כך נשבר המונופול האמריקני על פיתוח העולם

מאז הוקם הבנק העולמי בסופה של מלחמת העולם השנייה, היה המוסד לאחד הכלים המרכזיים בו השתמשה ארצות הברית לשימור וחיזוק מעמדה בעולם. בתחילה על ידי חלקו המרכזי של הבנק בשיקום מדינות מערב אירופה, וחיזוק הקשרים הכלכליים שלהן, אחת עם השנייה ובעיקר עם ארצות הברית. ולאחר מכן, עלי ידי העתקת מודל העזרה והפיתוח שנתנה ארצות הברית לאירופה באמצעות הבנק לשאר מדינות העולם.

אמנם באופן רשמי, הבנק העולמי מעולם לא היה "בנק אמריקאי". מניותיו הוחזקו על ידי מדינות רבות, כאשר ארצות הברית הייתה אחת מבין שחקנים רבים בו. אך בפועל בראש הבנק עמדו תמיד פוליטיקאים או כלכלנים אמריקאים. כאשר הפרויקטים והכספים בהם השקיע וקידם הבנק היו תמיד בבעלות הברית של ארצות הברית והגוש המערבי, או במדינות שהבטיחו לנוע בכיוון זה. בפועל שימש הבנק העולמי, כזרוע הכלכלית של המערב, כבנק השקעות שמטרתו לפתח את כלכלת העולם על פי המודלים והאינטרסים של ארצות הברית. אם באופן ישיר, ואם על ידי הקמתם של תתי-בנקים אזוריים הפועלים בצלמו ובדמותו.

עדיין מעצמה ולא הולכת לשום מקום

"מעצמה בשקיעה", "כבר לא אימפריה", "ניצחון המזרח" ו"סופה של ההגמוניה". אלו רק מספר כותרות ששייכות לאופנה עכשווית של הספדים לארצות הברית ולאימפריה האמריקאית. אופנה שבשנים האחרונות, ובעיקר מאז אירועי האביב הערבי והמשבר באוקראינה נמצאת בשיאה. אך דווקא עכשיו, בזמן שארצות הברית חוגגת את יום עצמאותה, כדאי לעצור לרגע, לזכור ולהדגיש. למרות הלך הרוח, למרות אופנת ההספדים ולמרות המשברים שהמתרחשים כרגע תחת הנהגתה. ארצות הברית היא עדיין המעצמה העולמית היחידה, והיא תמשיך להיות כזאת לפחות בטווח הזמן הנראה לעין.

יש משהוא מאד מחזורי ומשעשע בהספדים על ארצות הברית. בכלל מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה וארצות הברית הפכה למעצמה עולמית, אותם הספדים ליוו אותה שוב ושוב לכל מקום אליו היא הלכה. בתחילה היה זה החשש מברית המועצות והפחד שעוד רגע היא פולשת למערב אירופה ולמזרח הרחוק. בשנות ה-70 משבר הנפט, הפרישה מהסכמי ברטון וודס, הקמתו של השוק המשותף והנס הכלכלי באירופה הובילו לגל חדש של כתיבה שבישר על שובה של היבשת הישנה, "מבצר אירופה" היא כונתה, "שובה של האימפריה" ועוד תארים כאלו ואחרים. שנות השמונים הביאו איתם את החשש מהענק הכלכלי של יפן, עשור בו כולם האמינו שעוד רגע חברות הענק היפניות סוני, טויוטה ודומותיהן משתלטות על הכלכלה האמריקאית וכולנו נעבוד בשביל היפנים ללא הפסקה מבוקר ועד ערב. בסוף שנות התשעים האכזבה מהענק היפני וכניסתו למיתון הארוך, התחלפה בהדרתו המחודשת של האיחוד האירופי שהתחיל להתרחב ולצמוח לצד המלכתם של הענקים הסינים וההודים, ופיגועי ה-11 בספטמבר בתחילת שנות האלפיים חיזקו עבור רבים את חולשת המערב הליברלי אל מול אימת הטרור המוסלמי. אך גם אחרי 70 שנה של הספדים ותחזיות, חלקן רציניות אבל רובן חסרות שחר, ארצות הברית עוד כאן, חייה ובועטת יותר מאי פעם.

למה רוסיה עשויה לנצח במזרח אירופה ולהפסיד את מזרח אסיה

שישים שנה אחרי שניתן במתנה לאוקראינה חוזר חצי האי קרים לשליטה רוסית. אם בסיפוח מלא ואם כשטח חסות כדוגמת טרנסניסטריה הרוסית שבמולדובה, לכולם כבר ברור כי פוטין ניצח את הקרב, וכי חצי האי קרים שלו. המערב לא ייפתח במלחמה עבור קרים, החשיבות שלו עבור רוסיה גדולה הרבה יותר מחוסר החשיבות שרואה בו המערב. וכאשר אוקראינה עצמה אינה מוכנה לצאת למלחמה עבור השטח, ברור שהמערב לא יעשה זאת בשמה.

לכיבושים במזרח אירופה יהייה מחיר במזרח אסיה?

קצת יותר מחמש שנים לאחר שהצבא הרוסי יצא למלחמה בגאורגיה, והוסיף לארון הגביעים הרוסי את שטחי החסות של דרום אוסטיה ואבחזיה. גם הפעם יתווסף לארון גביע נוסף, הפעם בדמות חצי האי קרים. מעבר לעובדה ששני האירועים, (המלחמה בגאורגיה, והפלישה לקרים) מתרחשים בצורף מקרים מדהים בסמיכות לאולימפיאדה (המלחמה בגאורגיה התרחשה במקביל לאולימפיאדת בייג'ינג, כאשר היום אנחנו שבוע אחרי אולימפיאדת סוצ'י). בשניהם משתמש הממשל הרוסי באותה רטוריקה כדי להצדיק את מעשיו "הגנה על זכויותיהם של מיעוט רוסי נרדף אל מול רוב אתני אחר שהחליט לחבור למערב". רטוריקה דומה אותה הוא משמיע לא פעם גם לגבי שטח החסות של טרנסניסטריה.

החלוקה הכלכלית של יבשת אמריקה

במהלך המלחמה הקרה, נהוג היה לחלק את מדינות העולם לשלוש קבוצות: מדינות הגוש המערבי התומכות בארצות הברית, מדינות הגוש הסובייטי התומכות בברית המועצות, ובתווך - המדינות הבלתי-מזדהות, שהעדיפו שלא לתמוך באף אחד מן הצדדים. מאז, השתנתה המפה העולמית, וקריסת ברית המועצות וסיומה של המלחמה הקרה העבירו חלק ממדינות הגוש המזרחי לצד המערבי, והחלוקה הדיכוטומית בין שני הקטבים התחלפה בחלוקה עולמית למדינות מפותחות ולמדינות מתפתחות.

ביבשת אמריקה, כך נראה, נוצר געגוע לעולם שאפיין את המאה ה-20. בעוד שרוב מדינות העולם כבר אינן שייכות לגוש מסוים אחד, הרי שיבשת אמריקה מתרחש כעת התהליך ההפוך. לאט לאט, נחלקת היבשת על פי אותו מפתח של המלחמה הקרה. שיאו של תהליך זה התרחש בחודש מאי האחרון, כאשר בעיר סנטיאגו דה קאלי שבקולומביה הוקמה "הברית הפסיפית". בפועל, מדובר בהסכם כלכלי, שחילק באופן רשמי את יבשת אמריקה לשלושה חלקים: למדינות פרו-ארצות הברית, למדינות אנטי-ארצות הברית ולמדינות הבלתי-מזדהות.

המאמר המלא פורסם במגזין העולם של אתר וואלה

Post by Omer Gendler.

דרום סודן, מדינה חדשה, עקרון ישן

מדוע דרום סודן תזכה לעצמאות בעוד אזורים אחרים עוד מחכים לתורם, ומדוע הכרזת העצמאות היא רק החוליה הראשונה בשרשרת

אם הכל ילך על פי התחזיות ביום ראשון בערב מדינה חדשה תצטרף אל משפחת המדינות והעמים בהכרת הקהילה הבינלאומית, והיא דרום סודן. אם לשים בצד את כל הברכות והמחמאות לכבודה של המדינה החדשה, וכמובן השמחה על כך שאוכלוסייה שסבלה ממלחמות במשך עשורים רבים תזכה סוף סוף לקבל ריבונות, עצמאות ואת החופש לקבוע את עתידה. נשאלת השאלה מדוע דרום סודן ומדוע עכשיו ?

דגלה של דרום סודן

בעולם ישנם עשרות מחוזות ואזורים הדורשים היפרדות מהריבון השולט בהם. כמו בדרום סודן ברוב אותם מקרים האזור מתדרדר לסכסוך אלים ואף למלחמה . אבחזיה, דרום אוסטיה, סומלילנד, נגורנו קרבאך, כורדיסטאן, בלוצ'יסטן וטרנסניסטריה הם רק מספר קטן של דוגמאות למחזות שהכריזו על עצמאות כזו או אחרת בשנים האחרונות, רובן לאחר, או תוך כדי שפיכות דמים וסבל רב, ובכל זאת הקהיליה הבינלאומית, עם דגש על מדינות העולם המערבי לא מוכנות להכיר בהם.

אם כך במה שונה דרום סודן מסומלילנד המחוז האפריקאי בתוך סומליה השוכן לא רחוק מגבולה המערבי של סודן? מכורסידטאן העיראקית או מדארפור? רק בדבר אחד, בסודן מדובר במלחמת אזרחים על בסיס דת.