למה רק אנחנו מעניינים את העולם

גרף שמדגים כמה פעמיים הופיעה המילה
 ישראל במגזין האקונומסיט החודש

השבוע יצא לי להשתתף בפאנל באוניברסיטה העברית שבו הוזמנתי לדבר בפני סטודנטים מארצות הברית על יחסים בינלאומיים במזרח התיכון. לעומת פעמים קודמות שהשתתפתי באירועים מסוג זה, הפעם רוב הדיון התמקד באופן די טבעי במבצע עמוד ענן וביחס התקשורת הבינלאומית לסכסוך הישראלי פלסטיני. בין כל השאלות שעלו במהלך הדיון שאלה אחת חזרה שוב ושוב על ידי האורחים מארצות הברית (חלקם בכלל לא אמריקאים). מדוע בזמן שישנן כל כך הרבה מלחמות אזרחים וסכסוכים אחרים בעולם, אפילו כעת כאן מסביב ברחבי המזרח התיכון, עדיין הסכסוך שלכם תופס מקום כה מכובד בהתעניינות העולמית. איך יכול להיות שבעיראק ואפגניסטן נהרגו מאות אלפי בני אדם במלחמה עם ארצות הברית והמערב, בסוריה יש מלחמת אזרחים מהקשות שהיו ובדרפור עדיין לא נמצא פיתרון לרצח העם, מבצע עמוד ענן והסכסוך הישראלי פלסטיני עדיין פותח ותופס מקום מרכזי ברוב מהדורות החדשות בעולם.

האמת שבאותו הרגע הייתה לי רק תשובה חלקית לנושא. אבל לאחר מספר ימים שיצא לי לחשוב על העניין הגעתי למסקנה שהתשובה קשורה להרבה מרכיבים ייחודיים הנמצאים בסכסוך שלנו ולא במקומות אחרים. אותם מרכיבים הם סוג של אנומליות דיפלומטיות בפוליטיקה הבינלאומית,  אנומליות שאיתן הקהילה הבינלאומית לא יודעת כיצד להתמודד.

האנומליה הווסטפלית

בשנת 1648 נחתם הסכם וסטפליה שהציג לעולם את עקרון הריבונות והביא לסיום מלחמת שלושים השנה. עקרון זה שהתגבש במשך מאות שנים החל בעצם בתהליך של חלוקת העולם למדינות וטריטוריות המוכרות באופן הדדי אחת על ידי השנייה. אמנם ההסכם נחתם כבר בשנת 1648 אך באופן גלובלי הוא הפך למחייב ומוסכם רק לאחר מלחמת העולם השנייה עם הקמת האומות המאוחדות והפצת העקרון ברחבי העולם שמחוץ לאירופה. בפועל מה שגרם הפצת העיקרון הוא שמאז 1945 מדינות כבר אינן נכבשות ונעלמות מהפה כמו שהיה בעבר. גבולות אכן יכולים להשתנות, סכסוכי גבולות עדיין קיימים ומלחמות אכן ממשיכות לפרוץ. אך לעומת ימי הביינים בין כל המדינות החברות באו"ם ישנה סוג של הסכמה והכרה הדדית בזכות הקיום אחת של השנייה. בפעם היחידה מאז 1945 בה מדינה נלחמה במדינה אחרת במטרה להעלים אותה לחלוטי מהמפה, הייתה במלחמה בין עיראק לכווית בתחילת שנות ה-90. מלחמה שתוצאתיה היו התערבות מיידית של מדינות העולם (אחת הקואולציות הגדולות ביותר שהיו מאז מלחמת העולם השנייה ויש שיגידו גדולה ממנה בגלל הגיוון של משתתפיה) סיום הכיבוש והמלחמה והחזרת המצב לאחור, בו ישנן שתי מדינות, עיראק וכווית המכירות אחת בכזות קיומה של השנייה. 

בנוסף למקרה הכוותי היו מקרים נוספים בו מדינות חדשות נוצרו או מדינות "נעלמו" מהמפה. אך מקרים כאלו היו התפרקות של מדינות או אימפריות על ידי כוחות פנימיים ולא על ידי מלחמה של גורם זר שהגיע לכבוש או לספח אותה. כך היה במקרה של ברית המועצות שהתפרקה למדינות רבות, או במקרה של יוגוסלביה. אבל אפילו כאשר אותן מדינות התפרקו, הגבולות החדשים בין המדינות שירשו אותן לבסוף נקבעו באופן דומה. זאת על ידי הריבונות הפנימית וההכרה ההדדית הקודמת של המחוזוות הפנימיים שהרכיבו את אותן מדינות. הסובייטים והרפולביקות במקרה של ברית המועצות והמחוזות ביוגוסלביה, או יציאת המעצמות האירופאיות מיבשת אפריקה והאיים הקריביים.

בנושא הזה מדינת ישראל היא מקרה ייחודי חסר תקדים. למעט מצרים וירדן איתה חתמה ישראל הסכם שלום, אף מדינה שכנה עדיין אינה מכירה באופן רשמי בזכותה של ישראל להתקיים. בנוסף גם במצרים וירדן ישנו הבדל עמוק ברמת ההכרה של הציבור הירדני והמצרי לעומת ההכרה של הממשלות שלהם. במילים אחרות מדינת ישראל מתקיימת במציאות באזור שאינו מכיר בזכות הקיום והריבונות שלה ולכן מבחינה דיפלומטית, במציאות של ימי הביינים. אבל לעומת המציאות, אותו אזור גם לקח על עצמו בגלל חברותו באו"ם ובעשרות אמנות וארגונים אחרים לקיים אמנות משפטיות ובין לאומיות מודרניות שהבסיס להן הוא עיקרון הריבונות. כך נוצר מצב בו המלחמות והיחיסים בין מדינות האזור מתנהלים על ידי המציאות של ימי הביינים בעוד העולם החיצוני מתייחס רק למציאות המודרנית המלאכותית.

אנומליות האזרחות ואמנת מונטווידאו

האנומליה השנייה קשורה קשר ישיר לראשונה והיא שאלת האזרחות והשייכות של האוכלוסייה המקומית. בגלל חוסר ההכרה של מדינות האזור בישראל ובגלל שישראל עצמה עדיין לא הכירה והחליטה מה הן גבולותיה. ישראל היא המקום היחיד בעולם בו ישנה אוכלוסייה השייכת ולא שייכת למדינה. גם כאן צריך לחזור טיפה אחורה כדי להבין מאיפה מתחילה הבעיה. עד מלחמת העולם הראשונה בעולם היו צורות שונות של מדינות. אימפריות לצד מדינות לאום לצד ערים, שבטים, קולוניות ואלף ואחת צורות אחרות של שלטון ריבוני. קריסת ארבעת האימפריות המרכזיות של אירופה בזמן המלחמה (רוסיה, האימפריה העות'מאנית, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה הגרמנית). הביאה לעולם מודל אחד מנצח, מדינת הלאום. כאשר המדינות המנצחות באותה מלחמה שאפו ליישם אותו בכל מקום ברחבי העולם ואף כפו את המודל על המדינות המפסידות. כך בתהליך יחסית מהיר הפכו אזורים שלמים במזרח אירופה, במזרח התיכון באפריקה, במזרח ומרכז אסיה ודרום אמריקה למדינות לאום גם אם מודל זה לא התאים להם באותו הזמן.

בשנת 1933 נחתמה גם אמנת מונטווידאו שהגדירה סופית מה היא מדינה (בפעול מה היא מדינת לאום) כאשר אחד העקרונות המרכזיים שלה היה אזרחות האוכלוסייה. כך אם נסתובב בעולם של היום, בכל טריטוריה ובכל אזור חיים תושבים המחזיקים אזרחות של מדינה מסוימת. לפעמים ישנו ויכוח סביב האזרחות שלהם, לפעמים מספר מדינות טוענות שיש לאזרח אותם אצלה. אך אין בעולם אזור בו ישנם תושבים חסרי אזרחות. בעצם למעט שלושה אזורים, יהודה שומרון ורצועת עזה (למרות שבעזה אין מניעה ממשלת החמאס לחלק להם אזרחות וזה נעשה מבחירה שלהם), חלקים ביבשת אנטרטיקה ומשולש באזור הגבול שבין סודן למצרים. כאשר יהודה שומרון ועזה הם המקום היחיד מהשלושה שגם באמת מיושב באנשים.

כך בעצם העולם נאלץ להתמודד עם מצב שהוא אינו מכיר, והאמנות הבינלאומיות אינן יודעות להתייחס אליו. אוכלוסייה ללא זהות וללא אזרחות. שהיא בעצם האוכלוסייה הערבית שחייה ביהודה שומרון ועזה, אוכלוסייה שלא קיבלו אזרחות לא מהמנדט הבריטי, לא מהשלטון המצרי והירדני ששלט בהם לאחר מכן ולא ממדינת ישראל להם הם שייכים היום. נכון יש בעולם מקומות רבים, אפילו בעולם המערבי בהם ישנה אוכלוסייה עם זכויות יתר לעומת אוכלוסייה אחרת. כמו אזרחי פוארטו ריקו או גואם שהם שטח חסות של ארצות הברית, בהם מקבלים זכויות מועטות לעומת אזרח אמריקאי רגיל. או איים ושטחי חסות רבים של צרפת ובריטניה ברחבי העולם. אך גם באותם מקרים השוני הוא ברמת האזרחות וזכויותיה ולא באי קיומה.

האשמה האירופאית

המרכיב השלישי בבעיה הוא האשמה האירופאית. בעוד ישראל והתנועה הציונית רואים את מדינת ישראל, ובצדק יורשת טבעית של מדינתם עקב זכות אבות היסטורית והזכות להגדרה עצמית המודרנית. באירופה (וגם חלקים נוספים של העולם המערבי) רואים בה תוצר מלאכותי של יבשת אירופה. האירופאים רואים בישראל מדינה שנוצרה עקב האשמה שלהם באי יכולתם להכיל את האוכלוסייה היהודית שחייה בקרבם כמעט 2000 שנה. מכיוון שהם מודעים לאשמתם אבל רוצים לנקות את מצפונם האשמת ישראל במצבה והצגתה כלא שונה מעברם שלהם, עוזרת להם ללבן את האשמה שהם מרגישים בכך שעזרו בהקמתה.

אין זה גם פלא שהמשבר והשנאה האירופאית למדינת ישראל התחילו רק בסוף שנות ה-60, סוף עידן הקולוניאליזם. בשנים הראשונות בעיינם אירופאית לא היה הרבה הבדל בין רודזיה הבריטית, אלג'יריה הצרפתית אנגולה הפורטוגזית ומקומות רבים ואחרים לבין מדינת ישראל. לכן גם אירופה באותו הזמן הייתה ידידתה הטובה ביותר של מדינת ישראל הצעירה. בשנת 1956 אף נלחמנו יחד עם אותן מעצמות שכם אל שכם. אך השינוי התפיסתי באירופה לגבי הקולוניאליזם וסיומו, הובילו לכך שעבור אירופה ישראל הפכה למדינה הקולוניאליסטית האחרונה. מכאן, והנה שוב אנחנו חוזרים לבעיה הווסטפלית הראשונה, שוב קיומה של ישראל הפך מוטל בספק. לכן בכל דבר שהיא עושה או תעשה אל מול האוכלוסייה שעכשיו נתפסת "מקורית", ישראל היא כנראה אשמה ויש לגנות אותה כי ישראל אשמה בעצם קיומה. אל האשמה הקולוניאלית אפשר להוסיף נדבך פנימי יותר והוא אנטי-מערביות. בחוגים רבים בעיקר בשמאל הקיצוני האירופאי אבל גם קצת בארצות הברית, הולכת ונוצרת תופעה חדשה של אנטי-מערביות. אלו אותם הגורמים שבמלחמה הקרה תמכו בברית המועצות ובגוש הסובייטי והפגינו כנגד הפעולות של ברית נאט"ו וארצות הברית, והיום משנפל הגוש הסובייטי ורוסיה נתפסת להם מדינה לאומנית, החליפו את התמיכה בסובייטים בהתנגדות לכל דבר שנתפס מערבי. בחוגים האלו המערב = ארצות הברית, וארצות הברית = ישראל.

האובססיה האו"מית

כמעט כל ישראלי יודע לזמזם בעל פה את המשפט "העולם נגדנו", "או"ם שמום" ועוד משפטים מסוג זה. משפטים שכל מטרתם לזלזל בעיסוק האובססיבי של העולם בישראל, ובייחוד של הגוף האמור לייצג אותו, האומות המאוחדת. גוף שמאז שהוקם עסק בסכסוך הישראלי פלסטיני יותר מכל סכסוך אחר. מאז 2005, השנה בה הקומה מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם, העיסוק בישראל הפך אובססיבי הרבה יותר, כאשר המועצה הפכה את ישראל לשק חבטות פומבי, כאשר היא מתעלמת מהפרת זכויות אדם במדינות כמו, צפון קוריאה, ערב הסעודית, סודן, סין, ועשרות נוספות שחלקן אפילו יושבות בוועדה עצמה כשופטות.

אך גם הסיבה לאותה אובססיה אולי תפתיע אתכם, והיא משפטית הרבה יותר מאשר הגיונית ופוליטית. האומות המאוחדות הוקם במקור כגוף שאמור לשמור על שלום העולם, אך עם השנים הפך לגוף השומר הרבה יותר על שלום מדינות העולם, בעיקר משנות ה-50 של המלחמה הקרה. (ראו שוב הרעיון הווסטפלי). לכן כאשר ישנו משבר פנימי בתוך מדינה, פגיעה במיעוטים, זכויות נשים או מלחמת אזרחים. הוא מתעלם ממנו, כי זו אינה פגיעה בשלום שבין מדינות העולם. לעומת זאת כאשר מדינה מתקיפה מדינה אחרת, כמו במקרה של כווית ועיראק, או עניין פנימי גולש למדינה אחרת, האו"ם תופס את עצמו כחלק מהפתרון, כי זה פוגע בשלום בין המדינות. האו"ם הוא כמו ועד הבית של הבניין שלך, מה שבשטח הציבורי של הבניין הוא ביחסים בין השכנים באחריותו, מה שאצלך בתוך הבית ולא גולש החוצה באחריותך.

כאן מתחילה שוב הבעיה הישראלית, אמנם ישראל רואה בערבים החיים ביהודה שומרון ועזה נושא פנימי, כמו הטיבטים בסין, המיעוטים בעיראק או נשים בסעודיה, אבל האו"ם רואה בזה סכסוך בין שתי מדינות במיוחד לאור העובדה שבראשו הוא הקים שתי מדינות כאלו ב-1947. לכן מהמקרים האחרים הוא בדרך כלל מתעלם, במקרה של ישראל הוא לוקח תפקיד ראשי.

גלישת הסכסוך ובעיית התפוצות

הבעיה האחרונה נוגעת לגלישת הסכסוך. כאשר רוסיה כובשת את אוסטיה או אבחזיה המלחמה אינה משפיעה על האזרחים בשאר מדינות העולם. לא נראה הפגנות תמיכה וגינוי בבירות אירופה ואין כמעט השפעה על הפוליטיקה הפנימית של אותן מדינות. ההשפעה נשארת אך ורק ברמה שבין המדינות, הרמה הבינלאומית והדיפלומטית ושם הכללים מאד ברורים.

גם כאשר ישנה השפעה שכזאת היא תמיד תהייה חד צדדית. כך אפשר לראות גולים טיבטים מפגינים נגד סין בבריטניה ולעולם לא נראה גולים סינים מפגינים בעד סין ונגד טיבט. אפשר לפגוש בארצות הברית הפגנות נגד רצח העם בדראפור, אבל לא לא נראה הפגנות בעד ממשלת סודן. וכך נכון גם לגבי כמעט כל שאר הסכסוכים והמלחמות בעולם. כאשר סכסוך מסויים כבר חוצה את הגבול וגולש אל המערב הוא בדרך כלל מקבל תגובה חד צדדית כאשר הוא ברור וישנה הסכמה בין כולם מי הם הטובים ומי הם הרעים.

כאן הסכסוך שלנו שוב שונה וייחודי. רוב האוכלוסייה היהודית בעולם רואה עצמה קו חזית נוסף של מדינת ישראל ובכל פעולה ישראלית ישר מקושרת כתומכת אוטומטית ואשמה באותה מידה. באותה צורה בעיית הפליטים הפלסטינים (שגם היא בעיית פליטים ייחודית אבל זה לפעם אחרת). יחד עם התפוצה הערבית והמוסלמית הרחבה במדינות אירופה גורמת לתמיכה אוטומטית של אותם ערבים במדיניות אנטי-ישראלית. כך בכל פעם שישראל סוגרת מרפסת בפסגת זאב, מחבל מתפוצץ בתל אביב, או רקטה נופלת בשדרות הסכסוך גולש מהמזרח התיכון היישר על לב אירופה והעולם המערבי. מצפיף את הרחובות בהפגנות תמיכה וגינוי לשני הצדדים ומשם פותח את כותרות החדשות המקומיות. אותה גלישה ועימות בין דעות שונות בתוך האוכלוסייה מאלצת את אותן מדינות גם להביע עמדה פוליטית (שאופן טבעי תהייה במחלוקת) ולהתייחס למצב למרות שבדרך כלל מדובר בדבר שהן אינן מעויינות לעשות.

אז קצת סדר ביום המבולבל הזה: בריטניה לא הולכת לבטל את הסכם הסחר עם ישראל, פשוט בגלל שלבריטניה אין הסכם סחר עם ישראל. לאי...
Posted by Omer Gendler on Monday, December 3, 2012

השאלה האסייתית

נקודת האור היחידה בשלל הבעיות היא כנראה ההסתכלות של העולם המתפתח ובעיקר שתי המעצמות העולות הודו וסין. לעומת העולם המערבי במדינות אסיה ובייחוד מזרח אסיה הסכסוך אינו זוכה לסיקור רחב. כאן גם ניתן לראות באופן ברור את ההשפעה של הגורמים השלישי והרביעי אותם הזכרתי קודם. הקמתה של מדינת ישראל נראית דבר זר ולא שונה עבור אותן מדינות. לעומת מדינות אירופה הן אינן קשורות לשואה, או לשנאת יהודים כאשר רוב האוכלוסייה המקומית גם מעולם לא פגשה או ראתה יהודים. מעבר לכך במדינות אלו גם לא ניתן כמעט למצוא הפגנות או גלישה של הסכסוך לשטחן. אפילו לאור העובדה שבהודו ישנה אוכלוסייה מוסלמית גדולה, דבר שנגרם כנראה לאור אינטרסים רבים אחרים המחברים את ישראל למדינה. בנוסף הודו, סין ומדינות מזרח אסייתיות נוספות אינן קשורות למסורת היהודית-נוצרית-מוסלמית, ולכן עבורן המזרח התיכון, ישראל או "ארץ הקודש" אינן נושא מיוחד, כאשר רוב האזרחים באותן מדינות כלל לא יידעו למצוא במפה את מדינת ישראל או לדעת מה מסמלת ירושלים בעבור אחת משלושת הדתות. בדיוק כמו שרובנו יתקשו לזהות בירות או מדינות ברחבי אפריקה. זה לא שמדינות אסיה בעדנו או נגדנו אנחנו פשוט לא מעניינים אותן. 

בעייני הגורמים הללו יחד הם שהופכים את הסכסוך הישראלי-ערבי לשונה. לא רק שכל אחד ואחד מהם ייחודי בפני עצמו בפוליטיקה הבינלאומית. אצלנו הם מתקיימים יחד ומאיצים את העניין הבינלאומי בהם עוד יותר. ולמצב בו תמיד תהייה התייחסות שונה כלפי ישראל לעומת מדינות אחרות. הבעיה הנוספת היא שכנראה גם אין פתרון קסם לבעיות אלו (מלבד הפסקת קיומה של מדינת ישראל). שום התערבות בינלאומית לא יכולה לפתור את האנומליות האלו ולכן גם בעתיד לא נראה שהולך להיות שינוי וישראל תמשיך לעניין את העולם הרבה יותר מאשר גודלה וחשיבותה.

פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך

במפולת השלגים בנפאל נהרגו 39 מטיילים. בהם אמריקאים, אירופאים ואסייתים. ישראל היא המדינה היחידה למעט נפאל והודו ששלחו כוחות חילוץ למקום. אז בברלין, פריס ורומא המילקי אולי זול אבל הסולידריות יקרה.
Posted by Omer Gendler on Saturday, October 18, 2014

לידיעת המועצה לזכויות אדם של האו"ם שהזדרזה להקים ועדת חקירה הערב. מחר יציין העולם 100 ימים לחטיפתן של 200 הילדות בניגריה על ידי ארגון הטרור בוקו חראם. ועדיין לא עשיתם כלום בנושא או החזרתן אותן הביתה.
Posted by Omer Gendler on Wednesday, July 23, 2014

עולם יקר הנה כמה דברים נוספים שקרו במזרח התיכון ב-48 השעות האחרונות ובטח פספסתם או סתם שכחתם לגנות:• במתקפת טרור בבגדד...
Posted by Omer Gendler on Sunday, July 20, 2014