בשבוע שעבר הוכרז האיחוד האירופי כזוכה בפרס
נובל לשלום לשנת 2012. בשונה מפרסים קודמים שחילקה ועדת הפרס, הזכייה של האיחוד האירופי היא לא עבור משא ומתן שהוביל הארגון, על הסכם שלום
בו היה המתווך בין הצדדים, על אירוע נקודתי או על מעשה יוצא דופן. במקרה שלנו, הפרס לאיחוד האירופי הוא עבור 60 שנה של פעילות, בתחומים ומגזרים שונים עבור ארגון של מדינות שעבר גלגולים רבים. בין הנימוקים השונים לפרס הודגשו בעיקר כינון השלום ביבשת אירופה ויחסי השלום והידידות שבין שתי האויבות הנצחיות של מערב אירופה, גרמניה
וצרפת. או כמו שציין זאת יו"ר ועדת הפרס: "על קידום שלום,
התפייסות, דמוקרטיה וזכויות אדם באירופה, עד לא מזמן, אנשים באירופה הרגו אחד את
השני והאיחוד תרם לפיוס".
אי אפשר שלא להסתכל בצורה מסקרנת ומופתעת עוד
יותר על הזכייה, אם זוכרים את העובדה שמי שמחלק את פרס הנובל לשלום היא ועדה
היושבת בנורבגיה. אחת המדינות האחרונות במערב אירופה שעדיין לא הצטרפה לאיחוד
האירופי, אינה מעוניינת בכך ושאזרחיה דחו בשני משאלי עם נפרדים, בשנת 1972 ובשנת 1994 את ההצטרפות לתהליך האינטגרציה ביבשת. דווקא היא, נורבגיה, מהמעוזים
האחרונים ביבשת של בדלנות כלכלית, לאומיות, עצמאות והסתגרות פוליטית
מחליטה להעניק את פרס הנובל, לארגון המייצג כל מה שהיא לא רוצה להיות.