מיסים של המאה ה-20, כלכלה של המאה ה-21

"כך חולקו כספי משלם המסים לחברות הגדולות" זעקה כותרת אחת בתחילת השבוע, כותרת אחרת הכריזה "הנה הכסף" ושלישית טענה "שוד הקופה הציבורית". פרסום הטבות המס שקיבלו התאגידים הגדולים במשק, עוררה סערה ציבורית רחבה, ומילאה את השיח הכלכלי. כאשר רק פתיחת המשא ומתן המחודש עם הפלסטינים הצליח להזיזה מהכותרת. אבל האם באמת מדובר כאן בשוד? האם לממשלת ישראל או לכל ממשלה במדינה מפותחת אחרת ישנה בררה בעולם הגלובלי בו אנחנו חיים? מספיק לקרוא את הדו"ח שפרסם ארגון ה-OECD בתחילת השבוע, על מנת להבין שישראל אינה לבד במערכה. המדינה אל מול התאגיד בכדי להבין מהיכן מתחיל התהליך צריך לחזור קצת אחורה. החברות שקיבלו את אותן הטבות אינן חברות "רגילות". מדובר למעשה בתאגידים בינלאומיים ענקיים, המגלגלים לעיתים כספים הגדולים יותר מאשר תקציבן של מדינות קטנות ואף בינוניות. העוצמה הכלכלית הרבה שלהן בשילוב המשטר הכלכלי הליברלי השולט בעולם בעשורים האחרונים, יצרו מצב בו תאגידי הענק חופשיים לפעול בכל מדינה שירצו ולעבור ממדינה למדינה, כאשר הדבר היחיד שמניע אותם היא שורת הרווח. חברת הודו המזרחית, התאגיד הבינלאומי הראשון בעולם לעומתם מדינות, הן גוף מבולבל, בירוקרטי ,איטי מפוזר ומיושן. שבאופן היסטורי היו בידיהן שתי זרועות עיקריות של עוצמה (מה שמכונה באקדמיה: כסדר הווסטפלי). הזרוע הראשונה היא העוצמה הצבאית. כאשר השנייה היא הרגולציה (מערכת החוקים) הטריטוריאלית. כאן בדיוק מתחילה הבעיה. מכיוון שמול התאגידים הבינלאומיים העוצמה הצבאית אינה רלוונטית או אינה אפשרית. (אלא אם כן, אתם ממליצים לשלוח את צה"ל להפציץ את משרדי טבע ולכבוש את קווי היצור). כיוון שכך, המדינה אינה יכולה לכפות על אותם תאגידים את רצונה רק בגלל שהיא חזקה יותר. בכך מאבדת המדינה את הקלף החזק ביותר אותו היא מכירה בארסנל הכלים שלה, העוצמה הצבאית.