קנצלר אירופה

איך הפכו אנגלה מרקל ותרזה מיי למנהיגות האהובות על התקשורת בישראל

אם הינו מקיימים בחירות בקרב אנשי התקשורת בארץ בשאלה מי הם המנהיגים המועדפים עליהם בעולם אין בכלל ספק כי אנגלה מרקל ותרזה מיי היו מגיעות לשני המקומות הראשונים. כמעט בכל נושא ועניין הכותרות בישראל תמיד מחבקות. אם תרזה מיי נכשלת בהעברת הסכם הברקזיט מול הפרלמנט, עיקר הסיקור בארץ עוסק באומץ שלה ובעמידה האיתנה אל מול החברים הסוררים מבית, אבל לא בעובדה כי במשך שנתיים היא בעצמה לא ידעה על איזה הסכם היא רוצה לחתום.

כאשר אנגלה מרקל מרסקת את מפלגתה בשתי מערכות בחירות אזוריות, ובעקבות הביקורת הגרמנית מודיעה על פרישה מראשות מפלגתה, הכותרות בארץ הן שוב על האופי המיוחד של מרקל, על כמה היא תחסר בנוף הפוליטי העולמי ועל כמה אנחנו נתגעגע. בעוד התקשורת המקומית של אותן מנהיגות לא פעם שוחטת אותן, כאן אצלנו משתקף רק החיבוק. אבל לא זה הדבר המיוחד, עיקר ההפתעה באותו סיקור הוא העובדה שהתקשרות הישראלית ובמיוחד אנשים המגדרים את עצמם אנשי שמאל מעריצים דווקא שתי מנהיגות שמרניות מהימין הפוליטי באירופה ומכנות בעיקר את אנגלה מרקל מנהיגת העולם החופשי והליברלי.

משלושה יצא אחד - הולכים לבחירות במפגלגה הנוצרית-דמוקרטית

החלשות שתי המפלגות הגדולות בגרמניה

הודעת הפרישה של אנגלה מרקל היא ק צד אחד למה שקורה עכשיו בגרמניה. צד שני הוא ההיחלשות של מפלגות הממסד. הנוצרית-דמוקרטית מימין של אנגלה מרקל לצד הסוציאל-דמוקרטית משמאל. לפני 20 שנה שתי המפלגות הללו קיבלו יחד 70%-80% מקולות הבוחרים. היום אחרי הבחירות בבוואריה ובהסן הן מסתפקות בפחות מ-50% יחד. זה משנה את הפוליטיקה הגרמנית את הפוליטיקה האירופית ואת יציבות המערכת.

בין באווריה לגרמניה המשבר הפוליטי החדש של אנגלה מרקל

הבחירות בגרמניה - מה באמת קרה שם

עכשיו שכבר עברו מספיק שעות, וקצת נרגענו אפשר להתעמק ובאמת להבין מה קרה אתמול בגרמניה

תזוזה ימינה --- כמעט בכל המחוזות ואזורי ההצבעה השונים נרשמה עלייה בהצבעה למפלגות ימין או מרכז לעומת הבחירות הקודמות. לא משנה האם זה המפלגה הנוצרית-דמוקרטית של מרקל אלטרנטיבה לגרמניה הקיצונית או כל אחת אחרת שתבחרו. הגוש כגוש גדל ונרשמה תזוזה ימינה של כל המפה הפוליטית.

אירופה הממוזגת --- זה לא צריך להפתיע, זה תהליך הדרגתי שמתרחש בכל היבשת. בדיוק כמו שקרה בהולנד, באיטליה, בנורבגיה, בצרפת ובבריטניה גם בגרמניה אין חדש תחת השמש. אירופה בעשור האחרון הולכת ימינה וזה גל טבעי שגולש ממדינה למדינה. כמו שלפניו היו שנים רבות של גלים בהם זזה המערכת הפוליטית שמאלה עכשיו הכיוון הוא ימינה. זה תמיד זמני זה תמיד בר חלוף וזה תמיד מוביל בסוף לתגובת נגד. אירופה היא יחידה ממזוגזגת הרבה יותר מאשר אנחנו מבינים, או רוצים לעיתים לקבל ולכן מה שקורה במדינה אחת משפיעה על כולן.

שתיים זה לא מספיק --- השיטה הדו מפלגתית מאבדת מעוצמתה. נכון הימין הקיצוני זכה אתמול להישג משמעותי, אבל הוא לא היחיד, ועל זה פחות מדברים בישראל. גם השמאל הקיצוני על שתי המפלגות השונות שלו התחזק, די לינקה והירוקים וגם מפלגת המרכז המפלגה הדמוקרטית החופשית. יותר משמדובר בהישג של המפלגות הקטנות מדובר בקריסת המפלגות הוותיקות והסדר הישן. נכון אנגלה מרקל עדיין בשלטון, אבל זה שלטון מבוזר בהרבה. וכן, גם הנושא הזה דומה למה שקרה בבריטניה, הולנד וצרפת. המפלגות הוותיקות כבר לא מספקות את הסחורה ונחלשות. שוב, אירופה היא ישות ממוזגת.

אזוריות --- כמו שאר מדינות אירופה גם גרמניה מפתחת בהדרגה מבנה פוליטי של אזוריות. זה טבעי. אמנם אלטרנטיבה לגרמניה הפכה למפלגה השלילית בגודלה, אבל זה בעצם שקר סטטיסטי. באזורים מסוימים בגרמניה היא המפלגה הרביעית, החמישית או אפילו לא קיימת. בעוד שבאזורים אחרים כמו במזרח גרמניה היא המפלגה השנייה ואפילו הראשונה, בחלקים מסקסוניה לדוגמא. תוסיפו לזה את הדומיננטיות של האיחוד הנוצרי-סוציאלי בבוואריה, של המפלגה הסוציאל-דמוקרטי בהסן ונורדריין-וסטפאליה ושל די לינקה בברלין והרי לכם מפה אזורית. ולאור האופנה המתרחשת בקטלוניה, בסקוטלנד, באיי פארו ובוונציה. אז צריך לזכור שגם גרמניה היא לא מקשה אחת ולאומיות וזהות אזורית קודמת ועתיקה יותר מבצבצת ופורחת בכל חלקיה. וזה לא הולך להשתנות בקרוב, להפך זה רק יתחזק.

מרקל: "אנחנו האירופאים צריכים לקחת את גורלנו בידינו"

במהלך אירוע בחירות בעיר מינכן שבבוואריה אמרה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל כי "לא ניתן עוד לסמוך על ארצות הברית ובריטניה כבעבר... וכי אנחנו האירופאים צריכים לקחת את גורלנו בידינו"  על פניו אמירה חריגה, שמסמנת גבול שתרם נחצה ביחסי ארצות הברית ואירופה. אבל בפועל לא מדובר באמת במהפכה, וארצות הברית ואירופה כבר מתרחקות זו מזו לאט ובזהירות כבר כמעט עשרים שנים. אז מה באמת אנחנו צריכים להבין מהמשפט הזה? לאוזניים של מי הוא כוון, ולמה זה מוקדם מדי להספיד את התפיסה שעיצבה את העולם המערבי מאז סיום מלחמת העולם השנייה.


מאז נכנעה גרמניה לבעלות הברית וחולקה לאזורי הכיבוש בתום מלחמת העולם השנייה, הפכה גרמניה (או מה שהיה אז מערב גרמניה), לאחד מהצירים המרכזיים במחנה המדינות של ארצות הברית, וכעוגן מרכזי ליציבותה של אירופה. מה שמכונה היום "העולם המערבי" נוצר בגלגולו הנוכחי במידה מסויימת אז. גם הצעות סובייטיות, שעל אמינותן ישנה מחלוקת עד היום, להפוך את גרמניה למדינה ניטרלית, שאינה בברית נאט"ו או בברית ורשה ומשמשת כמחסום בין הגושים נדחו על ידי ארצות הברית, מתוך הבנה שללא גרמניה לציר המערבי אין סיכוי של ממש להפוך למשהו מעבר לציר אנגלו-סקסי. ואכן כך היה, גרמניה שרק מספר שנים קודם לכן הובסה על ידי בעלות הברית הפכה לחלק מהמחנה המערבי-אמריקאי-ליברלי, בעוד ניסיונות חוזרים ונשנים של ברית המועצות לתקוע טריז בין הצדדים לא צלחו עד שלבסוף ברית המוצעות התפרקה וגרמניה לא רק שאוחדה, אלא אוחדה תחת המטרייה האמריקאית.

נחזור לאתמול, האמירה של מרקל אמנם חריגה, אבל עדיין צפוייה ומבטאת תהליך הדרגתי. ארצות הברית ואירופה נמצאות בתהליך התרחקות זה מזה כבר כמעט עשרים שנה, כאשר אתמול נאמרו הדברים פשוט בצורה גלויה ולא עטופה בסיסמאות. ניצנים ראשונים לכך היה ניתן לראות ב-2003 כאשר הנשיא בוש רצה לצאת למלחמה בעיראק ונתקל בחומה בצורה של הקנצלר גרהרד שרדר ומקבילו הצרפתי ז'אק שיראק שסירבו שהמלחמה תתנהל תחת דגל נאט"ו. היבחרותם של מרקל ב-2005 וסרקוזי ב-2007 אמנם החזירו במקצת את הגלגל לאחור והשכיחה מדעת הקהל מחלוקת זאת, אבל מקבלי ההחלטות משני צדדי האוקיינוס ובעיקר בוושינגטון לא שכחו זאת.