מהלכת בין זהויות

כאשר בריטניה ממשיכה להתלבט בין תפקידה האירופאי לעצמאותה הבריטית, לא פלא שתוצאות הבחירות לא עוסקות באידאולוגיה או דרך אלא רק בזהות לאומית.

ניצחונו של ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון בבחירות בשבוע שעבר היה הניצחון הגדול ביותר של המפלגה השמרנית מאז שנת 1992, ניצחון שמאפשר את הקמתה של ממשלה יציבה והומוגנית, אף יותר מזו הקודמת. אך יותר משהיה זה ניצחונם של השמרנים, הבחירות בבריטניה היו הפסדם של הלייבור ואד מיליבנד. בפועל, השמרנים כמעט ולא זכו באף מושב חדש, בטח שלא במחוזות שבהם שלטו נציגים של הלייבור, כשהמושבים שכן נלקחו היו דווקא מושבים שבהם החזיקו הליברלים-דמוקרטים, שהיו שותפיהם בשלטון. אם כך, ההפסד של הלייבור לא היה לאידיאולוגיה השמרנית, או לתפיסת עולמה, אלא הפסד לזהויות וללאומים השונים שמרכיבים את הממלכה המאוחדת. (תהליך שעובר על כל אירופה)

בצל משאל העם והמשבר עם האיחוד האירופי הממלכה המאוחדת הולכת לבחירות

פעם היא הייתה האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם, אחרי זה היא הפכה למעצמה אזורית ובשבוע הבא אזרחי הממלכה המאוחדת הולכים לבחירות שכמעט ולא מעניינות אף אחד חוץ מהם.

יומן הגדול של המפלגות הקטנות: פעם היא הייתה האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם, אחרי זה היא הפכה למעצמה אזורית, ובשבוע הבא אזרחי הממלכה המאוחדת הולכים לבחירות שכמעט ולא מעניינות אף אחד חוץ מהם. אבל דווקא בימים כאלה, שבהם תפקידה של הממלכה המאוחדת כה שולי ואפור בעולם, מערכת הבחירות המתקיימת בה כה חשובה והיסטורית לעתידה.

על פי הערכות וסקרים, הבחירות הקרובות יהיו המשמעותיות מאז 1974, הפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה שבה לא הושג רוב לאחת המפלגות הגדולות. אז זה נגמר בממשלת מיעוט ובבחירות חוזרות תוך חצי שנה. הפעם רוב מוחלט הוא כבר צרה קטנה עבור הבריטים, והחשש הוא כי בצורה תקדימית אף גוש של מפלגות לא ישיג קואליציה רחבה, ובמדינה שבה המושג קואליציה נתפס מגונה וקונטיננטלי (כינוי גנאי לתושבי היבשת האירופאים), יציבות תהיה כמעט בלתי אפשרית.

המאמר המלא פורסם ב-YNET