חברי המפלגה השמרנית מעדיפים את אנגליה הקטנה על בריטניה הגדולה

החור השחור ושמו ברקזיט

בריטניה אומרת: לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא.

מרד בבריטניה - הפרלמנט מרד בממשלה ולקח ממנה את הכוח לקבוע את סדר היום

מפלגת הלייבור בבריטניה על סף פיצול

העיר נגד הכפר - האפודים הצהובים, הברקיזט והבחירות באנדלוסיה

ההתפטרות של בוריס ג'ונסון

היום לפני 21 הניצחון ההיסטורי של טוני בלייר - שוב חוזרים לקריסת המפלגות הסוציאל דמוקרטיות

מרקל: "אנחנו האירופאים צריכים לקחת את גורלנו בידינו"

במהלך אירוע בחירות בעיר מינכן שבבוואריה אמרה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל כי "לא ניתן עוד לסמוך על ארצות הברית ובריטניה כבעבר... וכי אנחנו האירופאים צריכים לקחת את גורלנו בידינו"  על פניו אמירה חריגה, שמסמנת גבול שתרם נחצה ביחסי ארצות הברית ואירופה. אבל בפועל לא מדובר באמת במהפכה, וארצות הברית ואירופה כבר מתרחקות זו מזו לאט ובזהירות כבר כמעט עשרים שנים. אז מה באמת אנחנו צריכים להבין מהמשפט הזה? לאוזניים של מי הוא כוון, ולמה זה מוקדם מדי להספיד את התפיסה שעיצבה את העולם המערבי מאז סיום מלחמת העולם השנייה.


מאז נכנעה גרמניה לבעלות הברית וחולקה לאזורי הכיבוש בתום מלחמת העולם השנייה, הפכה גרמניה (או מה שהיה אז מערב גרמניה), לאחד מהצירים המרכזיים במחנה המדינות של ארצות הברית, וכעוגן מרכזי ליציבותה של אירופה. מה שמכונה היום "העולם המערבי" נוצר בגלגולו הנוכחי במידה מסויימת אז. גם הצעות סובייטיות, שעל אמינותן ישנה מחלוקת עד היום, להפוך את גרמניה למדינה ניטרלית, שאינה בברית נאט"ו או בברית ורשה ומשמשת כמחסום בין הגושים נדחו על ידי ארצות הברית, מתוך הבנה שללא גרמניה לציר המערבי אין סיכוי של ממש להפוך למשהו מעבר לציר אנגלו-סקסי. ואכן כך היה, גרמניה שרק מספר שנים קודם לכן הובסה על ידי בעלות הברית הפכה לחלק מהמחנה המערבי-אמריקאי-ליברלי, בעוד ניסיונות חוזרים ונשנים של ברית המועצות לתקוע טריז בין הצדדים לא צלחו עד שלבסוף ברית המוצעות התפרקה וגרמניה לא רק שאוחדה, אלא אוחדה תחת המטרייה האמריקאית.

נחזור לאתמול, האמירה של מרקל אמנם חריגה, אבל עדיין צפוייה ומבטאת תהליך הדרגתי. ארצות הברית ואירופה נמצאות בתהליך התרחקות זה מזה כבר כמעט עשרים שנה, כאשר אתמול נאמרו הדברים פשוט בצורה גלויה ולא עטופה בסיסמאות. ניצנים ראשונים לכך היה ניתן לראות ב-2003 כאשר הנשיא בוש רצה לצאת למלחמה בעיראק ונתקל בחומה בצורה של הקנצלר גרהרד שרדר ומקבילו הצרפתי ז'אק שיראק שסירבו שהמלחמה תתנהל תחת דגל נאט"ו. היבחרותם של מרקל ב-2005 וסרקוזי ב-2007 אמנם החזירו במקצת את הגלגל לאחור והשכיחה מדעת הקהל מחלוקת זאת, אבל מקבלי ההחלטות משני צדדי האוקיינוס ובעיקר בוושינגטון לא שכחו זאת.

בצל הברקזיט בריטניה, ספרד והמחלוקת על גיברלטר - ראיון אצל לונדון את קירשנבאום

הבנתם לא נכון, הבחירות בהולנד הם הישג לוילדרס לא תבוסה

2017 מול 2012 השמאל ההולנדי נעלם

"אכזבה", "תבוסה", "הפסד צורב", אלו מעט מהכותרות שנכתבו מאז הבוקר על הבחירות בהולנד, שהם מכוונות כמובן בנוגע למועמד הימין הקיצוני חרט וילדרס. אבל אין טעות גדולה מזאת. וילדרס אמנם לא זכה בראשות הממשלה, אם בכלל היה מסוג לזכות בה או בכלל רוצה לזכות בה. אבל הוא ניצח בקרב על השיח, האג'נדה, המהות והתודעה. מפלגת החופש (PVV) ברשותו רשמה התחזקות והפכה למפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט ההולנדי. בו בזמן שמפלגת השמאל הוותיקה, הלייבור ההולנדית (PvdA) או בשמה המעוברת, מפלגת העבודה, התרסקה. כאשר היא הופכת מהפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט, למפלגה השביעית, תוך כדי שהיא מאבדת יותר משבעים אחוזים מכוחה מ-38 מושבים ל-9 בלבד. מצביעיה, על פי הערכות עשו את דרכם בשני כיוונים או לכיוון המרכז הפוליטי שהתחזק מאד על חשבון גוש השמאל, או לכיוון התנועה הירוקה (GL) שהיא המנצחת הגדולה של הבחירות. גוש השמאל באופן כללי נחלש בצורה משמעותית, ונחלש זו מילה עדינה בשביל לתאר את שקרה לו, כאשר גם מפלגת השמאל הקיצונית יותר, המפלגה הסוציאליסטית (SP) נחלשה במקצת.

כמה תובנות ראשוניות לגבי תוצאות משאל העם

51.9 מול 48.1 בעד פרישה מהאיחוד

כמה תובנות ראשוניות לגבי תוצאות משאל העם:

1. חגיגה דמוקרטית - 71.9 אחוזים מהבריטים הלכו לבחור, זה אחוז ההשתתפות הגבוה ביותר בכל סוג של בחירות או משאל של כלל הממלכה מאז שנת 1992. וזאת למרות מזג האוויר הלא פשוט שהיה אתמול ושבבריטניה לא התקיים יום שבתון.

2. הממלכה המאוחדת לא מאוחדת - הכתם הצהוב והגדול שאתם רואים במעלה המפה זאת סקוטלנד. כל מחוז ומחוז בסקוטלנד הצביעו בעד הישארות באיחוד האירופי, המקום היחיד בממלכה שהצביע פה אחד.

3. לונדון אינה אנגלית - הכתם הצהוב השני שאתם רואים בתחתית המפה זאת העיר לונדון, האזור (יחידה מנהלית שכוללת מספר מחוזות) היחיד באנגליה שהצביע בעד הישארות. כל האזורים באנגליה הצביעו לפרוש לונדון הצביעה להישאר.

זאת לא תופעה זמנית - קן ליווינגסטון - "היטלר תמך בציונות"

בין שני איחודים: הבריטים נדרשים לבחור בין האיחוד האירופי לממלכה המאוחדת

רק לפני פחות משנה ציינו הבריטים 40 שנה למשאל העם שבו אשררו את הצטרפותם לקהילה הכלכלית האירופית (EEC), קהילה שמנתה באותם ימים שש מדינות ועוד שלוש חדשות, קהילה שלימים תהפוך לאיחוד האירופי של ימינו. 40 שנה, ובעוד כמה חודשים הם ילכו לקלפי בשנית בכדי להכריע אם נעשתה טעות ואם להישאר באיחוד האירופי שצמח מאותה קהילה קטנה וצנועה - או לפרוש ממנו.

ביום שבת חזר ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון לאי הבריטי מהיבשת האירופית לאחר משא ומתן עם מדינות האיחוד ובפיו "בשורה", הסכם שיעניק באופן סופי לממלכה המאוחדת "מעמד מיוחד" בתוך האיחוד האירופי עם כמה הישגים נקודתיים כדוגמת הגבלה זמנית של הטבות סוציאליות למהגרים מתוך מדינות האיחוד האירופי יחד עם התחייבות לא ברורה לפיצוי ואי הכללה של "הסיטי של לונדון" (המרכז ההיסטורי והפיננסי של לונדון) בכל הסכם העמקה נוסף של 19 מדינות הגוש המוניטרי.

שובו של האיחוד הגמיש

מדינה בתוך מדינה בתוך מדינה - סופו של סכסוך שהתחיל בגלל משחק שח

מהלכת בין זהויות

כאשר בריטניה ממשיכה להתלבט בין תפקידה האירופאי לעצמאותה הבריטית, לא פלא שתוצאות הבחירות לא עוסקות באידאולוגיה או דרך אלא רק בזהות לאומית.

ניצחונו של ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון בבחירות בשבוע שעבר היה הניצחון הגדול ביותר של המפלגה השמרנית מאז שנת 1992, ניצחון שמאפשר את הקמתה של ממשלה יציבה והומוגנית, אף יותר מזו הקודמת. אך יותר משהיה זה ניצחונם של השמרנים, הבחירות בבריטניה היו הפסדם של הלייבור ואד מיליבנד. בפועל, השמרנים כמעט ולא זכו באף מושב חדש, בטח שלא במחוזות שבהם שלטו נציגים של הלייבור, כשהמושבים שכן נלקחו היו דווקא מושבים שבהם החזיקו הליברלים-דמוקרטים, שהיו שותפיהם בשלטון. אם כך, ההפסד של הלייבור לא היה לאידיאולוגיה השמרנית, או לתפיסת עולמה, אלא הפסד לזהויות וללאומים השונים שמרכיבים את הממלכה המאוחדת. (תהליך שעובר על כל אירופה)

בצל משאל העם והמשבר עם האיחוד האירופי הממלכה המאוחדת הולכת לבחירות

פעם היא הייתה האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם, אחרי זה היא הפכה למעצמה אזורית ובשבוע הבא אזרחי הממלכה המאוחדת הולכים לבחירות שכמעט ולא מעניינות אף אחד חוץ מהם.

יומן הגדול של המפלגות הקטנות: פעם היא הייתה האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם, אחרי זה היא הפכה למעצמה אזורית, ובשבוע הבא אזרחי הממלכה המאוחדת הולכים לבחירות שכמעט ולא מעניינות אף אחד חוץ מהם. אבל דווקא בימים כאלה, שבהם תפקידה של הממלכה המאוחדת כה שולי ואפור בעולם, מערכת הבחירות המתקיימת בה כה חשובה והיסטורית לעתידה.

על פי הערכות וסקרים, הבחירות הקרובות יהיו המשמעותיות מאז 1974, הפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה שבה לא הושג רוב לאחת המפלגות הגדולות. אז זה נגמר בממשלת מיעוט ובבחירות חוזרות תוך חצי שנה. הפעם רוב מוחלט הוא כבר צרה קטנה עבור הבריטים, והחשש הוא כי בצורה תקדימית אף גוש של מפלגות לא ישיג קואליציה רחבה, ובמדינה שבה המושג קואליציה נתפס מגונה וקונטיננטלי (כינוי גנאי לתושבי היבשת האירופאים), יציבות תהיה כמעט בלתי אפשרית.

המאמר המלא פורסם ב-YNET

שבוע למשאל העם בסקוטלנד – מי יכול להצביע

אחת הסוגיות המרכזיות במשאל העם הקרוב היא מי רשאי להצביע ולקבוע את גורלה העתידי של הממלכה המאוחדת. מכיוון שסקוטלנד אינה מדינה ומכיוון שהאנשים החיים בה אינם אזרחי סקוטלנד. מה שנשמע פשוט, "ניתן לסקוטים להצביע" הופך מסובך, ומעלה את השאלה מי הוא סקוטי. בכדי לפשט את צורת ההצבעה, הסקוטים החליטו על ארבעה קטגוריות של אנשים שיהיו בעלי זכות בחירה.

הקונספירציה של קמרון

משאל העם הולך ומתקרב ועכשיו גם מתחילות תאוריות הקשר. ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון מתנגד באופן רשמי לרעיון העצמאות הסקוטי. רעיון שיפרק איחוד של 300 שנה ויקרע מהממלכה המאוחדת את אחד האזורים הגדולים והחשובים בה.

אך מתחת לפני השטח הדברים נראים קצת אחרת. בשבועות האחרונים עם התגברות התמיכה בסקרים ברעיון העצמאות קמרון נעלם. הוא אינו מנהל קמפיין נגדי וכמעט אני מתבטא בחריפות נגד הרעיון. לעומת הקמפיין שניהל קודמו בתפקיד. דבר שהוביל רבים לתהות האם בסתר ליבו קמרון בכלל תומך בפירוק הממלכה, ורק מדבר בצורה אחרת. למה אתה שואלים? פוליטיקה.