ואם עיראק תתפרק?

בעולם מציינים השבוע 100 שנה לפריצתה של מלחמת העולם הראשונה. מלחמה שאחת מתוצאותיה תהייה הקמת עיראק המנדטורית מדינה לאום מלאכותית שמהיום שנוצרה אינה מפסיקה להילחם ולהסתכסך בתוך עצמה. רגע לפני שארצות הברית מתערבת בפעם השלישית בתוך עשרים וחמש שנה, כדי לעצור ולומר ישנה דרך אחרת, הפעם אפשר לתת לעיראק להתפרק.

דגל יש מדינה קצת פחות

מאז כבש ארגון דאע"ש את העיר מוסול חזרה עיראק לכותרות הבינלאומיות והדיון הנוקב בדבר מעורבות אמריקאית באזור שב ועלה מחדש. התקשורת האמריקאית שהייתה עסוקה בחודשים האחרונים באוקראינה ובאיום הרוסי, באיחוד האירופי ובשלבים הראשונים של המרוץ לנשיאות. אינה חדלה מלדון בנושא העיראקי ונראה כי לראשונה מזה מספר שנים, גם קווי המתאר הרגילים המפרידים בין השמאל הליברלי והימין השמרני נשברים ומתערבבים בנושא מורכב זה. כך ניתן לראות פרשנים ופוליטיקאים מהצד השמאלי של המפה התוקפים את הנשיא אובמה על מדיניות החוץ המבולבלת וחסרת ההחלטיות אותה קידם במזרח התיכון. לצד פרשנים ופוליטיקאים מהקצה הימני של המפה, המדברים לראשונה בצורה גלויה וברורה, כולל בערוץ הבית פוקס ניוז, כגד ממשל בוש והמלחמה של שנת 2003.

מזרח תיכון של מיעוטים

המזרח התיכון, פסיפס של מיעוטים

מאז נכבש המזרח התיכון בידי בריטניה וצרפת לפני כמאה שנה, נפוצה האגדה בדבר ה"ערביות" של המזרח התיכון והייתה לנחלת הכלל. חלקים גדולים בעולם ראו במזרח התיכון כיחידה הומוגנית אחת, מזרח תיכון של האומה הערבית. בה המיעוט היהודי ומדינת ישראל הם נטע זר, המפריע לרצף הטריטוריאלי הערבי הנפרס ממרקו ועד עיראק וערב הסעודית, מתסיס ואשם בכל צרותיו של האזור, ושכדי להגיע ליציבות ושלווה יש לסלקו. מיעוטים נוספים שחיו בו, כדוגמת הארמנים והכורדים, נטבחו והוגלו בעוד העולם מתעלם ושותק. אך בשנים האחרונות, ובמיוחד כעת בעיצומו של גל המהפכות בעולם הערבי, אנחנו למדים עד כמה הייתה זאת אשליה.

 

מדינת ישראל ושכנותיה במזרח התיכון בעיניים בריטיות של המאה ה-19

בחלק האחרון של המאה ה-19 הייתה בריטניה המעצמה הגדולה בעולם, שטחה התפרס ממזרח אסיה ועד מרכז אמריקה ולצי הימי שלה לא היו מתחרים. אימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם הם קראו לה, עולם שלונדון בירתה. אבל בכל זאת דבר אחד הדאיג את הבריטים באופן כפייתי, איך לשמור על הסדר, היציבות והשלום העולמי בכדי לשמר גם את השליטה בעולם.

אירופה 1870

כשהבריטים הסתכלו על יבשת אירופה הם זכרו את המלחמות הרבות שהם ניהלו לאורך ההיסטוריה עם צרפת וספרד, ופחדו במיוחד משידור חוזר של מלחמות הכול בכל מתקופת נפוליאון. מסקנתם הייתה שגבולות משותפים הם זרז למלחמה. לכן, אם לשתי מעצמות (צרפת-בריטניה, גרמניה-צרפת, בריטניה-ספרד) יש גבול משותף, היסטורית ותאורטית, מלחמה לבסוף כנראה תפרוץ. עקב כך כאשר הם ראו את עלייתה של המעצמה החדשה באירופה, והיא האימפריה הגרמנית המתגבשת, הם דאגו לשמר אזור חיץ בינם ובין הענק העולה. ניטרליותה היחסית של בלגיה מדינה שהוקמה לצורך הזה בדיוק, ועצמאותן של הולנד ודנמרק הפכו לאסטרטגיה. אזור חיץ שלא יאפשר מלחמה ישירה בין המעצמות וחוץ ממוצא צר לים הצפוני שבכל זאת היה בידי גרמניה, המטרה הבריטית אכן הושגה.

את רעיון החיץ לא שמרו הבריטים לאירופה בלבד, הם לקחו אותו אל היהלום שבכתר הממלכה, הודו. באותו הזמן הייתה הודו לנכס החשוב והאחרון באימפריה הבריטית, שכבר איבדה את ארצות הברית, ובאופן חלקי את קנדה ואוסטרליה. לכן יציבותו הפנימית והחיצונית של חצי האי ההודי היו בעדיפות עליונה. למרות האופנה החדשה לדבר על עליית כוחה של סין, הבריטים הבינו כבר אז כי גם למרות הפיגור הטכנולוגי וחוסר הקדמה, סין היא תמיד מעצמה בפוטנציאל, וכי מאות מיליוני סינים יכולים להיות איום ביטחוני גם ללא רובים וספינות מתקדמות. לכן הם האמינו, מה שטוב ועובד באירופה טוב גם לאסיה. באופן מחושב ומדורג הבריטים העלימו כל גבול אפשרי בין סין והודו. בורמה, סיקים, טיבט, מזרח בנגל, אסאם, נאפל ובהוטן היו כולן נסיכויות שהבריטים חיזקו והרחיבו את שטחיהן הרבה מעבר לכל פרופורציה הגיונית ושליטה היסטורית.  כל זאת רק בכדי לחצוץ בין שני הענקים סין והודו הבריטית.

גבולות קבועים ? גם במזרח התיכון מתחילים לחשוב אחרת

לפני מספר שבועות כתבתי על חלוקת לוב למספר מדינות כחלק מהפתרון להצלתה. אותו רעיון אפשר גם כמובן לשייך למה שמתרחש היום בסוריה, מדינה שגם בה אני מאמין זהו הפתרון היחיד. אבל הרבה יותר מעודד מכך אני שמח לראות טור שנשלח אלי מהעיתונות הערבית שגם מתחילה להבין שאולי זה הפתרון היחיד. לטור מאלג'זירה. 

גוש הממלכות הערביות

 ערב הסעודית ונסיכויות המפרץ מעבירות מסר ברור לעולם, בתי מלוכה כן, רפובליקות לא

התכנסות מדינות לתוך גושים היא תופעה נפוצה בעשורים האחרונים בנוף העולמי. לאירופה יש גוש, למזרח אסיה יש אחד, בצפון אמריקה ישנם תהליכים שבנתיים בשלו רק ברמה הכלכלית, וכעת גם בדרום היבשת נשמעים קולות למיזוגם של מיני גושים קטנים ורבים לגוש אחד גדול ומרכזי. כל אותם  גושים מבוססים תמיד בראש ובראשונה על גאוגרפיה ולאחר מכן  על כלכלה, דת, שפה, או עבר משותף. לעומת זאת גוש מוזר וייחודי כמו זה שעומד להיווצר קרוב מאד אלינו, עוד לא ראינו בעולם. גוש של מדינות ערביות-סוניות המבוסס כולו על דבר אחד ויחיד בתי מלוכה.

סמל הארגון

לפני שבוע מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (GCC) ארגון כלכלי של יצואניות הנפט במפרץ הפרסי שהוקם בשנת 1981 וכולל את ערב הסעודית, קטאר, כווית, איחוד האמירויות, עומאן ובחריין, החליטו לפתוח במשא ומתן מואץ לקבלת ירדן ומרוקו לשורות הארגון. ביחד מתכננות שמונה המדינות החדשות להקים איחוד פוליטי-כלכלי שישאף למיזוג הכלכלות, יגביר את שיתוף הפעולה המדיני, ישאף למטבע משותף ולמדינות יצוא אחידה. המכנה המשותף היחיד בין מועדון השמונה החדש, A8 אם תרצו. מלבד כמובן להיותן מדינות ערביות, זה שאלו המדינות הערביות האחרונות בהן עדיין יש מלכים, אמירים וסולטנים. אלו הן בעצם המונרכיות האחרונות של העולם הערבי.

אז למה לא מתערבים (עדיין) בסוריה ?

מדוע התערבו מדינות המערב רק לפני מספר שבועות בעימותים בלוב ובחוף השנהב, ועד כה הן נמנעות מלעשות זאת גם בסוריה

בשנים האחרונות חקרתי רבות את נושא ההתערבות הצבאית הבינלאומית, מדוע היא מתרחשת, מתי ואיך, כיצד היא מסתיימת, מי נוהג לבצע אותה ומדוע לעיתים היא מצליחה ולעיתים נכשלת. כאשר בדקתי לעומק עשרות התערבויות זרות בניסיון למצוא את הסיבות לפריצתן, 4 מאפיינים שבו וחזרו בעקביות בכל אחת מהן, כאשר לפחות אחד מאותם מאפיינים חייב להופיע בצורה מובהקת ומאפיין נוסף תומך, כל זאת כדי שהתערבות אכן תתרחש. ארבעת המאפיינים הם: משאבי טבע , הגירה, חלופה שלטונית ברורה ומאסה קריטית של הרוגים.

משאבי טבע והגירה אנושית 

צבא צרפת פועל בחוף השנהב 

משאבי טבע הוא כל משאב או סחורה שמחירו העולמי מושפע או יכול להיות משופע כתוצאה ישירה מהעימות במדינה. כאשר למדינות המתערבות ישנה  צפייה כי התערבות בסכסוך עשויה למתן חזרה את מחירו. משאבים אלו יכולים להיות סחורות של ממש כמו: נפט, גז, יהלומים, זהב ואחרים. או אפילו תשתיות קריטיות ואסטרטגיות כמו מעבר צינורות (כדוגמת באקו-טביליסי-ג'ייהאן), כבישים, תעלות מים (כדוגמת תעלת פנמה) ונתיבי מסחר. כאשר כל אחד מאותם משאבים יכול להתפאר בלפחות התערבות אחת או יותר בו הוא הפך לגורם הגורם להתערבותן של מדינות. 

הגירה, היא המצב בו עקב העימות הפנימי במדינה פליטים רבים מתחילים לעזוב את ביתם ולעבור את הגבול בדרכם אל מדינות שלישיות שכנות או לא שכנות. תופעה שיוצרת באופן אוטומטי נטל כלכלי על המדינות הלא מעורבות, ולעיתים אף גורמת לבעיות חברתיות וזהותיות. אך מעבר לכל דבר אחר הם מכניסים לתוך הסכסוך צד שאינו מעורב בו ונכפה עליו להיות חלק ממנו. כאשר הדוגמא המפורסמת מכולם היא מלחמת האזרחים בבנגלדש שהובילה לגל של 10 מיליון פליטים אל הודו שכנתה, אך גם תופעת הפליטים הפוקדים לאחרונה את מדינת ישראל להם יש קשר ישיר למלחמות האזרחים באפריקה.

ממונטזומה ועד לחופי טריפולי - התערבתם בסכסוך בלוב, ועכשיו מה?

המערב צריך להבין שהתערבות בלוב היא רק השלב הראשון בהבאת שקט למדינה, שינוי הגבולות הוא השלב המחייב הבא

התערבות בינלאומית בסכסוך פנימי של מדינה אחרת הוא תמיד עניין מורכב. מדינות נקרעות בין הצורך והרצון שלהן להתערב מאלף ואחת סיבות שונות ומשונות, לבין השמירה על ריבונותן של מדינות. הרי מי ערב לי שמה שאני עושה עכשיו למדינה אחרת לא יעשו לי בעתיד, ויותר מכך מי נתן לי את הסמכות המוסרית להתערב ומינה אותי לשוטר העולמי. לכן כאשר התערבויות ובעיקר התערבויות צבאיות לבסוף מתבצעות הן באות רק ששאר הכלים האפשריים נכשלו לחלוטין, וההתערבות הצבאית נשארה  הדרך היחידה.

מפת "החלוקה" של לוב

כך בדיוק קרה גם החודש, עם ההתערבות של נאט"ו בלוב. הנשיא אובמה שהצהיר רק לא מזמן שהמלחמה בעיראק הייתה טעות, ותחת המשמרת שלו ארצות הברית תפעל תמיד בדרך ההסכמה ותמנע ממלחמות של אחרים, שלח (יש שיגידו נגרר אחרי צרפת ובריטניה) את צבא ארצות הברית בשיתוף כוחות נאט"ו לפעול אווירת בלוב. גם כאן מדובר באמצעי האחרון שנשאר בארגז הכלים של אובמה, לאחר שעל פי הדיווחים לידי ארצות הברית הגיע מידע, כי כוחות של מועמר קדאפי עומדים לבצע רצח עם בעיר בנגאזי הנמצאת במזרח המדינה וכי לא ניתן לעצור את רצח העם ללא התערבות צבאית מהאוויר.

אבל האם ההתערבות של נאט"ו בלוב, מה שללא הפתעות תביא למורדים את הניצחון על קדאפי אכן תביא שקט ללוב? או שמדובר בתרופה זמנית שלא פותרת את בעיית היסוד של לוב ומדינות שכמותה, והיא בעיית הגבולות. בעיה שקיימת בכל המזרח התיכון ואפריקה, ושום התערבות צבאית מוצלחת ככל שתהייה לא יכולה למנוע לטווח ארוך.

איראן, טורקיה וישראל, משולש עתידי ומסוכן

בספר שכתב לאחרונה סטיבן קינזר  "אתחול: איראן, טורקיה, ועתידה של ארצות הברית" טוען קינזר שארצות הברית צריכה לשנות את מדיניותה האסטרטגית במזרח התיכון ולחבור אל שתי המעצמות ההיסטוריות, המוסלמיות אך הלא ערביות: איראן וטורקיה. לפי קינזר בקרוב צפוייה התעוררות של שני הענקים הישנים מהתרדמת, התעוררות שתביא לשינוי בקנה מידה ענקי במזרח התיכון, והפיכתו ממזרח תיכון ערבי הכפוף להגמוניה והתערבות אמריקאית, למזרח תיכון עצמאי שיחולק בין איראן השיעית וטורקיה הסונית. לכן לדעתו ארצות הברית צריכה עכשיו לזנוח את העולם הערבי ולפתח קשרים חזקים וקרובים עם שתי המעצמות העולות ובך לשמר את ההגמוניה האמריקאית באזור ובמיוחד את הרלוונטיות.

עם החלק הראשון של התחזית של קינזר אני נוטה להסכים, אכן שני הענקים ההיסטוריים של המזרח התיכון נמצאים בתהליך של שינוי היסטורי. אבל לעומת האופטימיות הזהירה שלו לגבי החלוקה השקטה והיכולת אמריקאית לשלוט בנעשה, אני מאמין כי הן נמצאות במסלול התנגשות בלתי נמנע, ואליהן צריך להוסיף גם גורם שלישי, חשוב, עוצמתי והיסטורי לא פחות, מדינת ישראל.

הסתכלי מזרחה לא מערבה

כנראה שהאיחוד האירופי כבר הכריע סופית, הוא לא מעוניין בטורקיה כחברה בו, הוא פשוט לא יודע איך לומר זאת. לכן על טורקיה להפסיק להתחנן לטובות מאירופה ולהתחיל לחפש את זהותה במקומה הטבעי במזרח.

אם השמועות על היוזמה החדשה עליה מדבר נשיא צרפת ניקולא סרקוזי לאחרונה אכן נכונות. הקמת גוש מסחרי שיאחד את מדינות הים התיכון. מדובר בהורדת מסך סופית על אחת ההצגות הארוכות ביותר בדורנו, הצגה הנמשכת כבר 25 שנה, ההצגה העונה לשם "קבלת טורקיה לאיחוד האירופי".

טורקיה יושבת בחדר המתנה בלתי נגמר

25 שנה מנסה טורקיה להתקבל לאיחוד האירופי. אין ספור רפורמות, אמנות, הזמנות לכנסים ותהליכים היא עברה, אבל תשובה חיובית מאירופה אין. אם נמשיל את הקבלה לאיחוד האירופי לחדר המתנה, אז בבושה רבה היא ראתה איך מדינות שישבו עימה על הספות באותו החדר בדיוק, נכנסות אחת אחרי השנייה בדלת הפלאים. יוון, ספרד, פורטוגל, כולן מדינות שיצאו למסע הארוך ביחד עם טורקיה, אבל היכן שהוא בדרך איבדו אותה, וסיימו את המסע לבדן. תוך שתיקה מביכה, נאלצה אותה טורקיה להתבונן כיצד מדינות שאירופה אפילו לא החשיבה כמדינות "רציניות" (מדינות מזרח ודרום אירופה) עוקפות אותה בסיבוב, נכנסות אל חדר ההמתנה, יושבת עימה קצת בתור, מרכלות, מפצחות קצת גרעינים שותות משקה אחד או שניים, ומייד נכנסות גם הן באותה דלת פלאים של האיחוד, משאירות אחריהן רק שובל של אבק.