איך הפכו אנגלה מרקל ותרזה מיי למנהיגות האהובות על התקשורת בישראל

אם הינו מקיימים בחירות בקרב אנשי התקשורת בארץ בשאלה מי הם המנהיגים המועדפים עליהם בעולם אין בכלל ספק כי אנגלה מרקל ותרזה מיי היו מגיעות לשני המקומות הראשונים. כמעט בכל נושא ועניין הכותרות בישראל תמיד מחבקות. אם תרזה מיי נכשלת בהעברת הסכם הברקזיט מול הפרלמנט, עיקר הסיקור בארץ עוסק באומץ שלה ובעמידה האיתנה אל מול החברים הסוררים מבית, אבל לא בעובדה כי במשך שנתיים היא בעצמה לא ידעה על איזה הסכם היא רוצה לחתום.

כאשר אנגלה מרקל מרסקת את מפלגתה בשתי מערכות בחירות אזוריות, ובעקבות הביקורת הגרמנית מודיעה על פרישה מראשות מפלגתה, הכותרות בארץ הן שוב על האופי המיוחד של מרקל, על כמה היא תחסר בנוף הפוליטי העולמי ועל כמה אנחנו נתגעגע. בעוד התקשורת המקומית של אותן מנהיגות לא פעם שוחטת אותן, כאן אצלנו משתקף רק החיבוק. אבל לא זה הדבר המיוחד, עיקר ההפתעה באותו סיקור הוא העובדה שהתקשרות הישראלית ובמיוחד אנשים המגדרים את עצמם אנשי שמאל מעריצים דווקא שתי מנהיגות שמרניות מהימין הפוליטי באירופה ומכנות בעיקר את אנגלה מרקל מנהיגת העולם החופשי והליברלי.

מבחינה כלכלית, מדינית, חברתית ואירופאית, מיי ומרקל הן מנהיגות ימין שמרני לכל דבר. מרקל הנהיגה את מדיניות הצנע האירופי, הקטינה את הגרעון הגרמני והכריחה מדינות אירופאיות אחרות לפעול כך. מיי נחשבת אפילו שמרנית עוד יותר, ומקדמת הורדת מיסים ורגולציה על המגזר הפיננסי, צמצום שירותים חברתיים, קיצוצים במשרדי הממשלה והידוק הולך וגובר של החגורה. על רקע הברקזיט היא אף משתעשעת ברעיון של ביטול כולל של מס חברות וסחר חופשי ללא מכסים באופן אוניברסלי. עמדות כלכליות הרחוקות מאד מהעמדות האהובות על עורכי העיתונים בישראל.

גם בנושאים חברתיים נראה שהתקשרות הישראלית שכחה להתעמק. אנגלה מרקל מתנגדת לנישואים חד מיניים, בעוד תרזה מיי יושבת בקואליציה עם מפלגה שלא מאפשרת לקיים נישואים חד מיניים בצפון אירלנד. מתי מרקל או מיי זכו לביקורת בנושא זה בארץ? איך בזמן שממשלת ישראל מבוקרת בנושא מבוקר עד ערב והסרטון בו ראש הממשלה נתניהו מבטיח לפתור את הבעיה הפך ללעג בכל הרשתות החברתיות הדבר עובר חלק ושתיקה כששתי המנהיגות החזקות של אירופה מציגות בדיוק את אותה עמדה ביבשת שנחשבת לפרוגרסיבית ביותר.

גם בנושאים של ידידים ברחבי העולם נראה שלא עושים כאן שעורי בית, בזמן שראש הממשלה בנימין נתניהו חוטף ביקורת ארסית על קשרים דיפלומטיים עם מנהיגים כמו ויקטור אורבן מהונגריה או מטאוש מורבייצקי מפולין צריך לזכור מי באמת משתף איתם פעולה. אנגלה מרקל שותפה לאותה מפלגה עם ויקטור אורבן בפרלמנט האירופי מפלגת העם האירופי, ותרזה מיי שותפה לאותה מפלגה עם  מטאוש מורבייצקי, מפלגת השמרנים והרפורמיסטים האירופים. ואלו לא רק קשרים דיפלומטים בין מדינות אלא קשרים פוליטיים מבוססי אידאולוגיה יום יומיים.

למעט נושא ההגירה שבו מרקל פתחה את הגבולות ב-2015, יהיה קשה למצוא נושאים הנקראים בישראל שמאל באג'נדה שלה. כאשר נושא ההגירה הוא נושא נקודתי שלא מייצג את מרבית הכהונה. הרי כמה חודשים לפני פתיחת הגבולות התרחש המפגש המפורסם בו ילדה מהגרת בכתה מול המצלמות בשידור חי על כך שהיא עומדת להיות מגורשת ומרקל ענתה שאין איך לשנות את ההחלטה והיא צריכה לחזור למדינתה.
  

אז מה הסיבה להערצה הלא מוסברת? תעלומה. יש האומרים כי זה קשור לחלופות ואהדת ישראל. ההבנה כי האופוזיציה בשתי המדיניות היא ברובה אנטי-ישראלית והתקשורת מבינה לאיפה המצב יכול להתדרדר. כך שמרקל ומיי וזכות לתמיכה לא רק בגלל מה שהן, אלא גם בגלל מה שהן לא. אבל מנהיגים פרו-ישראלים אחרים ברחבי העולם לא זוכים לאהדה מסוג זה, ולא פעם אפילו מבוקרים עליה רבות. דונלד טראמפ, סילביו ברלוסקוני, דייוויד קמרון, חוסה מריה אסנאר, הרשימה ארוכה ומכובדת.

יש המקשרים זאת לממלכתיות ולצורה הנקייה בה שתיהן מנהיגות את ארצם. ייתכן, אך ממתי זה הפך להיות הקריטריון היחיד לאהדה? אם ג'רמי קורבין יהיה ראש ממשלה ממלכתי הוא יזכה בארץ לאותה אהדה למרות עמדות השמאל הקיצוניות שלו? כמובן שלא.

כנראה שהדבר קשור בעיקר לשיטוח שנעשה כאשר מדווחים על דברים מעבר לים. לא מדיניות פנים משנה, לא העמדות הכלכליות או החברתיות. רק הצורה בה מתנהלים יחסי החוץ והתדמית המשתקפת מהן. מי מנהיג מתון בהשוואה בינלאומית ומקדם אחדות עולמית ויציבות מבוססת הסדר הקיים ומי לא. כנראה שבעידן הנוכחי לרבים זה מספיק.