יום שני, 20 בספטמבר 2010

איראן, טורקיה וישראל, משולש עתידי ומסוכן

בספר שכתב לאחרונה סטיבן קינזר  "אתחול: איראן, טורקיה, ועתידה של ארצות הברית" טוען קינזר שארצות הברית צריכה לשנות את מדיניותה האסטרטגית במזרח התיכון ולחבור אל שתי המעצמות ההיסטוריות, המוסלמיות אך הלא ערביות: איראן וטורקיה. לפי קינזר בקרוב צפוייה התעוררות של שני הענקים הישנים מהתרדמת, התעוררות שתביא לשינוי בקנה מידה ענקי במזרח התיכון, והפיכתו ממזרח תיכון ערבי הכפוף להגמוניה והתערבות אמריקאית, למזרח תיכון עצמאי שיחולק בין איראן השיעית וטורקיה הסונית. לכן לדעתו ארצות הברית צריכה עכשיו לזנוח את העולם הערבי ולפתח קשרים חזקים וקרובים עם שתי המעצמות העולות ובך לשמר את ההגמוניה האמריקאית באזור ובמיוחד את הרלוונטיות.

עם החלק הראשון של התחזית של קינזר אני נוטה להסכים, אכן שני הענקים ההיסטוריים של המזרח התיכון נמצאים בתהליך של שינוי היסטורי. אבל לעומת האופטימיות הזהירה שלו לגבי החלוקה השקטה והיכולת אמריקאית לשלוט בנעשה, אני מאמין כי הן נמצאות במסלול התנגשות בלתי נמנע, ואליהן צריך להוסיף גם גורם שלישי, חשוב, עוצמתי והיסטורי לא פחות, מדינת ישראל.


משולש מדיני: שלוש מדינות ושלושה עימותים אפשריים
מרוץ חימוש גרעיני
למרות שרבים רואים במזרח התיכון אוזר ערבי או אזור הנתון לשליטה של ארצות ערב, בפועל במזרח התיכון ישנן שלוש מעצמות צבאיות, כלכליות ורביזיוניסטיות מובילות, כאשר באופן אירוני ושונה ממה שנהוג לחשוב על האזור, אף אחת מהן אינה ערבית: טורקיה, איראן וישראל. כאשר אף אחת ממדינות ערב אינה מתקרבת לעוצמה של מעצמות אלו, לא מצרים המדינה המאוכלסת ביותר באזור, לא ערב הסעודית העשירה ביותר ובטח שלא עיראק שפעם נחשבה לחילונית והמתקדמת מכולן ומאז 2003 נמצאת תחת כיבוש אמריקאי. בתחילת המלחמה הקרה היו שלושתן בצד המערבי. בשנת 1977 נטשה איראן את הגוש, והשאירה את טורקיה וישראל לבדן. עכשיו מסתמן שגם טורקיה הולכת בכיוון דומה, ואפילו על ישראל יש שיאמרו שניצנים של שינוי ממדיניות פרו-אמריקאיות אל מדיניות עצמאית מתחילים ללבלב.

ירידת מעמדה של ארצות הברית באזור, השארת החלל המעצמתי, והשאיפה להגמוניה אזורית של שלושת המעצמות המקומיות, מציבות את שלושתן במסלול התנגשות בלתי נמנע. העימות הגלוי שבין ישראל ואיראן אינו דבר חדש, והעובדה שעימות צבאי עקב תוכנית הגרעין האיראנית עשוי לפרוץ בכל יום, גם ידועה לכל. אך מעבר לעימות הישראלי-איראני במשולש הכוחות טורקיה-איראן-ישראל כל צד יכול לפגוש צד אחר בעימות עתידי ואפשרי. ישראל וטורקיה כבר החלו בתהליך שכזה. הביקורות של ראש ממשלת טורקיה ארדואן על מבצע עופרת יצוקה הייתה רק יריית הפתיחה, המשט לעזה ותקרית המרמרה הייתה המשכו הטבעי של התהליך, ולצערנו הסוף יהיה חמור ונפיץ עוד יותר.


ישראל וטורקיה כבר לא היחסים
החמים שהיו
הצמד האחרון במשולש הוא עימות עתידי בין איראן וטורקיה שבינתיים מנסות לשדר על אותו הגל, וזאת במיוחד לאור המדינות הטורקית של שר החוץ הפעלתן אהמט דבוטואולו ,שמנסה ליצור מדיניות "אפס בעיות" עם השכנות מסביב. אך גם בין שתי המדינות הללו משבר עתידי הוא רק עניין של זמן, או עקב יחסי שיעה-סונה המלווים את המזרח התיכון מאות בשנים וצוברים תאוצה בשנים האחרונות, או בגלל יחסי הכוחות המשתנים במפרץ הפרסי, ירידת הכוח הערבי והשליטה על מצבורי הנפט והגז, או עקב עתידה של עיראק והשאלה הכורדית בצפון, בגלל חילוקי הדעות בנוגע למדיניותן ועתידן של סוריה ולבנון, גרורותיה של איראן החולקות גבול משותף עם טורקיה. בנוסף למיעוט טורקי ורוב סוני הנשלט על ידי גרורות אלו או אפילו עקב השוני התפיסתי בראיית האסלאם בין מתינות וחילון טורקי תחת מטעפת של האחים המוסלמים לבין שמרנות וקיצוניות שיעית פרסית.



מחפשים בעלתי ברית
איראן וטורקיה בינתיים משדרים ידידות
 אבל לא לתמיד
במסלול התנגשות עתידי שכזה כל אחד מהצדדים עשוי לחפש לעצמו בעלי ברית מקומיים. איראן תאמץ לעצמה את סוריה ולבנון , יתכן מאד שגם את עיראק השיעית ואולי אפילו מדינת מפרץ אחת או שתיים עם דגש על בחריין. טורקיה עשויה לפנות אל הגוש הסוני המתון של המזרח התיכון, ואולי אף ליצור ברית עם המדינות הערביות הגדולות מצרים וערב הסעודית (שגם ביניהם קיימת תחרות פנימית על הגמוניה בעולם הסוני). כמובן שגם פנייה אל מעגל "האחיות הטורקיות" היא טבעית לחלוטין. ישראל לה אין ידידים קרובים באזור תחפש שוב במעגל השני של המזרח התיכון, סוג של "ברית פריפריה מודרנית". בחזית מול טורקיה מומלץ לה לגשת למדינות כמו יוון וקפריסין שכבר עכשיו מתחילות לחשוש מהענק הטורקי המתעורר. ואף הידוק הקשרים עם מדניות בלקן נוספות כמו בולגריה ורומניה לא יזיק. כאשר כמובן, השותפה הסמוייה ההיסטורית כורדיסטן העיראקית המתקרבת אל עצמאותה בצעדי ענק. בחזית האיראנית מדינות הקווקז הן הכתובת היחידה שיש לישראל, גאורגיה שכבר עכשיו נמצאת ביחסים טובים עם ירושלים ואולי גם ארמניה ואזרבייג'ן שלמרות הקרבה התרבותית וההיסטורית לטורקיה ורוסיה, עשויה בקונסטלציה מסוימת לראות בישראל בעלת ברית נחוצה ואף לשמש תחליף אסטרטגי לטורקיה עבור מדינות המערב.

מתי יקרו הדברים, כמה זמן יידרש להבשלתם ובאיזה עוצמה יתרחשו לא ניתן לומר כרגע, אך ברור שזהו תרחיש העתיד לקרות בתקופת זמן יחסית קצרה. לכן ישראל צריכה להבין שזהו המזרח התיכון העתידי אליו היא צועדת, ולצערה זה גם לא תלוי בה ובמעשיה. השאיפות של טורקיה ואיראן הן מצב נתון, ואת קצב ההגעה אליהן הן יקבעו באופן עצמאי לפי יכולתן, לנו נותר רק להתכונן למשבר הקרוב ולנסות לתכנן כי יפרוץ בין שני הקדקודים של המשולש שלא כוללים אותנו.


2 comments:

אנונימי אמר/ה...

הגעתי למאמר דרך האתר של גיא בכור. בלוג יפה מאד אני שמח שהוא עשה את הקישור

דני אמר/ה...

רעיון מאד מעניין, השאלה האם לא כדאי להוסיף גם את מצרים לרשימה כמדינה הרביעית שתתחרה על הגמוניה במזרח התיכון החדש

הוסף רשומת תגובה