא ירחק היום בו גם רוסיה תמצא את הדרך להשתלב באירופה החדשה. אך השינוי שעבר על רוסיה מאז שנת 2000 ועלייתו של ולדמיר פוטין לשלטון החזירו את הגלגל לאחור, הרבה לאחור. הגישה החדשה בה נקטה רוסיה הוכיחה כי התפרקות ברית המועצות וניצחון המערב לא מחקו את קו החזית בין מזרח ומערב אלא רק העתיקו אותו מזרחה.

בתחילה הייתה במערב התחושה והצפייה כי אוקראינה תסמל את "מסך הברזל" החדש. כאשר חלוקתה בפועל בין תומכי המערב לתומכי המזרח לצד שטחה העצום יהפכו אותה לזירת המשחק של המאה ה-21, במאבק בין אירופה החדשה לישנה. אך כישלון הרפורמות באוקראינה, קריסתה של המהפכה הכתומה, סופו הפוליטי של ויקטור יושצ'נקו, וניצחונם של החוגים הפרו-רוסיים במדינה, יחד עם קו דומה בו נקטו בלארוס ומולדובה שרטטו באופן ברור את הגבול בין מזרח ומערב על גבולה המזרחי של פולין.

מה יעשו החברות במועצת הביטחון

לקראת ההצבעה במועצת הביטחון, מהם האינטרסים של כל מדינה ומדינה מבין 15 החברות במועצה ואיך הפכו גבון, ניגריה, בוסניה ופורטוגל לקול המשמעותי ביותר. התומכות, המתנדנדות, הנמנעות והמתנגדות, כולן בפוסט אחד.

התומכות

סין

היחסים בין סין לרשות הפלסטינית ידעו עליות וירידות. עד שנות השבעים תמכו הסינים בכל תנועת השחרור בעולם השלישי ובניהן גם בתנועה הפלסטינית. השינוי ביחסי סין ארצות הברית בתחילת שנות השביעים הביא גם לשינוי ביחסי סין עם העולם השלישי והתנועה הפלסטינית והתמיכה המסיבית הפכה לתמיכה מוראלית בלבד. בשנת 1978 הודיעה סין כי פתרון שתי המדינות הוא הפתרון הטוב ביותר לשלום במזרח התיכון. בשנת 1988 הכירה סין בהכרזת המדינה הפלסטינית  של יאסר ערפאת ומאז מקיימת איתה יחסים דיפלומטיים. למרות ההתקרבות בשנים האחרונות בין סין לישראל לא נראית הרעה ביחסים בין סין לרשות הפלסטינית. ועקב כך שסין כבר הכירה במדינה הפלסטינית ב-1988 אין שום סיבה שהיא לא תצביע גם הפעם בעד.

הכי לבד שיש

ארצות הברית והתקשורת האמריקאית מציגים את הפעילות הצבאית בלוב כפעילות שזכתה לתמיכה של הקהילה הבינלאומית, האמת הם משקרים

בסוף השבוע קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 1973 הנוגעת למשבר בלוב, ומאפשרת את קיום הסגר והאזור האסור לתעופה שבשמיי לוב. בתקשורת העולמית הוצגה ההחלטה כניצחון אמריקאי-מערבי, הצלחה לכפות את דעתם על מועצת הביטחון ושינוי מעודד ביחסי ארצות הברית העולם תחת הנהגתו של הנשיא אובמה. 10-0 הייתה הכותרת באחד העיתונים החשובים בארצות הברית, באחר נכתב החלטה 1973 עברה ללא מתנגדים. כן נכון גם זו דרך לראות את הדברים, אבל כמובן זו הדרך השגויה.

המציאות רחוקה מאד מהצורה שבה התקשורת האמריקאית והמערבית מספרות לנו. בפועל ארצות הברית לא השיגה תמיכה בינלאומית גורפת להחלטה, היא בקושי השיגה תמיכה מערבית עבורה. ללא העובדה שמועצת הביטחון הייתה בנויה בצורה שהיא בנויה, מצב סטטי שמשמר את העולם של אחרי מלחמת העולם השנייה, אז גם במועצת הביטחון ספק אם  ההחלטה הייתה עוברת.

שתי תעלות לשני גושים

איך תהפוך תעלת ניקרגואה הקורמות עור וגידים בשבועות האחרונים, למוקד הסכסוך בין שני הגושים בדרום אמריקה ובין ארצות הברית למעצמות העולות

בשבועות האחרונים התגברו הפרסומים על פעילות הנדסית מוגברת וחדירה מרובה של כוחות צבא ניקרגואה אל אזור הגבול שבין קוסטה ריקה וניקרגואה אזור בו עובר נהר סאן חואן. מומחים ופרשנים מעריכים כי הפעילות ההנדסית בנהר, וזרם כוחות הצבא המגיעים לאזור הם השלב הראשון בתוכניתה של ממשלת ניקרגואה לביצוע כריית "תעלת ניקרגואה" שתחבר בין האוקיינוס השקט לאטלנטי ותהייה נתיב מסחר חדש, מודרני ומתחרה לתעלת פנמה.

התוכנית לבניית תעלה ניקרגואה אינה תוכנית חדשה. היסטורית הדיבורים על תעלה שכזו החלו כבר בתחילת המאה ה–19, הרבה לפני שבכלל חשבו להקים את תעלה פנמה. אך בסופו של דבר מאבקים פולטים, שיקולים כלכליים ואינטרסים אמריקאים הסיטו את התוכניות הישנות, ופנמה זכתה בתעלה ששינתה את כלכלתה מקצה לקצה והפכה את אותה מדינה קטנה לאחת העשירות (לנפש) בדרום ומרכז אמריקה. אך בשנים האחרונות ובמיוחד מאז חזר דניאל אורטגה אל ראשות ממשלת ניקרגואה חזרו התוכניות הישנות לבניית התעלה אל הכותרות.

על פניו לתעלת ניקרגואה ישנם יתרונות רבים. קודם כל היא קרובה יותר גיאוגרפית לשלושת יעדי המסחר העיקרים בעולם הנאלצים היום להשתמש בתעלת פנמה: ארצות הברית, אירופה, ומזרח אסיה. בניית תעלה בניקרגואה הנמצאת צפונית יותר יבשתית ולכן קרובה יותר לכל השלושה תקצר את הדרך בין היבשות באפון ניכר, (הערכות מדברות על שיט שבין יום ליומיים פחות). מאחר שתעלת ניקרגואה עתידה להבנות 100 שנה אחרי תעלת פנמה, בנייתה עשויה וגם מתוכננת לפתור את בעיית פנמקס (Panamax), המטרידה היום את עולם הסחר עולמי. פנמקס הוא כינוי למגבלות אותם יש לקחת בחשבון כאשר בונים אוניות שצפויות לעבור בתעלה. מגבלות של גובה, אורך ועומק של האוניות, שאולי היו רלוונטיות בתחילת המאה ה-20 ולרוב אותה מאה, אך הפכו למעמסה על בניית אוניות חדשות ומודרניות ובכך סגרו את היכולת להשתמש בתעלה עבור חלק הולך וגדל של אוניות המשמשות לסחר העולמי. כלכלת  ניקרגואה גם כן צפויה להרוויח מתעלה שכזו בדיוק כמו שפנמה הרוויחה מהתעלה שלה, מה שיכול להפוך את אחת המדינות העניות במרכז אמריקה לאחת העשירות, תוך זמן קצת יחסית, ולחלץ מיליונים מעוני.

אך לצד כל אותם יתרונות בעיה אחת מרחפת מעל בניית תעלת ניקרגואה והיא המדינה בה מתוכננת התעלה, ניקרגואה. לעומת תעלת פנמה העוברת במדינה פרו-אמריקאית ופרו-מערבית. ניקרגואה היא מדינה סוררת השייכת לגוש המדינות האנטי-אמריקאיות ביבשת דרום אמריקה, גוש מדינות המונהג היום בידי ונצואלה של הוגו צ'אווס. ומכיוון שארצות הברית לא תרצה לתמוך כלכלית בפרויקט שמוקם במדינה כזאת, ומכאן שגם גופים בינלאומיים הנשמעים לרצונה כמו הבנק העולמי וקרן המטבע ידירו את רגליהם ולא יתנו את הסיוע והעזרה. עולה סוגיית המימון.

על פי הערכות עלות הקמת התעלה תנוע בין 20 ל - 30 מיליארד דולר, וזה עבור מדינה שתקציבה השנתי הוא קצת יותר ממיליארד דולר. מה שאומר שניקרגואה לא תוכל לבנות את התעלה באופן עצמאי וגם לא לקבל הלוואות ותאלץ לחפש ממיון ממדינות וממשלות אחרות. רוסיה כבר הודיעה שהיא מתעניינת במיזם, גם איראן ואיחוד האמירויות כבר קיבלו פנייה, וסביר שגם סין תציע עזרה בהקמה, אם באופן כספי ואם  עזרה הנדסית ופיזית כמו שהיא עושה פעמים רבות באפריקה בשנים האחרונות. רוסיה איראן, העולם הערבי וסין אלו בדיוק אותן מדינות שארצות הברית לא רוצה לראות כל כך קרוב לגבולה הדרומי. ובטח לא כבעלים בפועל של אחד מהפרויקטים הכלכליים החשובים ביותר שיהיו בתחילת המאה העשרים ואחת, נתיב הסחר החדש בין מזרח ומערב.

אך יותר מאשר התעלה מאיימת על ארצות הברית היא מאותת לנו שוב על המאבק בין הגוש הפרו-אמריקאי לגוש האנטי- אמריקאי המתבסס בדרום יבשת אמריקה. ועל ניסיונות החדירה של גורמים ומדינות כמו העולם המוסלמי, רוסיה וסין לאותו גוש אנטי-אמריקאי ולחזק אותו בעזה מבחוץ.

האם ארצות הברית תשב בשקט ? רוב הסיכויים שלו, מניסיון העבר ארצות הברית מאד רגישה לכל מה שנוגע לדרום ומרכז אמריקה, ובעיקר לכל נושא המתקשר לתעלת פנמה. היא התערבה צבאית בכל פעם שראתה סכנה המתקרבת אל תעלת פנמה, ולא חשבה פעמים להחליף שליטים בפנמה ובמדינות השכנות אם חשבה שזה יסייע לה לשמר את התעלה בשליטה אפקטיבית שלה. אז כמובן תעלה שמראש מוגדרת כתעלה המתחרה בתעלה פנמה האמריקאית, לא תתקבל בשקט אצל המעצמה מצפון. בסוף שנה הבאה צפויות להתקיים בחירות בניקרגואה מה שיהפוך את המדינה לזירת מאבק בין שני הגושים. אם ארצות הברית תחליט סופית שאורטגה ותוכנית התעלה שלו ממשיים והם בדרך לביצוע היא תעשה כל שביכולתה (כמו שעשתה פעמים רבות בעבר) כדי לדאוג שהוא יאבד את כיסאו. במידה והתעלה עדיין בשלב הדיבורים וייקח עוד זמן רב עד שהפרויקט יבשיל, אפשר קצת לחכות עם המעורבות האמריקאית בסוגיה.

בכל מקרה ניקרגואה מסמנת את עצמה כמוקד המאבק הבא בין שני הגושים בדרום אמריקה, ובין המעצמות העולות לארצות הברית. מה שיהפוך אותה לאחת המדינות המעניינות והמסקרנות של השנים הקרובות.

עכשיו זה כבר רשמי, לפחות ספורטיבית אנחנו בעולם חדש

ההודעה של פיפ"א (FIFA) השבוע, כי רוסיה תארח את המונדיאל ב-2018, וקטאר ב-2022 החלטה שמצטרפת למספר החלטות דומות שקיבלו לאחרונה הוועד האולימפי הבינלאומי, התאחדות האתלטיקה הבינלאומית ופדרציית השחייה הבינלאומית. החלטות שהן ההוכחה הספורטיבית לכך שהעולם סביבנו משתנה בקצב מהיר. השתלטות מוחלטת של מדינות שעד לא מזמן כונו מדינות העולם "השלישי" ו"השני" על אירוח אירועי הספורט הבינלאומיים המרכזיים. (להוציא את אולימפיאדת לונדון ב 2016). לרוסיה יהיה זה המונדיאל הראשון, כבוד שאפילו ברית המועצות לא זכתה לו, וקטאר תהייה הנציגה המזרח תיכונית הראשונה בהיסטוריה המארחת אירוע ספורטיבי בינלאומי מהליגה הראשונה.

רוסיה חוגגת את הזכייה

הטענה כי ספורט כמו כלכלה הוא מייצג מוקדם של הפוליטיקה העולמית נראה עובדת גם במקרה הזה כאשר עולם הספורט הבין הרבה יותר מהר מהפוליטיקאים את עולם הכוחות החדש אליו אנחנו צועדים, לאיפה זורם הכסף הגדול והיכן צפויים להיות מוקדי הרייטינג בשנים הבאות. כמובן שגם בבחירה של פיפ"א יש מספר עיוותים. קטאר היא כמובן לא מעצמה עתידית, אבל נראה שמאגרני התחרות נתנו את הקול למדינה הקטנה יותר כמייצגת העולם הערבי מאשר מייצגת של עצמה. מה שכמובן גם עשוי לגרור גל בעיות בשנים הקרובות. אל תתפלאו אם לפתע מספר מדינות יפנו לפיפ"א בבקשה לשנות את הבחירה ולעביר את התחרות למדינה אחרת. או שאולי פיפ"א עצמה תחליט לחלק את התחרות בין קטאר למספר מדינות שכנות אחרות כמו איחוד האמירויות, כווית ובחריין בדומה לאליפות העולם בקריקט 2007 שחולקה בין מספר מדינות באיים הקריביים.  

רשימת התחרויות הבינלאומיות החשובות בשנים הקרובות:

• אליפות העולם בכדורגל 2010:  דרום אפריקה
• אליפות העולם באתלטיקה 2011:  טגו, קוריאה הדרומית
• אליפות העולם בשחייה 2011:  שנגחאי, סין 
• המשחקים האולימפיים 2012:  לונדון, בריטניה
• אליפות העולם באתלטיקה 2013:  מוסקבה, רוסיה
• אליפות העולם בשחייה 2013:  דובאי, איחוד האמירויות הערביות. (דובאי ויתרה לבסוף על התחרות והיא תתקיים בספרד)
• המשחקים העולמיים 2013: קאלי, קולומביה.
• משחקי החורף האולימפיים 2014:  סוצ'י, רוסיה
• אליפות העולם בכדורגל 2014:  ברזיל
• אליפות העולם באתלטיקה 2015:  בייג'ינג, סין
• אליפות העולם בשחייה 2015:  קאזאן,רוסיה
• המשחקים האולימפיים 2016:  ריו דה ז'ניירו, ברזיל
• אליפות העולם בשחייה 2017:  גוודלחרה, מקסיקו
• משחקי החורף האולימפיים 2018:  פאיאונגצ'אנג, קוריאה הדרומית
• אליפות העולם בכדורגל 2018:  רוסיה
• אליפות העולם בכדורגל 2022:  קטאר

הפוסט עודכן בתאריך ה-20 ביולי 2011 כדי להוסיף את ההחלטות החדשות של פדרציית השחייה הבינלאומית

שובם של ההלניסטים

ישראל, קפריסין ויוון, 2000 שנה אחרי מרד החשמונאים ישראל והעולם ההלניסטי צריכים לשלב ידיים

מאז התגלו מאגרי הגז העצומים אל מול חופי ישראל מלאים העיתונים בתשובות לשאלה כיצד יש לחלק את המשאב בין אזרחי ישראל? כמה יתרמו אותם מאגרים לכלכלת ישראל בעתיד? ומי הולך להיות המרוויח הגדול? אך לצד אותם יתרונות (וחסרונות) כלכליים המגיעיםעם גילוי זה ישנו גם הצד הפוליטי-הבינלאומי. בו מודגשות בעיקר מדינות אגן הים התיכון המזרחי יחד עם שתי הבעיות העיקריות הניצבות בפני ישראל כיום: שאלת הגרעין האיראניוהעוינות הטורקית. שילוב המאפשר לישראל ליצור מהלך בינלאומי חסר תקדים שיחבר אותה אל מדינות העולם "ההלניסטי" ואף לצרף את רוסיה ושאר העולם הנוצרי-אורתודוקסי לראשונה בהיסטוריה למחנה שלה.

גז ישראלי-קפריסאי הולכה יוונית צריכה אירופאית

מפת האימפריה של אלכסנדר הגדול בשיאה

אם התחזיות בנוגע לתגליות הגז נכונות במים שמול חופי ישראל נמצא אחד הריכוזים הגדולים  ת בעולם של גז שהתגלו בשנים האחרונות. ריכוז כה גדול שמדינת ישראל לעולם לא תוכל להשתמש בכולו בעצמה (אלא אם כן אתם מעוניינים לשמור על אותם מאגרים ל-100 שנה) ותאלץ לייצא חלק גדול מהם למדינות העולם. במקביל גילויים נוספים מתגלים אל מול חופי קפריסין (הזקוקה לגז אף פחות מישראל) גילויים שהופכים את תרחיש הייצוא כמעט לוודאי ובכך מייצבים את אגן הים התיכון המזרחי לאחד הנכסים האסטרטגים החשובים בעולם האנרגיה.

באופן טבעי היה אפשר להעריך כי כל אחת מהמדינות תנצל ותנהל את משאב הגז באופן עצמאי. אך לא כך הם הדברים. לקפריסין ישנה בעיה בלהגן צבאית על מצבורי הגז שבשטחה במיוחד עקב האיומים ההולכים וגדלים מצדה של טורקיה בנושא. בעוד לישראל ישנה בעיה ביצוא הגז עקב כל שהיא מנותקת יבשתית מאירופה וכי הולכת גז באופן נוזלי הינה יקרה במיוחד. כך נוצרת עבור שתי המדינות הזדמנות נהדרת לשתף פעולה. ישראל תגן על הגז הקפריסאי-ישראלי בפני איומים חיצוניים וקפריסין תרתום את אחותה הגדולה יוון בכדי להקים צינור גז המחבר את יוון לקפריסין ואת קפריסין לישראל, ובכך תפתח האפשרות לייצא את הגז לאירופה המחפשת באופן נואש כיצד לגון את מקורות האנרגיה שלה.

בין טורקיה ליוון

ומה תרוויח יוון אתם שואלים? אז מעבר לתמלוגים הכספיים ממעבר הגז בשטחה ולתלות האירופאית שתיווצר בצינור אליו היא שייכת ומובילה. עסקה שכזאת מחלישה את טורקיה וכאשר טורקיה נחלשת יוון מרוויחה. טורקיה ששינתה לאחרונה את יחסה לאירופה ובמיוחד לישראל מאמינה כי הגז הקפריסאי שייך בחלקו לה, דרך שליטתה בצפון קפריסין ומעוניינת לשלוט צבאית במזרח הים התיכון. כך שהידוק הקשרים בין שלושת המדינות המקיפות אותה היא טבעית, הכרחית ותעמיד את טורקיה במצב מסובך אף יותר ממה שהיא נמצאת כעת.

האיום האיראני הקשר הרוסי

מוקדון ויוון עם עלייתו של אלכסנדר לשלטון

וכאן נכנסת לה הצלע השלישית והיא איראן. תארו לכם מצב בו ישראל מזרימה גז בכמויות עצומות ליוון ומשם לאירופה. מי הנפגעת העיקרית? מי שמזרימה את הגז כעת וזאת היא רוסיה. רוסיה שאינה מעוניינת לאבד את המונופול שיש לה בגז האירופאי לא תאפשר לגז ישראלי לזרום לאירופה בלי לקחת בחשבון את האינטרסים שלה.  כמובן שישראל אינה שחקן כה גדול בשביל להפריע לגז הרוסי אבל היא עדיין שחקן חדש, ומכיוון שתקיפה רוסית על מאגרי הגז אינה מתקבלת על הדעת האפשרות היחידה שנשארת עבור הצדדים היא שילובה של רוסיה במיזם הולכת הגז. שילוב שכזה לא רק יחזק את הקשרים בין ישראל ורוסיה, ויכניס ידע וניסיון בעולם האנרגיה שלאף אחת ממדינות האזור אין. אלא גם יוכל ליצור ברית לא צפויה ואף לאפשר לישראל מנוף לחצים על רוסיה להפסיק את תמיכתה באיראן. ורוסיה כמו רוסיה תמיד הולכת עם מי הצד שמשלם יותר. ובין הנפט האיראני והגז האירופאי הבחירה הרוסית תמיד תהייה בגז.

כך שלושה תהליכים שונים ששולבו יחד מולידים מסקנה אחת ויחידה, המפתח להצלחת מיזם הגז הישראלי, הוא שילוב הייצוא במשוואה והכנסת אינטרסים נוספים מלבד מחיר נמוך לצרכן. אם דרך העולם היווני ומשם למזרח אירופה, ואם על ידי מדינות נוספות כמו ירדן, מצרים, הרשות הפלסטינית ואפילו עזה. כי מעבר להיות של הגז משאב כלכלי, הגז הוא גם משאב אסטרטגי מדיני, המסוגל להביא לפתרונן של בעיות רבות איתן מתמודדת ישראל.

  

   

מדינה אחת לכמה גושים

להוציא את רוסיה את המדינות אליהן התפרקה ברית המועצות ניתן לחלק ל-3 קבוצות.

הקבוצה הראשונה הן חמש מדינות מרכז אסיה: קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, טורקמניסטן ואוזבקיסטן שאליהן ניתן להוסיף את מדינות הקווקז: ארמניה, אזרבייג'ן וגאורגיה. יחד מכילה הקבוצה הראשונה שמונה מדינות שהמשותף להן שהן זכו לעצמאות ונפרדו באופן רשמי מברית המועצות ורוסיה שירשה אותה. הן נמצאות על הדרך שבין אסיה לאירופה, רובן אינן נוצריות והן רואות את עתידן במדינות עצמאיות שאינן שייכות לאף מחנה או גוש בינלאומי מובהק.

ליד אירופה הולכים לבחור

שתי מערכות בחירות יתקיימו בפרברי אירופה השבוע, האחת באוקראינה והשנייה בקרואטיה. למרות שבתקשורת העולמית והישראלית בפרט הן לא זוכות להתייחסות גדולה במיוחד, אלו הן שתי מערכות בחירות משמעותיות ביותר עבור המדינות הגובלות באיחוד האירופאי.

הבחירות הראשונות מבין השתיים יערכו בתחילת השבוע בקרואטיה, שני המועמדים הם איוו יוסיפוביץ' מועמד השמאל, ומילאן בנדיץ' מועמד עצמאי עד לא מזמן חבר באותה מפלגה של יוסיפוביץ'. מערכת הבחירות אינה סוערת במיוחד ואינה מאופיינת באירועים חריגים. אך התוצאות שלה יהיו צומת דרכים עבור הבלקן. שני המועמדים מצהירים שיעד הבחירות המרכזי שלהם הוא צירופה של קרואטיה לאיחוד האירופאי לא יאוחר מ-2012. מכאן שהמועמד שייבחר יהפוך לנשיא היסטורי במדינה הקטנה, והצורה בה יתנהל מולו המשא ומתן עם האיחוד והדרך בה תיכנס (והיא כנראה תיכנס) קרואטיה לאיחוד תאפיין את הדרך בה יצטרפו שאר מדינות הבלקן מאוחר יותר.

הבחירות השניות והמשמעותיות יותר יערכו בסוף השבוע באוקראינה, גם הפעם המדינה מתחלקת לשני המחנות הקבועים שלה, המחנה התומך ברוסיה והמחנה הלאומני האוקראיני. לעומת המערכת הקודמת שהביאה לנו את המהפכה הכתומה בראשות ויקטור יושצ'נקו, הפעם מערכת הבחירות פחות אידיאולוגית והרבה יותר אישית. כאשר במהלכה הועלו האשמות על פרשיות אונס מהעבר ואפילו בגידה במדינה.

למועמדת הלאומנית יוליה טימושנקו שהייתה מראשי המהפכה הכתומה, ברור שהפעם לא צפוי אירוע בסדר גודל דומה. וניצחון שלה לא עשוי להביא עימו רוחות חדשות באירופה, בטח לא כאשר בבית הלבן יושב נשיא המעוניין בחיזוק הקשר עם רוסיה. בנוסף הכישלון של המהפכה הקודמת של 2004 , וההבנה האוקראינית שלא ניתן כרגע להיפרד לחלוטין מהשליטה העקיפה של רוסיה במדינה. גורמת לשאיפות נמוכות הרבה יותר בצד הלאומני.

עם זאת הסקרים שחוזים תוצאות צמודות, וההצהרות הלא מקריות של הממשל הרוסי על מעמדו של חצי האי קרים והרצון להחזיר אותו לידיים רוסיות, מוסיפות שמן למדורה שכבר רותחת מאד. שמועות על התערבות של שרותי הביון הרוסים בבחירות, והצהרות על זיופים שצפויים להתרחש במחוזות הקרובים לגבול עם רוסיה רק מגבירים את החשש שגם הפעם צפויות להתרחש מהומות יום לאחר פרסום תוצאות הבחירות.

התוצאות של שתי המערכות יעצבו את יחסי האיחוד האירופי והשכנות שלו לארבע השנים הקרובות, ניצחון של המחנה הרוסי באוקראינה לא רק יקרר את היחסים עם האיחוד אלא גם ישפיע על היחסים עם בלרוס ומולדובה. ומערכת בחירות לא הוגנת בקרואטיה וטענות על שחיתות וזיופים (האופייניות מאד למדינות יוגוסלביה לשעבר) עשויה לגרום לקריאות של שקילה מחדש של המועמדות הקרואטית לאיחוד. שבוע מרתק צפוי על אירופה.

אני רק שאלה: לאילו מדינות יש יכולת גרעינית?

המועדון הגרעיני מונה כיום 9 מדינות שונות, המחולקות לשלוש קבוצות שונות. הקבוצה הראשונה מונה את חמשת מעצמות העל היושבות באופן קבוע במועצת הביטחון: ארצות הברית, רוסיה, בריטניה צרפת וסין. לפי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT), למדינות אלו ישנו אישור משפטי בינלאומי להמשיך ולהחזיק בנשק זה תחת התחייבות אחת לשנייה שלא יפיצו אותו למדינות נוספות.  

מילון מונחים: מדינות הבריק (BRIC)

מדינות הבריק "BRIC" הן ראשי תיבות בכלכלה בינלאומית המתייחסות אל המדינות ברזיל, סין, הודו ורוסיה (לפי האות הראשונה בלעז) בהקשר של צמיחה כלכלית במאה ה-21. המונח הומצא על ידי הכלכלן הראשי של בנק ההשקעות גולדמן זאקס, ג'ים אוניל. הרעיון המרכזי מאחורי ראשי התיבות היה לתאר את התחזית כי ארבע המדינות הן בעלות פוטנציאל הצמיחה הכלכלי הגדול בעולם במחצית הראשונה של המאה ה-21. וכי התוצר המשותף החזוי של ארבעתן בשנת 2050 יהיה גדול יותר מאשר מהתוצר המשותף של מדינות ה-G7 (הכלכלות הוותיקות) באותה שנה. מאז פרסום הדו"ח פורסמו מספר וריאציות והצעות מתחרות שטענו כי יש להוסיף כלכלות נוספות לתחזית, כלכלות כמו דרום אפריקה, ניגריה, מקסיקו, אינדונזיה וקוריאה (במידה ותתאחד למדינה אחת).

אירופה הפנתה את הגב לדמוקרטיה

פסגת המדינות החברות בנאט''ו הסתיימה, מנהיגי המעצמות עזבו את בוקרשט וחזרו איש איש למולדתו. החלטה משמעותית כלשהיא לא התקבלה בפסגה, גם סוגיית מערכת ההגנה מפני טילים נדחתה לפעם הבאה. בעצם התמונה היחידה שתיזכר היא אותה תמונה סוריאליסטית שהתפרסמה על שער הניו יורק טיימס, בה נראים כל המנהיגים מפנים לנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש את גבם בעת הצילום המשותף שלהם. הפניית גב זו לא הייתה כלפי בוש וארצות הברית בלבד, אלא כלפי כל הערכים עליהם בנויה הברית שלשמה התכנסה הפסגה. היה זה אקורד סיום צורם, שסימל את החולשה והרפיסות שהציגו האירופאים.

המנהיג היחיד שזכר, הבין, פעל על פי ערכי הברית וניסה לקדמם, ושלא הגיע לפסגה רק כדי ללחוץ ידיים ולהצטלם היה נשיא ארצות הברית. ומה ביקש בעצם בוש מבעלי בריתו? לשדרג את מעמדם של אוקראינה, גאורגיה ומקדוניה, ולהתחיל לדון על צירופם בשלבים לברית הצפון אטלנטית.

מנהיגי אירופה מפנים את גבם לנשיא ארצות הברית

בתחילה פסלו האירופאים את מקדוניה, ובאיזו טוענה? השם, סכסוך ארוך שנים בין יוון ומקדוניה על הזכויות לשם מקדוניה, באמת סיבה ראויה ומוצדקת. דמוקרטיה, ליברליזם, כלכלה חופשית והרצון להתנתק מהגוש הרוסי-סרבי ולעבור סופית לצד המערבי הם דברים בטלים בעיני האירופאים. אבל השם, ממש ישמור השם. איך יוכלו לחיות מקדוניה ויוון באותה ברית צבאית כאשר השתיים אינן מסכימות על האם השם מקדוניה היה שייך קודם ליוון או קודם למקדוניה. במיוחד מוזר הדבר שהשם מקדוניה כל כך מפריע ליוון, אבל העימות ארוך השנים עם תורכיה, חברה נוספת בברית, הוא דבר נסבל שאיתו היא והאירופאים יכולים לחיות בשלום כבר עשרות שנים.

סוגיה נוספת הייתה התחלת השיחות על צירופן של אוקראינה וגאורגיה לברית, לא צרוף מלא, רק שדרוג קל במעמדן והתחלת השיחות עימן. אבל גם פה בחרו מנהיגי אירופה, כאשר צרפת וגרמניה מובילות את הטון, לחסום כל דרך אפשרית שתוביל למהלך שכזה. אוקראינה וגאורגיה, שתי מדינות שמצבן הכלכלי קשה, הנאבקות על הרצון לייצר דמוקרטיה מודרנית בשטחן, ומשיטות בכנות את ידן בבקשה לעזרה מהמערב, נדחו בגסות על ידי האירופאים רק בשביל לא להרגיז ולחמם עוד יותר את השכן הגדול והכועס ממילא הנמצא במזרח, רוסיה. אותה ברית צבאית שנוסדה בשנת 1949 כדי להגן אז על מערב אירופה מפני האיום הרוסי, מפנה היום את גבה ושוכחת את משמעותה האמיתית, כאשר מדינות חדשות הנמצאות באותו מצב בו נמצאו האירופאים רק לפני חצי מאה מבקשות את עזרתה.

אירופה שמתנהלת מתוך הכרה שהמלחמה הקרה נגמרה והאיום הצבאי הרוסי הוסר, לא משכילה להבין שמטרותיה של הברית הצפון אטלנטית הן גם "יצוא חיזוק ושימור הדמוקרטיה" כמו שהגדיר שר החוץ הפולני. אם היא לא תכיר בכך, היא תחטא למטרותיה האמיתיות ותהפוך ממה שהייתה, ברית צבאית המגנה על העולם המערבי והדמוקרטי מפני איומים חיצוניים, למועדון סגור של מדינות אליטיסטיות הדואגות לאינטרסים של עצמן בלבד וזונחות את האידיאולוגיה הליברלית-דמוקרטית לחלוטין. יש לקוות שעד השנה הבאה בפסגה שאמורה להתכנס בשטרסבורג יתפכחו האירופאים, יצטרפו אל ארצות הברית ואל כוונותיה הנכונות והכנות ויבצעו את המהלכים אותם היו אמורים לעשות כבר מזמן.

המאמר פורסם גם ב : סקופ 

התמונה לקוחה מהניו יורק טיימס

קוסובו : הזדמנות פז בין לאומית

איך ניתן להשתמש בסכסוך הנוכחי בקוסובו כמקפצה לשדרוג היחסים בין מזרח ומערב

בימים אלו כאשר עתידו של חבל קוסובו מתקרב אל נקודת ההכרעה הסופית, ישנה הזדמנות פז, לנצל את המשבר הקיים על-מנת לקרב את היחסים בין רוסיה לבין ארצות הברית והאיחוד האירופי. מכיוון שבשני צידי המתרס שוב נמצאות המעצמות הגדולות, ומכיוון שכל אחת מהן תומכת בידידתה שלה: רוסיה בהשארת חבל קוסובו בידי סרביה, וארצות-הברית בהפיכתו למדינה עצמאית עבור האלבנים, ישנה דרך בה ניתן לפתור את הסכסוך המקומי במנותק מעמדות הסרבים והאלבנים, אלא רק על פי אינטרסים גדולים יותר, האינטרסים של המעצמות עצמן ושלום היבשת.

ארצות-הברית והאירופאים חייבים להציע לרוסיה עסקת כוללת ששוברת את המסגרות המחשבתיות המקובלות כיום. חשיבה מחוץ לקופסא, עסקה שתחרוג מאזור המלחמה של הבלקן, ותכיל גם אזורי סכסוך אחרים במזרח אירופה ובקווקז בהם גבולות מוסכמים הם עדיין עניין של מותרות. אם משאילים את המונח האמריקני טרייד (Trade) העוסק בהעברת שחקנים מקבוצה אחת לאחרת, הרי שאפשר לראות בעסקה שכזו, טרייד של מדינות. רוסיה מצדה תכיר בעצמאותה של קוסובו, ותלחץ כמו שרק היא יודעת על סרביה בעלת בריתה לקבל את ההחלטה בדרכי שלום וללא שפיכות דמים. כאשר בתמורה ארצות-הברית והאיחוד האירופי יכירו בטרנסניסטריה (מובלעת שהכריזה באופן חד צדדי על עצמאותה ממולדובה ונתמכת על ידי מוסקבה), באבחזיה ובדרום אוסטיה (מחוזות גאורגיים הנלחמים על עצמאותם בתמיכת רוסית), כמדינות עצמאיות וחופשיות, וילחצו מצידם על מולדובה ובעיקר גאורגיה לקבל את ההחלטה, כאשר תשלומים כמו שידרוג היחסים בנאט"ו או אפילו צעדים ראשונים של אינטגרציה צריכים להילקח בחשבון.