הפילוג האירופי

במקום לחבר מדינות רבות ושונות לגוש מדיני אחד, הפך הארגון לסיבה טובה לקטטות ולבדלנות. לסקוטים נמאס לתדלק את האנגלים, לתושבי פלנדריה נמאס לממן את שכניהם הוולונים, וללומברדים נמאס לשמוע שהם בכלל המצאה. עד שהמשבר הכלכלי הנוכחי יחלוף, ייתכן שפניה של היבשת כבר יהיו שונים לבלי היכר

בעוד ימים אחדים ילכו תושבי חבל קטלוניה הספרדי לבחירות מיוחדות שעליהן הכריז נשיא קטלוניה, ארתור מס. זו תהיה התפתחות משמעותית במאבק פוליטי חריף ורב-שנים בין הממשלה הספרדית המרכזית היושבת במדריד ובין ממשלת קטלוניה היושבת בברצלונה, סביב השאלה האם לחבל ישנה הזכות החוקית לקיים משאל עם בנוגע לעתידו. הפרלמנט במדריד אסר לקיים משאל עם, אך לדעת רבים, הבחירות הקרובות בקטלוניה יהיו תחליף לא רשמי, ויקבעו במידה זו או אחרת את עתידו של החבל – האם יישאר חלק בלתי נפרד מספרד, או שמא יקבל אוטונומיה מורחבת כדוגמת החבל הבסקי, או אפילו ייצא לעצמאות מדינית של ממש. 

באגף האחר של אירופה נראה באופק מהלך בדלני נוסף, לאחר שראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון וראש ממשלת סקוטלנד אלכס סלמונד הגיעו להסכמה היסטורית לגבי תנאים לקיומו של משאל עם בשנת 2014. העם שישתתף בו הוא העם הסקוטי, שיכריע בשאלה האם לפרוש מבריטניה ולהקים מדינה עצמאית משלו, 305 שנה לאחר ההצטרפות לממלכה הבריטית. גם באי כרתים מתעוררת וצוברת תאוצה תנועה לאומית מקומית, שדורשת להיפרד מיוון ולהקים מדינה עצמאית. דגל הרפובליקה מתחילת המאה הקודמת חזר לאופנה והוא מתנוסס בגאווה ברחבי האי. מחאניה ועד הרקליון, מאות אלפי התיירים אינם יכולים להחמיץ אותו כאשר הוא מתנופף מעל בתים, רחובות, מסעדות ועסקים. במשחקי כדורגל שבהם מתארחות קבוצות מיוון היבשתית, אוהדי הקבוצות המקומיות של כרתים מתגרים בקהל האורח באמצעות הנפת סמלי האי והשמעת קריאות לאומניות. בשנה האחרונה גם נרשם שיא במספרם של תושבי האי המחליפים את לוחיות הרישוי במכוניותיהם לכאלה שנושאות את הסמל המקומי, במקום הסמל היווני שהיה עליהן עד כה. אף ששפתם של תושבי האי היא יוונית וכן גם תרבותם, הם תופסים עצמם כשונים מהיוונים ה'יבשתיים'. ישנם כאלו שאף נתלים בהיסטוריה הקדומה ורואים עצמם כצאצאי התרבות המינואית העתיקה, שפרחה באי לפני אלפי שנים. 

מתנתקים מהמשבר היווני. תיירות בכרתים

ומהאי הים-תיכוני שבדרום, אל החוף הצפוני של היבשת: בבלגיה המפולגת בין הוולונים והפלמים, לא נמצאה דרך שתקל על קיומם הפוליטי זה לצד זה. לאחר הבחירות הכלליות האחרונות נדרשו כמעט שנתיים בטרם הוקמה מממשלה יציבה ומוסכמת, ולאור תוצאות הבחירות המקומיות שהתקיימו לאחרונה, ובהן השיגה המפלגה הלאומנית הפלמית ניצחון ראשון מאז מלחמת העולם השנייה, התחזיות לגבי המשך היציבות במדינה אינן אופטימיות. רוצים עוד? הליגה הצפונית של איטליה, מפלגה שדורשת להקים מדינה עצמאית בחבל פדניה, שלחה כבר לפני שלוש שנים מספר שיא של צירים לפרלמנט האירופי, והיא זוכה לשיעורי תמיכה חסרי תקדים בתולדותיה. 

שורת האירועים הזו יכולה להיראות כמו צירוף מקרים חסר קשר, אך מאחורי ההתעוררות הבדלנית הסוחפת את כל מיעוטי אירופה עומדים שני גורמים: המשבר הכלכלי החריף הפוקד את היבשת; ועצם קיומו של האיחוד האירופי, זוכה פרס נובל לשלום לשנה זו.  ועדת הפרס נימקת את החלטתה ב"תרומה לשישה עשורים של קידום השלום, ההתפייסות, הדמוקרטיה וזכויות האדם באירופה"; אילו חיכתה עוד שנים מעטות, ייתכן שהייתה לה סיבה נוספת להעניק את הנובל לאיחוד האירופי: היא הייתה יכולה להכתיר אותו כ"משחרר המיעוטים והלאומים הגדול של יבשת אירופה החדשה". 

רגשות עם חותמת רשמית

יו''ר ועדת פרס נובל מודיע על זכיית האיחוד האירופי בפרס נובל לשלום

אירופה נתפסת באופן מוטעה כיבשת המורכבת ממדינות לאום רבות, שכל אחת מהן מאוכלסת בלאום אחד ויחיד, הומוגני ומלא - צרפת של צרפתים, ספרד של ספרדים, איטליה של איטלקים. בפועל, מדינות רבות ביבשת הן תערובת מלאכותית של עמים ולשונות, קבוצות אוכלוסייה שחברו להן יחד למטרות הגנה משותפת מפני אויבים ולאומים אחרים.  במשך מאות שנים מצאו אותם מיעוטים את ביטחונם, שרידותם ויציבותם הכלכלית, אם בכפייה ואם באופן רצוני והתנדבותי, תחת מסגרת מדינית אחת שאליה הסתפחו. כך הקלטים, האירים, הברטונים, הוולשים, המאנים, הסקוטים והקורנים, שנעזרו בעוצמתה של אנגליה ובאימפריה שלה כדי להתקיים בשלום וביציבות באיים הבריטיים.  כך גם הפלמים והוולונים, שהשתמשו במאה ה-19 בנסיך גרמניה ליאופולד כדי ליצור את ממלכת בלגיה המאוחדת ולקבל סמכות מייצבת ולגיטימית לשלטון הקתולי שלהם, לעומת העמים הפרוטסטנטיים או המעורבים של שאר ארצות השפלה. מדריד איחדה את הקהילות הנוצריות הרבות והשונות של ספרד תחת הכתר המשותף של ממלכת קסטיליה, כדי להילחם באיום המוסלמי שהגיע מדרום.  כרתים, שבסוף המאה ה-19 השיגה עצמאות לאחר שנות כיבוש ממושכות על ידי האימפריה העות‘מאנית, הסתפחה ליוון בשל החשש התמידי מתקיפה עות‘מאנית מחודשת. ובאיטליה רגשות הלאום המאוחד נבעו מהאיום ומהכיבושים המתמידים מצד שכנותיה הצפוניות, צרפת ואוסטרו-הונגריה. 

כל המניעים האלה הם נחלת העבר. האיום המוסלמי והערבי שנשקף ליבשת מדרומה אינו קיים עוד. גם האימפריה העות'מאנית אינה קיימת, ויורשתה טורקיה אינה מסכנת את ביטחון כרתים. את מלחמות הדת בין נוצרים קתולים לפרוטסטנטים החליפה היום חילוניות אירופית גמורה, והשאלה באיזו גרסה של שילוש קדוש אתה מאמין כמעט אינה מעניינת איש. וכאן בדיוק מתחיל הסיפור של התעוררות המיעוטים ביבשת. בהיעדר איום חיצוני, ותחת תחושת ביטחון מוחלטת, כל אותם עמים שנמצאים במסגרות מלאכותיות מתחילים לשאול עצמם: האם מדינת-האם עדיין חשובה לנו? 

כאן נכנס לתמונה האיחוד האירופי, אחד המוסדות הפוליטיים המרתקים ביותר שיצר האדם במאה ה-20, מוסד שהפך את היבשת המסוכסכת ובעלת היסטוריית המלחמות האכזרית לאזור שלום שאין דומה לו. ככל שעברו השנים הלך והתרחב האיחוד - צפונה, דרומה ולבסוף מזרחה, כשהוא מצרף אליו עוד ועוד אומות, מדינות ועמים שהיו מסוכסכים אלה עם אלה רק שנים אחדות קודם לכן, פותח את הגבולות ומאפשר מסחר, משפט אחיד וכלכלה חופשית עבור כל החברות בו.  את המאבק הלאומי, האידיאולוגי והטריטוריאלי בין העמים מחליפה היום מסגרת מאוחדת שמנסה לטעון כי כולנו שונים אך דומים, כולנו אירופים. אם האיחוד האירופי היה מוגדר כישות מדינית בפני עצמה, זו הייתה המדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר בעולם המערבי, כאשר רק סין והודו מקדימות אותה בגלובוס כולו. זו גם הייתה המדינה העשירה בעולם, וזאת למרות המשבר הכלכלי הקשה הפוקד בימים אלה את היבשת. 

אך בעוד ברמה הבין-מדינית אפשר להחשיב את האיחוד האירופי כסיפור הצלחה של מחיקת עימותים בין מדינות, מתחת לפני השטח הפך האיחוד לזרז אדיר של בעיות ברמה הפנים-מדינתית, ועורר מחדש סכסוכים מקומיים היסטוריים, עתיקים כמעט כגילה של היבשת. בעשורים האחרונים, ובעיקר בשנים שחלפו מאז אמנת מאסטריכט (פברואר 92') שהקימה באופן רשמי את האיחוד האירופי, נוצרה לפתע בעבור אותם לאומים-נספחים חלופה ממשית למדינות שתחת כנפיהן חסו. האיחוד האירופי, והמנגנון הביורוקרטי הענק שהוקם בבריסל, הפכו את המסגרת המדינתית למיותרת.  באופן פרדוקסלי, המדינות האירופיות שיצרו, עיצבו ותחזקו את הקונסטרוקציה האירופית המשותפת במטרה לקדם את השלום, הסחר והתנועה החופשית ביניהן, גילו כי המנגנון הזה יכול לשמש נגדן. מיעוטים כמו הקטלונים הבינו לפתע כי את כל השירותים הכלכליים, החברתיים והמשפטיים שהם מקבלים כיום ממדריד תחת המסגרת של ספרד, הם יכולים לקבל דרך ברצלונה תחת החסות של בריסל. כך יכולים תושבי ברצלונה להמשיך וליהנות מאזור הסחר החופשי שיצרה להן היבשת, ממעטפת המכס המשותפת, מארבע החירויות של השוק המשותף (אנשים, סחורות, הון ושירותים), מהמשפט האירופי, מעקרונות אמנת שנגן (מדיניות הגירה וביקורת גבולות משותפת), מהתנועה החופשית ומביטול הגבולות.  הם יכולים להמשיך ללמוד, לטייל ולעבוד בכל מדינה באיחוד, והם יכולים אפילו להמשיך וליהנות באופן מוחלט מיתרונותיה של הכלכלה הספרדית, המדינה שאותה הם מעוניינים להשאיר מאחור. הם יכולים לקבל כל דבר שאותו הם מקבלים היום, רק שבמקום הרישום "אזרח אירופי ספרדי", יצוין בדרכון שלהם כי הנושא אותו הוא אירופי קטלוני, או סקוטי, או פלמי או כרתי. 

כאשר זו היא תחזית התמלוגים העומדת בפני אותם עמים, אין זה מפתיע שרבים מהם הפסיקו לשאול את עצמם האם לחתור לעצמאות, והתחילו לשאול מתי יהיה נכון לעשות זאת ובאילו נסיבות.  המשבר הכלכלי הפוקד את היבשת בשנים האחרונות, סיפק את התשובה. אותו משבר יצר לראשונה עימות ישיר וברור בין בריסל למדינות השונות, והעמיד בחזית את שאלת יתרונות העצמאות. קטלוניה למשל, שלא הצליחה להשיג הסכמה עם מדריד בשאלה איך יתחלקו החובות הענקיים של המדינה, או מי אחראי לבועת הנדל"ן, הגיעה למסקנה שהיא אינה חייבת להמשיך ולשלם עבור המחוזות הספרדיים העניים ממנה. במקום זאת היא מעדיפה לצאת לדרך עצמאית, שבה הכסף הקטלוני יממן את קטלוניה בלבד.  הסקוטים, שמאסו במחלוקות עם הממשלה בלונדון בנושא התמלוגים מקידוחי הגז והנפט בים הצפוני, הבינו שתחת המטרייה של האיחוד האירופי יכולים אותם משאבים להפוך לרכוש סקוטי. כך גם תושבי כרתים, הנהנים מיציבות כלכלית בזכות תעשיית התיירות המשגשגת של האי, אינם רואים עצמם אחראים או שייכים למשבר הכלכלי הפוקד את יוון. ולרגש הזה, הם מבינים, יש ביכולתם לתת תוקף פורמלי. 

רגע, שכחתם גרעין

משאל העם הצפוי בסקוטלנד עניינו לא רק יציאת המחוז לעצמאות. המקרה הסקוטי מעלה בפני שתי המדינות, בריטניה וסקוטלנד האולי-עתידית, כמה סוגיות נוספות למבחן, מציב השלכות אפשריות על הביטחון, הכלכלה והפוליטיקה שלהן ביום שאחרי, ומעורר שורת שאלות שעל כל אחת מהן אין כרגע תשובה ברורה. 

למי שייכים החיילים האלה? צבא בריטניה על מגוון אנשיו

התמריצים העיקריים שבגללם מעוניינת סקוטלנד כעת בעצמאותה, ויש שיגידו הסיבה האמתית מאחורי התעוררות הרגשות הלאומיים בשנות ה-70, הם כאמור מרבצי הנפט והגז שהתגלו בים הצפוני. התנועה לעצמאות סקוטלנד מאמינה כי מכיוון שרוב המרבצים נמצאים במה שאמור להיות בעתיד שטחה הטריטוריאלי של מדינת סקוטלנד, הם הופכים באופן אוטומטי למשאבי טבע סקוטיים. את ההכנסות מהם יש לפיכך להפנות לרווחת העם הסקוטי, שרמת החיים שלו נמוכה בהרבה מזו של בעלי בריתו האנגלים. אך תקדימים היסטוריים אחרים, שאחד מהם ראינו ממש לאחרונה עם היפרדותה של דרום-סודן העשירה בנפט ממדינת־האם סודן, מראים שתרחיש כזה אינו מובטח באופן מוחלט, וכי סביב חלוקת המשאבים יכול לפרוץ סכסוך אלים. מה גם שבריטניה היא מעצמה המחזיקה באחד הצבאות החזקים בעולם, ויחס הכוחות שלה מול סקוטלנד לא יזרז אותה לוותר מרצונה על העושר הטמון בקרקעית הים. 

שאלה כלכלית נוספת שעולה היא כיצד יחולק החוב החיצוני הבריטי ביום שלאחר קבלת העצמאות. לונדון תטען לחלוקה יחסית בהתאם לכמות האוכלוסייה: סקוטלנד על 5 מיליון תושביה, המהווים כשמונה אחוזים מאוכלוסיית בריטניה כיום, תידרש לקחת על עצמה שמונה אחוזים מהחוב הלאומי הבריטי - מה שיקשה עליה מאוד לפתח מדינה משגשגת. סקוטלנד מצדה הייתה מעדיפה חלוקה שלוקחת בחשבון את התוצר המקומי לנפש, ובכך מקטינה בהרבה את חלקה בחוב, עקב היותה מחוז עני בהרבה מאנגליה. גם כאן, יש תקדימי עבר משני הסוגים. 

הנושא הביטחוני מעלה אף הוא שאלות לא פשוטות. כיצד יחולק הצבא הבריטי בין המדינות העתידיות? למי שייכים הבסיסים הצבאיים הרבים שהוקמו בשטחה של סקוטלנד, בשל היותה צפופה הרבה פחות משאר חלקי בריטניה? ולחילופין, מי ישלם את עלות הפינוי? הבעיה הופכת רגישה ומסובכת במיוחד לאור העובדה שברבים מאותם בסיסים מוחזק ארסנל של נשק גרעיני. בנושא הזה יש רק תקדים אחד של מעצמה גרעינית שהתפרקה למרכיביה. הייתה זאת ברית המועצות, שם מדינות שפנו לדרך עצמאית כמו קזחסטן ואוקראינה ויתרו לבסוף מרצונן, תמורת סיוע רוסי ואמריקני, על נשק גרעיני שהוחזק בתחומן. במקרה שלנו סקוטלנד כבר הצהירה שאינה מעוניינת להיות מעצמה צבאית ביום שאחרי, אך האם אפשר להסיק מכך שהיא תוותר על מתקני הגרעין מיד וללא כל תמורה? 

ההשלכה האחרונה של שאלת עצמאות סקוטלנד נוגעת למפה הפוליטית הבריטית. באופן היסטורי, ובמיוחד כיום, סקוטלנד היא מחוז הצבעה ליברלי. בעקבות היפרדותה מהמדינה, מעריכים הפרשנים הפוליטיים, צפוי לשמרנים רוב כמעט אוטומטי במערכות הבחירות הקרובות. מכאן קצרה הדרך לתיאוריות קונספירציה, הגורסות כי ראש הממשלה דיוויד קמרון, איש המפלגה השמרנית, תומך במשאל העם כדי להבטיח את בחירתו מחדש ולחזק את מפלגתו. 

משפחה פטריוטית אחת

הכסף הוא אחד המניעים העיקריים גם לדרישת העצמאות העולה מפלנדריה, החלק הצפוני בממלכה הבלגית. אף ששטחה קטן יותר מזה של וולוניה, החלק הדרומי של בלגיה, אוכלוסייתה של פלנדריה מונה כ-6 מיליון בני אדם, יותר מ-60 אחוז מאוכלוסיית המדינה כולה. שפתם של התושבים הפלמים היא ניב של הולנדית, מה שיוצר חיבור טבעי בינם לבין השכנה הצפונית הולנד, בעוד הוולונים דוברי הצרפתית מרגישים זיקה לשכנה הדרומית צרפת. 

כיום מחוז פלנדריה הוא החלק המתועש יותר בבלגיה, ונחשב לאחד מחלוצי המהפכה התעשייתית באירופה. תושביו נהנים מאיכות חיים הגבוהה ב-20 אחוז מהממוצע האירופי, ובכ-15 אחוז לעומת תושבי וולוניה. אף שהמתיחות בין שני המחוזות קיימת מאז כינונה של בלגיה, בשנים האחרונות הקיטוב הלך התעצם, וכיום הוא מסכן באופן ממשי את עתידה של המדינה. בדיחה נפוצה בבלגיה אומרת שהיחידים שעדיין מרגישים בלגים כיום הם בני משפחת המלוכה - שמוצאם בכלל מגרמניה. 

במקרה של איטליה אפילו אי אפשר להצביע על הבדלי שפה ותרבות משמעותיים בין ה'פלגים' המסתמנים. דורשי ההיפרדות באים מקרב תושבי פדניה, או בשמה האחר לומברדיה, אזור הכולל את רוב המחוזות של צפון איטליה הנמצאים מצפון להרים האפנינים. בניגוד למקרים האחרים המוזכרים בכתבה זו, לא מדובר באזור בעל מעמד רשמי בתוך המדינה, וגם גבולותיו אינם ברורים או מוחלטים. מדובר יותר ברעיון מדיני, הסוחף את תושבי צפון איטליה מאז שנות ה-70.  בהגדרתה הרחבה ביותר, אוכלוסייתה של פדניה מונה כ-27 מיליון בני אדם. בירתה המתוכננת היא העיר מנטובה, שבה כיום כבר יושב ופועל "פרלמנט" סמלי. הליגה הצפונית, המפלגה הלאומנית של צפון איטליה, מעוניינת להביא לפרישתה של פדניה משאר חלקי המדינה, חלקים שאותם רואה המפלגה כאזורים נחותים ולא מתורבתים, לעומת הצפון האירופי. סיסמתם גורסת ש“ג‘וזפה גריבלדי לא איחד את מחוזות איטליה, אלא חילק את אפריקה“. 

יש הטוענים כי גם כאן, הסיבה לדרישת הפילוג אינה לאומית-תרבותית אלא כלכלית. אזור צפון איטליה המתועש והעשיר, שבו נמצאים מרבית המפעלים והתעשייה המודרנית של המדינה, מסבסד את חבלי הארץ החקלאיים של איטליה ואף את בירתה רומא. מבקריה של המפלגה הלאומנית סבורים כי הלאום או העם ה"צפון־איטלקי" הנו המצאה מלאכותית וחסרת בסיס היסטורי, וכי כל רצונם של ה"לאומנים" הוא להשיג לעצמם רווחה כלכלית. 

עקרונות בעירבון מוגבל

לאור כל אלה, השנה הקרובה תהיה קריטית לעתידה של אירופה. אם אחד משני הלאומים, הסקוטי או הקטלוני, יצליח בהצבעות הקרובות לקדם באופן רציני את דרישתו לעצמאות, זה עשוי לתת את האות לגל של דרישות דומות בכל רחבי היבשת. האיחוד האירופי אינו ערוך או מסוגל להתמודד עם גל כזה.

חלק מהמדינות מבינות את התהליך המתרגש עליהן, וכבר מנסות לנקוט צעדי מנע.  לאחרונה הן מעלות הרהורים על השעיית האפשרות של צירוף מדינות חדשות לאיחוד, גם אם מדובר במדינות שצמחו מתוכו. המטרה היא לגרום לאותם אזורים בדלניים להבין כי פרישה חד-צדדית יכולה ליצור מצב שבו הם מקבלים עצמאות אך נשארים מחוץ לאיחוד האירופי.  אמנם באופן פורמלי, כל אחד מאותם מחוזות עומד בסטנדרטים של האיחוד מבחינה כלכלית, דמוקרטית, משפטית ומוסדית - וחלקם אף עומדים בהם טוב יותר ממדינות שכבר חברות בו, או אפילו מהמדינות שמהן יפרשו – אך מכיוון שהצטרפות לאיחוד האירופי דורשת הסכמה של כל 27 החברות, ספרד או בריטניה בהחלט יכולות להטיל וטו. 

כאמור, בין הנימוקים שזיכו את האיחוד האירופי בפרס נובל לשלום הוזכרו "הדמוקרטיה וזכויות האדם באירופה". מעניין יהיה לראות מה יקרה כאשר זכויותיהם של המיעוטים באירופה יעמדו אל מול עתידן ויציבותן של כמה מהמדינות החברות באיחוד. האם גם אז ימשיך לפעול על פי עקרונות היסוד הבלתי מתפשרים שלו, או שהפעם יעדיף לסובב אליהם את הגב ולהעדיף את שימור הריבונות של המדינות המרכיבות אותו? את התשובה לכך נדע בקרוב.

----------

גרסאות נוספות של המאמר פורסמו במעריב, בכתב העת דיוקן, באתר מידה ובידיעות אחרונות. בנוסף, בשנת 2015 גרסה ידידותית יותר של המאמר נכנסה לחומר הלימוד באזרחות והופיע במבחן הבגרות של קיץ 2015.