עדיין מעצמה ולא הולכת לשום מקום

"מעצמה בשקיעה", "כבר לא אימפריה", "ניצחון המזרח" ו"סופה של ההגמוניה". אלו רק מספר כותרות ששייכות לאופנה עכשווית של הספדים לארצות הברית ולאימפריה האמריקאית. אופנה שבשנים האחרונות, ובעיקר מאז אירועי האביב הערבי והמשבר באוקראינה נמצאת בשיאה. אך דווקא עכשיו, בזמן שארצות הברית חוגגת את יום עצמאותה, כדאי לעצור לרגע, לזכור ולהדגיש. למרות הלך הרוח, למרות אופנת ההספדים ולמרות המשברים שהמתרחשים כרגע תחת הנהגתה. ארצות הברית היא עדיין המעצמה העולמית היחידה, והיא תמשיך להיות כזאת לפחות בטווח הזמן הנראה לעין.

יש משהוא מאד מחזורי ומשעשע בהספדים על ארצות הברית. בכלל מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה וארצות הברית הפכה למעצמה עולמית, אותם הספדים ליוו אותה שוב ושוב לכל מקום אליו היא הלכה. בתחילה היה זה החשש מברית המועצות והפחד שעוד רגע היא פולשת למערב אירופה ולמזרח הרחוק. בשנות ה-70 משבר הנפט, הפרישה מהסכמי ברטון וודס, הקמתו של השוק המשותף והנס הכלכלי באירופה הובילו לגל חדש של כתיבה שבישר על שובה של היבשת הישנה, "מבצר אירופה" היא כונתה, "שובה של האימפריה" ועוד תארים כאלו ואחרים. שנות השמונים הביאו איתם את החשש מהענק הכלכלי של יפן, עשור בו כולם האמינו שעוד רגע חברות הענק היפניות סוני, טויוטה ודומותיהן משתלטות על הכלכלה האמריקאית וכולנו נעבוד בשביל היפנים ללא הפסקה מבוקר ועד ערב. בסוף שנות התשעים האכזבה מהענק היפני וכניסתו למיתון הארוך, התחלפה בהדרתו המחודשת של האיחוד האירופי שהתחיל להתרחב ולצמוח לצד המלכתם של הענקים הסינים וההודים, ופיגועי ה-11 בספטמבר בתחילת שנות האלפיים חיזקו עבור רבים את חולשת המערב הליברלי אל מול אימת הטרור המוסלמי. אך גם אחרי 70 שנה של הספדים ותחזיות, חלקן רציניות אבל רובן חסרות שחר, ארצות הברית עוד כאן, חייה ובועטת יותר מאי פעם.

עוצמה צבאית ללא תחרות

גם אם אנחנו מסרבים לקבל זאת, ארצות הברית היא הכוח הצבאי הגדול והחזק בעולם. לא רק שצבאה הוא הגדול, המתוקצב, המאומן והמשוכלל מכולם, ארצות הברית היא גם היחידה שמסוגלת להשתמש ולהקרין את עוצמתה כמעט ללא הגבלה ובכל מקום בעולם שתרצה. בזמן שרוסיה מתקשה לנהל מלחמות מוגבלות, במרחק של שלושה קילומטרים מגבולה, מול יריבות חלשות כמו גאורגיה או אוקראינה. בזמן שבריטניה וצרפת זקוקות לסיוע בדמות מטרייה אמריקאית בכדי לשלוח כוחות צבאיים מעבר לים התיכון בכדי להתערב במתרחש בלוב, או לחילופין מסוגלת רק לנהל מבצע קצר ומהיר במקומות רחוקים יותר כמו במקרה של חוף השנהב. ארצות הברית מנהלת מלחמות במספר חזיתות שונות ביבשות שונות ובמקביל, חזיתות הרחוקות עשרות אלפי קילומטרים מגבולה וללא הגבלת זמן. היא מחזיקה בסיסים וחיילים בכל יבשת ובכל אזור, כאשר בחלק מהמדינות מספר החיילים האמריקאים גדול אפילו יותר ממספר החיילים של הצבא המקומי. ארצות הברית מחזיקה בארסנל הנשק הגרעיני הגדול המשוכלל ביותר וביכולות המודיעין המתקדמות ביותר. בנוסף, היא מנהיגה את נאט"ו, הברית הצבאית הגדולה והחזקה בהיסטוריה האנושית כאשר מדינות רבות המהוות מעצמות ענק כלכליות כמו יפן או דרום קוראיה מפקידות את ביטחונן בידיה באופן מוחלט. הפערים הצבאיים בין ארצות הברית לכל השאר כה גדולים, כך שלפי הערכות אופטימיות ייקח לסינים או להודים עשרות שנים לבנות צי או חיל אוויר מתחרה לזה האמריקאי, וזאת בהנחה שהאמריקאים יפסיקו מחר בבוקר להשקיע ולפתח את שלהם ויישארו עם צבא ברמתו הנוכחית.

איומים

באופן פרדוקסלי לעוצמתה הצבאית, ואולי דווקא בגללה, ארצות הברית לא רק המדינה החזקה מכולן, היא גם ניצבת בפני האיומים האזוריים הקטנים מכולם. לעומת מעצמות אחרות, ארצות הברית מוקפת בשתי מדינות ידידותיות, קנדה ומקסיקו. מדינות שמאז 1994 והתחלת הסכם הסחר החופשי נאפט"א עומק היחסים איתן מעמיק ומעצים, בעיקר ברמה הכלכלית אבל גם ברמה הביטחונית. כמו כן, גם במעגל השני של היבשת, לארצות הברית אין אף מתחרה או איום פוטנציאלי צפוי, לא במרכז אמריקה, לא באיים הקריביים ואפילו לא בדרומה של היבשת. בנוסף היא מוקפת בשני אוקיינוסים גדולים, האטלנטי והשקט, המגנים עליה מכל מתקפה או פלישה אפשרית. כאשר בפעם האחרונה שמעצמה זרה ניסתה לערער את הנחת הייסוד הזאת, זה נגמר במשבר הטילים בקובה ובאיום אמריקאי במלחמה גרעינית.

עכשיו תסתכלו על מעצמות מתחרות אחרות ומול אילו איומים הן עומדות. האיחוד האירופי (אם אפשר לכנות אותו מעצמה מאוחדת אחת) מרגיש כל בוקר את האיום של הדוב הרוסי ממזרח, את חוסר היציבות של צפון אפריקה מדרום, את התלות בטורקיה כגשר למזרח התיכון וייצוב הבלקן ואת המשברים הבלתי פוסקים מבית. סין מוקפת מדינות רבות שחלקן עויינות אותה ואת דרכה אשר מקיימות באופן גלוי קשרים ביטחוניים הדוקים עם ארצות הברית. הודו גובלת עם אויבתה הנצחית פקיסטן, מדינה המחזיקה בנשק גרעיני, מלאה בארגוני טרור ובלתי יציבה מאז הקמתה, ומצדה השני נמצאת סין, מדינה שאינה מחבבת אותה יתר על המידה כאשר השתיים כבר נלחמו בעבר ומתחרות על הנהגת יבשת אסיה בעתיד. לגבי חוסר היציבות והאיומים הנשקפים בגבולותיה של רוסיה קיבלנו הצצה רק בשנים האחרונות. כך שבזמן שגבולותיהן של המעצמות המתחרות הולכים ונעשים פחות יצבים, גבולותיה של ארצות ברית הופכים שקטים ובטוחים הרבה יותר. 

הכלכלה הגדולה בעולם

כוחה הכלכלי של ארצות הברית אינו נופל מכוחה הצבאי, שאף הוא חסר תחרות והשוואה. היא עשירה יותר מאירופה כולה, סוחרת יותר מכל מדינות מזרח אסיה וצורכת יותר מאפריקה. מספיק להסתכל במפה הזאת כדי להבין עד כמה הפערים בינה לבין העולם עצומים. מעבר לכך, הכלכלה האמריקאית היא החדשנית ביותר, המתקדמת ביותר והמפותחת מכולן. במדדי החופש הכלכלי היא מדורגת מדי שנה בצמרת, כאשר לפניה רק מדינות קטנות, בעוד שאר המעצמות המתחרות נמצאות הרחק מאחור. במדדי איכות החיים והרווחה האישית מקומה מדי שנה, גבוה גם מרוב המדינות האירופאיות, מדינות המגדירות את עצמן מדינות רווחה. ארצות הברית היא בפועל הענק הכלכלי היחיד שמשלב גם איכות חיים וגם יתרון לגודל, בעוד ששאר המעצמות הכלכליות העתידיות כמו, סין הודו או אפילו רוסיה מאופיינות בתוצר לנפש נמוך בעוד מקומות עם תוצר לנפש גבוה גמו לוקסמבורג, סינגפור או קטאר הן כלכלות קטנות.

כותרת נפוצה בשנות ה-80 הפחד מיפן העולה

אבל גם בלי לשקוע במספרים ובמדדים מספיק רק שתבדקו איפה נמצאות חברות טכנולוגיית העילית הגדולות בעולם ומי שולט בצמרת החברות של הכלכלה העולמית. אפל, מייקרוסופט, גוגל, פייסבוק, אמזון, אינטל, יבמ, דל, היולט פקארד, אורקל ועוד... כולן אמריקאיות. למעט אותן חברות ישנן רק מספר מתחרות כמו סמסונוג הקוראנית וסוני או טושיבה היפניות. שתיהן אגב ממדינות החייבות את ביטחונן לארצות הברית (עיין ערך עוצמתה הצבאית) כאשר החברה הסינית עליבאבא היא כנראה הסנונית הראשונה שאינה אמריקאית. אמנם בעולם גלובלי כמו היום, הייצור לפעמים נעשה בסין, ההרכבה באינדונזיה והתמיכה הטכנית ושירות הלקוחות מתנהל מהודו, אבל בסוף אלו מוצרים "מייד אין אמריקה", בצבע אדום כחול ולבן. נכון, יש גם חברות ענק סיניות, רוסיות או סעודיות, שבשנים האחרונות החלו לעלות ולצמוח, אבל אלו תמיד חברות בבעלות ממשלתית, המגיעות מתחום משאבי הטבע, הנפט, הגז, או החציבה, התלויות במזלם הטוב של אותן מדינות, במה שנתנה להן האדמה, ברצונם הטוב של פקידים ממשלתיים, במחיר ובביקוש העולמי והרבה פחות בכוחן הכלכלי ובשווי השוק האמיתי שלהן. אלו חברות ריכוזיות ומונופוליסטיות המנסות לפעול בשוק חופשי וגלובלי דבר שבטווח הארוך פשוט אינו אפשרי. נפט יכול להיגמר, גז תלוי לא פעם במשתנים גאופוליטיים, ממשלה יכולה להתחלף, אך יצירתיות חדשנות וידע המגיעים בזכות היזמות והשוק החופשי במנותק מהממשלה הם לנצח. 

גם הכיוון והעתיד הכלכלי אינו רע כמו שחשבנו. אם בשנת 2001 ניסו כלכלני גולדמן-סאקס למכור לנו את סיפור הבריקס (ברזיל, הודו, סין ורוסיה) והכלכלות הצומחות החדשות שיחליפו את ארצות הברית עד שנת 2030, השינויים שהתרחשו מאז המשבר הכלכלי של 2008 הוכיחו שהם טעו, התחזיות התחלפו והשימוש במונח נזנח. הודו התגלתה ככלכלה לא יעילה, מדינה בעלת תשתיות בלתי מספקות ועם הפסקות חשמל תכופות מה שמקשה לעשות בה עסקים ברמה גלובלית. נתוני הצמיחה בברזיל הלכו ונחלשו יחד עם שחיתות פוליטית וחוסר יציבות עד שהיום מקסיקו קיבלה את ההובלה הלטינית בדרום היבשת, דבר שקרה לא מעט בזכות אימוץ מודל השוק החופשי והקרבה והמסחר עם ארצות הברית. רוסיה התגלתה כמדינה של חברה אחת, גזפרום, התלויה במחיר העולמי של משאבי הטבע עם אוכלוסייה מדלדלת, מנהיג שהפך עצמו לצאר ועתיד גאופוליטי לא צפוי. כאשר סין נשארה היחידה מבין ארבעת החברות שעדיין צומחת בקצב גבוה ומהיר. אך גם בה, בגלל חוסר החופש והעדר זכויות האזרח, נשמעים בשנים האחרונות חריקות שגרמו לירידה בהשקעות הזרות והעברתם חזרה למערב ובעיקר הגירה מסיבית של "העשירים" הסיניים החדשים ושל שכבות מעמד הביניים-הגבוה, אוכלוסיות שהתעשרו ונהנו מהצמיחה הסינית, אבל כעת דורשות מהמדינה חירויות ואיכות חיים שהמעצמה הסינית האדומה אינה מסוגלת לספק בעתיד הקרוב. עוד שהעולם המערבי משקיע בסין, הסינים בוחרים דווקא להוציא את הכסף מסין ולהשקיע במערב.

גם שמשווים את ארצות הברית לכלכלות צומחות בעזרת מדדים כלכליים אחרים היא עדיין בצד הטוב של המשוואה. היא כמעט ואינה מושחתת או ריכוזית ומעמד הביניים שלה הוא הגדול והמפותח מכולם. רק תנסו לחשוב על סין, הודו, רוסיה או ברזיל במונחים של שחיתות וריכוזיות ותראו עד כמה הפערים ענקיים. סין יכולה להמשיך לצמוח במספרים דו ספרתיים כמה שתרצה (והיא לא תעשה את זה), אבל כל עוד היא תמשיך לרכז את כל כוחה של הכלכלה בידי הממשלה לא נראה פייסבוק או גוגל סיניות נוצרות בקרוב (נכון יש עליבאבא, אבל בינתיים היא היוצאת מן הכלל). הודו יכולה למשוך מיליארדים בהשקעות, אבל כאשר השחיתות נמצאת בכל מקום, ובכדי לבצע עסקה וגם הקטנה והפשוטה ביותר צריך לשחד שרשרת של פקידים, היצירתיות והיזמות תמיד יגיעו לתקרת זכוכית.

עד כמה ארצות הברית היא מעצמת על כלכלית? הנה כמה
Posted by Omer Gendler on Saturday, January 16, 2016

עצמאות אנרגטית

ואם זה לא מספיק פיגוע ה-11 בספטמבר והמלחמה בעיראק גרמו לארצות הברית לבצע את השינוי הכלכלי הגדול והמשמעותי מכולם שינוי שכמעט ולא מדברים עליו אבל הוא שינוי גאופוליטי עצום. תוך מספר שנים, ולראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, תחזור ארצות הברית להיות עצמאית אנרגטית. כאשר יחד עם שכנותיה הידידותיות אותן הזכרתי קודם, קנדה ומקסיקו, המשתתפות ולוקחות חלק באספקטים מסוימים בפרויקט, הן יהפכו את משק האנרגיה של כל צפון אמריקה ליחידי בעולם המספק את כלל התצרוכת שלו על ידי ייצור עצמאי וללא תלות במדינות זרות ובביקוש העולמי. מצב כזה יוביל בעתיד לכך ששיקולים מדיניים וכלכלים המתערבבים לא פעם זה בזה ומגבילים את מקבלי החלטות, כמו כיצד תקיפה בעיראק תערער את אספקת הנפט, או האם לגנות את הפרת זכויות האדם בערב הסעודית ולהסתכן בעליית מחירים, יופרדו ויאפשרו לארצות הברית חופש פעולה שכמוהו לא היה לה מזה עשורים. בעוד אירופה תמשיך להיות תלויה בגז הרוסי, וסין בנפט סעודי ורוסי, ארצות הברית תהייה תלויה אך ורק בעצמה. השפעה נוספת שתהייה למעבר לעצמאות אנרגטית היא הירידה בייבוא ואיתו עליה במאזן הסחר האמריקאי וירידה בחוב הלאומי שצמח בשנים האחרונות והפך למטרד כלכלי לא פשוט.

ערכים אמונה ודמוקרטיה

גם ההשקעה העתידית נראית כרגע חסרת תחרות. מוסדות ההשכלה הגבוהה, הקטר שמניע את הכלכלה והמדינה אל עבר העתיד, מובילים בכל מדד עולמי, בכל השוואה בינלאומית ובכל תחרות שקיימת. מאות אלפי צעירים מבריקים מרחבי העולם נוהרים אל אותם מוסדות. לא בגלל שהמסדרונות שלהם יפים או נקיים יותר, לא בגלל שהם אוהדים את קבוצות הכדורסל או הפוטבול המקומית, לא בגלל מזג האוויר ולא בגלל האוכל. הם מגיעים לשם פשוט בגלל שאלו המוסדות הטובים ביותר שיש. חלק גדול מאותם סטודנטים זרים אינו חוזר לבסוף לסין, הודו, דרום קוריאה או אפילו ישראל, אלא משתקע בארצות הברית ועוזר לקדם את הכלכלה והמדינה אף יותר.

אך שובר השוויון האמיתי בכל מה שקשור לאומה האמריקאית הוא האמונה. יותר מכל אומה אחרת האמריקאים מאמינים בצדקת דרכם, הם יודעים ולא צריכים אישור מאף אחד כי דרכם היא הדרך הנכונה., אפילו אם לעיתים נראה שבקרב הדור הצעיר יש שינוי במגמה. הדמוקרטיה, השוק החופשי, החירות וזכויות האזרח מובילים אותם כל חייהם, ועל בסיס האמונה המשותפת הזאת, החזקה מכל אמונה של אומה אחרת, הם מתקדמים. האמריקאים כל כך מאמינים בסיפור שלהם, שהוא חקוק אצלהם בדי אן איי ומלווה אותם עוד לפני שהם בכלל הפכו לאימפריה, כבר במאה ה-18 וה-19 במהלך המסע מערבה הם ראו בהתפשטות ציווי אלוהי ומוסרי במטרה לשנות את דרכי העולם הישן.

אז למה אנחנו מספידים ומנסים לקבור את ארצות הברית שוב ושוב? מה שמיוחד בארצות הברית ושונה בה לעומת אימפריות היסטוריות אחרות, היא שאנחנו אוהבים לאהוב אותה. זאת לא האימפריה הרומית האבסולוטית בה הקיסר הוא כל יכול. לא האימפריה הרומית הקדושה או הכנסייה הקתולית על שלל חוקיהן הקפדניים והקשים שלא אפשרו חשיבה עצמאית. לא האימפריה הספרדית האכזרית ולא צרפת הנפולאונית היהירה. בשונה מהאימפריות לפנייה, ארצות הברית היא אימפריה ששאר העולם רצה לחקות. לא בגלל שהוא פחד ממנה או חשש מתגובתה, אלא פשוט בגלל שהוא רצה להיות כמותה, רצה את מה שיש לה והאמין גם הוא בסיפור ובדרך. רק תנסו לדמיין תסריט אחר בו במלחמת העולם השנייה גרמניה הנאציתף יפן הקיסרית או ברית המועצות הקומוניסטית היו הופכות למעצמות העל היחידות, כיצד היה נראה העולם וכיצד היינו מרגישים כלפי המעצמה העולמית.

כאן גם טמון הצורך שלנו לחזור ולהספיד את ארצות הברית. ההספדים והתחזיות על נפילתה של ארצות הברית הם תוצר של אכזבה יותר מאשר תחזית מפוקחת. לעיתים אנחנו כל כך מאוכזבים שארצות הברית אינה כל יכולה, שכל הפסד קטן או ציוץ של שחקן אחר, גורמים לנו לחרדה, שזהו, הגיע סופה של האימפריה שהכרנו ושל הזמנים הטובים אליהם התרגלנו. אנחנו רוצים שהיא תהייה מעצמת העל החזקה ככל האפשר ומכיוון שהדבר אינו אפשרי ממהרים להספיד אותה.

כל המעצמות סופן לקרוס, ולרדת מהבמה העולמית. צריך להיות מנותק וחסר הכרות עם ההיסטוריה כדי לטעון ולומר אחרת. גם לארצות הברית יש בעיות רבות, אי השוויון הולך ומעמיק, החוב הלאומי תופח והקיטוב בין המפלגות הולך ומחמיר ומוביל לקיפאון פוליטי. אבל ארצות הברית הייתה המעצמה העולמית הגלובלית הראשונה, ויתרה מכך היא אחת המעצמות המיטיבות שהיו. למזלנו, בינתיים היא עוד כאן, רחוקה מליפול, רחוקה מלהתפורר ולא מתכוונת ללכת לשום מקום.

גרסה נוספת וקצרה יותר של המאמר פורסמה גם במגזין מידה