יום שני, 23 ביוני 2014

ואם עיראק תתפרק?

בעולם מציינים השבוע 100 שנה לפריצתה של מלחמת העולם הראשונה. מלחמה שאחת מתוצאותיה תהייה הקמת עיראק המנדטורית מדינה לאום מלאכותית שמהיום שנוצרה אינה מפסיקה להילחם ולהסתכסך בתוך עצמה. רגע לפני שארצות הברית מתערבת בפעם השלישית בתוך עשרים וחמש שנה, כדי לעצור ולומר ישנה דרך אחרת, הפעם אפשר לתת לעיראק להתפרק.

דגל יש מדינה קצת פחות
מאז כבש ארגון דאע"ש את העיר מוסול חזרה עיראק לכותרות הבינלאומיות והדיון הנוקב בדבר מעורבות אמריקאית באזור שב ועלה מחדש. התקשורת האמריקאית שהייתה עסוקה בחודשים האחרונים באוקראינה ובאיום הרוסי, באיחוד האירופי ובשלבים הראשונים של המרוץ לנשיאות. אינה חדלה מלדון בנושא העיראקי ונראה כי לראשונה מזה מספר שנים, גם קווי המתאר הרגילים המפרידים בין השמאל הליברלי והימין השמרני נשברים ומתערבבים בנושא מורכב זה. כך ניתן לראות פרשנים ופוליטיקאים מהצד השמאלי של המפה התוקפים את הנשיא אובמה על מדיניות החוץ המבולבלת וחסרת ההחלטיות אותה קידם במזרח התיכון. לצד פרשנים ופוליטיקאים מהקצה הימני של המפה, המדברים לראשונה בצורה גלויה וברורה, כולל בערוץ הבית פוקס ניוז, כגד ממשל בוש והמלחמה של שנת 2003.


אך בעוד הדיון התקשורתי הולך ומתעצם, גבולות הגזרה נשארים ברובם זהים. והם ממשכים ומתנהלים תחת הכותרת, כיצד להציל את עיראק? כאשר יש התומכים בהתערבות צבאית ויש המתנגדים לה, יש המדברים על שיתוף פעולה צבאי וכלכלי עם איראן, סעודיה או תורכיה במטרה לשנות את יחסי הכוחות האזוריים ויש התומכים בהפצצות מהאוויר ללא כוחות קרקע. אך נראה כי כמו מקבלי ההחלטות בארצות הברית גם התקשורת האמריקאית שבוייה תחת אותה קונספציה. קונספציית "האובססיה הווסטפלית". אובססיה בה במקום לחשוב כיצד להציל את תושבי עיראק, אנחנו חושבים איך להציל את עיראק.

ההסכם האנגלו-עיראקי
תחילתם של 100 שנות סכסוך
מאז הוקמה עיראק המנדטורית לפני כמאה שנה, באותם אזורים שנכבשו מהאימפריה העות'מאנית, היה ברור כי מדובר ביצירה מלאכותית שספק אם תוכל אי פעם להיות מדינת לאום יציבה ומאוחדת. כבר עם הקמתה לוותה עיראק במלחמות ומרידות שהובילו אף לשינוי המנדט הבריטי המקורי, "המנדט על מסופוטמיה" ובהקמת עיראק המנדטורית. מאה שנה של ניסיונות לאחד בין ערבים סונים, ערבים שיעים וכורדים, נכשלו שוב ושוב, עלו בחייהם של מילונים, עלייתם של משטרים דיקטטורים רצחניים, תמיכה בארגוני טרור שפעילותם חוצת גבולות ומלחמות חסרות סיכוי. מספיק רק להסתכל בכמות הדגלים שהחליפה עיראק עם השנים במטרה להתאים בכל פעם מחדש את הדגל לקבוצה השולטת החדשה בכדי להבין את עומק ומהות הסכסוך.

למרות שהרעיון לפיצול עיראק אינו חדש, לאורך ההיסטוריה הוא ננטש ונזנח פעם אחר פעם עקב אינטרסים ואילוצים. בתחילה היה זה המדנט הבריטי והרצון שתמך ברעיון ההפרד ומשול, לאחר מכן היו אלא לאומנים עיראקים לצד תנועות חילוניות וקומוניסטיות אחרות שניסו לטעון שישנה רק עיראק אחת. בשנות ה-50 הוא החולף ברעיון האיחוד עם ירדן והקמת הממלכה האשמית הגדולה, רעיון שלאחר מכן התחלף בעליית הפאן-ערביות. בשנות ה-80 הייתה זאת המלחמה הקרה והמלחמה עם איראן שלא אפשרו פיצול שכזה וגרמו להקצנה בלאומיות הסונית. כאשר התמיכה של תורכיה במדינות המערב כנגד ברית המועצות יחד עם הבעיה הכורדית בתורכיה אתגרה את המהלך עוד יותר. בתחילת שנות ה-90 לאחר מלחמת המפרץ, טענו האמריקאים כי הכורדים אינם מסגולים להגן על עצמם וכי שליטה סונית עם פיקוח מערבי-אמריקאי עדיפים להשגת יציבות. וב-2003 התחלפה הקונספציה ונטען כי הרוב השיעי יכול לעשות את העבודה טוב יותר מכל משטר שהיה לפניו וזאת מתוקף הלגימות "הדמוקרטית" של משטרו ורעיון הפצת הדמוקרטיה בעולם הערבי.

מכולת נפט כורדית עוגנת באשקלון
אבל תירוצים אלו אינם רלוונטיים עוד, אם היו רלוונטיים אי פעם. נפילת סדאם חוסיין שינתה את הכללים ועיראק של היום הינה בפועל מדינה מפוצלת יותר מאי פעם. הכורדים החיים בצפון כבר היום שולטים דה פקטו על מולדתם ההיסטורית, הם מסייעים לאחיהם במלחמה בסוריה, מקיימים קשרים רבים עם הכורדים בתורכיה הגורמים אפילו למשטרו של ארדואן לפחד מהעתיד לבוא. כאשר רק השבוע התבשרנו על משלוח הנפט העצמאי הראשון  מהאזור לים התיכון יחד עם כיבוש בירתם ההיסטורית כירכוך אותה הם מכנים "ירושלים הכורדית". הצבא הכורדי הוא הצבא המאורגן, המצויד והנאמן ביותר מכלל הצבאות והמליציות הפועלים היום בעיראק. כאשר הוא נהנה בפעול גם מתמיכה מערבית וגם מתמיכה או עצימת עין של השלטונות השיעים. כאשר אפילו הכוחות הכובשים של דאע"ש מעדיפים כרגע שלא להתעסק איתו.

השיעים מצד שני, שקיבלו מהאמריקאים את מושכות השלטון ב-2003 בשביל להקים מדינה מאוחדת לכלל המיעוטים. הקימו את מוסדותיהם, רק עבור השליטה על האזורים השיעים. כאשר כיום השלטון המרכזי מבגדד אינו משתף את שאר המיעוטים בשלטון, מתעלם לחלוטין מהחבל הכורדי וכלל אינו שולט על החלקים הסונים שהפכו למערב פרוע. בנוסף הוא מתחזק מדיניות חוץ עצמאית וכפולה בה מדינת עיראק הרשמית הינה ידידה ובעלת ברית אמריקאית, אך המחוז עצמו והממשל השיעי הולך ומתקרב לאיראן המעצמה השיעית ממזרח.

"המשימה הושלמה", במקום לנסות להציל את תושבי עיראק
מנסים שוב ושוב להציל את עיראק
כך מתקיימת עיראק רק על הנייר ובמספר מוסדות בינלאומיים. במציאות היא מפוצלת לשלושה חלקים. המדינה הכורדית-סונית בצפון המדינה השיעית בדרם ובמרכז והמדינה הסונית במערב ובצפון מערב, המדינה בה כיום משתוללים כמו ארבה כוחות אל-קאעידה ודאע"ש. אם ארצות הברית באמת חרדה לגורלם של אזרחי עיראק והיציבות באזור הפעם היא צריכה לחדול מהניסיון לאחד בין החלקים השונים. הפעם ארצות הברית צריכה לאמץ אותם, ואת רעיון העצמאות והזכות להגדרה עצמית שלהם ולהפוך לבעלת בריתם ולמגנה על ריבונותן.

של מי הנפט הזה בכלל?
חיזוק והכרה במדינות הכורדיות והשיעיות לצד התערבות אם צבאית ואם עקיפה באזורים הסונים בכדי להחליש את הכוחות הקיצוניים בדרך לישות סונית מתונה יותר היא הדרך היחידה להצלת עיראק. כאשר באופן פרדוקסלי טקטיקה שכזו היא גם המקובלת והרצויה ביותר על המעצמה השנייה באזור איראן השואפת להחלשת הכוחות הסונים הקיצוניים לצד הגברת העצמאות של החבלים השיעיים ויכולה אפילו לשרת את משטרו אסד. גם הסוגיה הירדנית והחשש של ארצות הברית ובעיקר מערכת הביטחון בישראל כי הצלחתו של דאע"ש או ארגונים סונים אחרים בעיראק עשויה לגלוש לירדן ולפגוע בממלכה גם כן תיפתר טוב יותר במצב בו עיראק תפוצל. הדלק עליו פועלים ארגונים מסוגו של דאע"ש הוא חוסר יציבות, כך היה באפגניסטן וכך מתרחש היום בסוריה ובעיראק. השגת יציבות בחלקה המזרחי של עיראק תאפשר יציבות גם בחלקה המערבי ומשם לירדן. 

גם הסיבה העיקרית בגלל עיראק כה חשובה ומעניינת את המערב ובעיקר את ארצות הברית, הנפט. יהיה בטוח ויציב יותר במצב בו תפוצל עיראק למספר מדינות. למרות השליטה ארוכת השנים של הסונים במדינה. צחוק הגורל הוא שהנפט מתרכז בעיקר בדרום השיעי ובצפון הכורדי. כאשר תפוצל המדינה, מצד אחד לראשונה מאז הקמתה יהיו האזורים מפיקי הנפט תחת ריבונות לגיטימית והוגנת ובכך יציבים יותר, כאשר מצד שני הם גם יוכלו להתחרות זה בזה בייצוא הנפט לעולם וכך לפתח אותו בצורה טובה זולה ויעילה הרבה יותר.

לא רק שפיתרון שכזה יציב יותר צודק יותר והוגן הרבה יותר, אם הוא אכן יושג בעיראק הוא עשוי להיות מפת הדרכים לפתרונות וסכסוכים אחרים באזור כדוגמת סוריה או אפגניסטן. אחרי מאה שנה של אי יציבות הגיע הזמן לומר די ניסנו לאחד לפעמים עדיף פשוט לפרק.



גרסה נוספת של המאמר פורסמה גם בוואלה


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה