מיסים של המאה ה-20, כלכלה של המאה ה-21

"כך חולקו כספי משלם המסים לחברות הגדולות" זעקה כותרת אחת בתחילת השבוע, כותרת אחרת הכריזה "הנה הכסף" ושלישית טענה "שוד הקופה הציבורית". פרסום הטבות המס שקיבלו התאגידים הגדולים במשק, עוררה סערה ציבורית רחבה, ומילאה את השיח הכלכלי. כאשר רק פתיחת המשא ומתן המחודש עם הפלסטינים הצליח להזיזה מהכותרת. אבל האם באמת מדובר כאן בשוד? האם לממשלת ישראל או לכל ממשלה במדינה מפותחת אחרת ישנה בררה בעולם הגלובלי בו אנחנו חיים? מספיק לקרוא את הדו"ח שפרסם ארגון ה-OECD בתחילת השבוע, על מנת להבין שישראל אינה לבד במערכה. המדינה אל מול התאגיד בכדי להבין מהיכן מתחיל התהליך צריך לחזור קצת אחורה. החברות שקיבלו את אותן הטבות אינן חברות "רגילות". מדובר למעשה בתאגידים בינלאומיים ענקיים, המגלגלים לעיתים כספים הגדולים יותר מאשר תקציבן של מדינות קטנות ואף בינוניות. העוצמה הכלכלית הרבה שלהן בשילוב המשטר הכלכלי הליברלי השולט בעולם בעשורים האחרונים, יצרו מצב בו תאגידי הענק חופשיים לפעול בכל מדינה שירצו ולעבור ממדינה למדינה, כאשר הדבר היחיד שמניע אותם היא שורת הרווח. חברת הודו המזרחית, התאגיד הבינלאומי הראשון בעולם לעומתם מדינות, הן גוף מבולבל, בירוקרטי ,איטי מפוזר ומיושן. שבאופן היסטורי היו בידיהן שתי זרועות עיקריות של עוצמה (מה שמכונה באקדמיה: כסדר הווסטפלי). הזרוע הראשונה היא העוצמה הצבאית. כאשר השנייה היא הרגולציה (מערכת החוקים) הטריטוריאלית. כאן בדיוק מתחילה הבעיה. מכיוון שמול התאגידים הבינלאומיים העוצמה הצבאית אינה רלוונטית או אינה אפשרית. (אלא אם כן, אתם ממליצים לשלוח את צה"ל להפציץ את משרדי טבע ולכבוש את קווי היצור). כיוון שכך, המדינה אינה יכולה לכפות על אותם תאגידים את רצונה רק בגלל שהיא חזקה יותר. בכך מאבדת המדינה את הקלף החזק ביותר אותו היא מכירה בארסנל הכלים שלה, העוצמה הצבאית. הזרוע השנייה שיש למדינות היא הזרוע של הרגולציה הטריטוריאלית. זרוע המאפשרת קביעת חוקים ותקנות שיטיבו עם המדינה, התערבות בנעשה באותן חברות או אפילו, הלאמה. בנקודה זאת מתחלקות החברות הגדולות לשתי קבוצות עיקריות. הקבוצה הראשונה היא החברות הפועלות רק בשטחה של ישראל (מוכרות, קונות ומעסיקות עובדים מקומיים בלבד). כאשר הקבוצה השנייה היא התאגידים הבינלאומיים, תאגידים עבורם ישראל הינה אחוז זניח בלבד מהשוק. אל מול הקבוצה הראשונה למדינה עדין יש עוצמה רגולטורית ברמה גבוהה. חברות ביטוח ישראליות, קרנות פנסיה, חברות תחבורה ושירותים צריכות את מדינת ישראל ובמיוחד את אזרחי מדינת ישראל, מכיוון שהשוק שלהן מוגבל לטריטוריה הישראלית ותלוי מיקום. הקבוצה השנייה, של התאגידים הבינלאומיים כבר אינה כזאת. חברות אלו אינן זקוקות למדינה ובאופן תאורטי יכולות לבצע את פעילותן מכל מקום שיבחרו ברחבי הגלובס. חברת האנרגיה, רויאל דאטש של. אם של הייתה מדינה, היא הייתה בין 20 המדינות העשירות בעולם וחברה בפורום ה-G20 מדינות שבכל זאת ירצו להתמודד עם אותן חברות וינסו בכל זאת לכפות עליהן את הזרוע הרגולטורית. ימצאו מכשול משמעותי נוסף והוא, משטר הסחר הבינלאומי. משטר הסחר שהומצא בסוף שנות ה-40 ומאז התפתח והשתכלל. מבוסס על עקרונות השוק החופשי וממוסד בארגון הסחר העולמי (WTO) שהוקם בשנות ה-90. משטר זה קבע בהסכמתן של כלל המדינות החברות בו שאין לפגוע בעקרונות שוק אלו. בכך למעשה סירס המשטר לחלוטין גם את הזרוע השנייה של המדינה, הרגולציה והפך אותה לשקופה ובלתי רלוונטית במאבקן של המדינות אל מול התאגידים הבינלאומיים. כך נוצר מצב בו העימות בין תאגידי הענק והמדינות הוא עימות מדומה. עימות בו למדינות אין כלים אפקטיביים להתמודד עם תאגיד היכול בכל רגע נתון לקום ולעזוב למדינה אחרת, בו התועלת שלו תהייה רבה יותר. כאשר אם בכל זאת תבחר המדינה לעשות זאת היא תפגע בחוק הבינלאומי וביחסיה עם מדינות אחרות. בנוסף למצב מורכב זה, לתאגידים בינלאומיים ישנו יתרון מובנה נוסף והוא חוסר שיתוף הפעולה שבין המדיניות. אילו רצו מדינות העולם להילחם באותם תאגידים, היה ניתן לעשות זאת על ידי מיסוד של משטר בינלאומי חדש. משטר בו מס החברות הינו מס אחיד עבור כלל מדינות העולם. בכך בעצם היה אפשר להעביר את זרוע הרגולציה הטריטוריאלית של המדינות לרמה הבינלאומית. תחום המכונה באקדמיה בשם "רגולציה בינלאומית". אך היכולת לקבל החלטה משותפת של 193 מדינות, בהסכמה פה אחד וללא עריקה של אף אחת מהן כמעט ואינה אפשרית. לכן גם הכלי האחרון שנשאר למדינות במאבק, הרגולציה המשותפת או הבינלאומית הפך ללא רלוונטי, או יותר נכון ללא מציאותי ואפשרי. למרות שבפועל, כלי זה היה הנכון והיעיל ביותר ואולי גם הצודק ביותר. דרך נוספת להשגת משטר שכזה, הייתה לעקוף את הצורך בהסכמה בינלאומית. כאשר המעצמה החזקה בעולם, ארצות הברית או אולי ארצות הברית יחד עם סין. הייתה לוקחת את האחריות על יצירת משטר כלכלי בינלאומי חדש. בדיוק כמו שעשתה עד שנת 1971 עם המשטר המוניטרי של ברטון וודס. צעד שיאלץ מדינות אחרות להשתנות בהתאם. אך כרגע ארצות הברית אינה מעוניינת בפתרון שכזה, וגם אינה מעוניינת עוד להיות הפקח הכלכלי של העולם.  למעשה רוב מדינות העולם כבר הבינו שאין להן יכולת אפקטיבית להילחם בתאגידים הבינלאומיים. אך מכיוון שמדינות הן מוסד שאינו מסגול לקבל שינויים כה גדולים בזמן כה קצר. רובן מנסות להתמודד בצורה איטית אל מול התופעה. זאת, על ידי הורדת מיסים הדרגתית והטבות מס היוצרת אפליה בין תאגידים לתאגידים, ובין האזרחים לתאגידים. הטבות כמו אלו שעלו לכותרות השבוע. הטבות שבאופן טבעי מרגיזות את כולנו, מחזקות את השפעתן של פוליטיקאים, לוביסטים ומקושרים ומגבירות את מפלס השנאה ההדדי.

שינוי לא עימות

אבל האמת היא שישנה גם דרך נוספת להתמודד עם הבעיה, הפנמה. הפנמה שזאת המגמה בכלכלה הבינלאומית, ובמקום לנסות להתמודד עם אותם תאגידים בינלאומיים. עימות שבפועל מתבטא לא במאבק מול התאגיד אלא בתחרות בין המדינות עצמן על גובה ההטבות ומי תתקפל מולן יותר. אפשר גם לבטל את העימות לגמרי, ולפתור את כל התאגידים הבינלאומיים ממס החברות תוך כדי השוואה של התנאים שלהן עם החברות המקומיות. בכך יכולה מדינת ישראל להפוך לנטע זר בנוף העולמי (למרות שיש מדינות שכבר פועלות בכיוון ;זה כדוגמת אירלנד וסינגפור). לעודד השקעות והגעה של תאגידים בינלאומיים לשטחה ומעבר לכך לייתר את הדיון הציבורי שהתקיים השבוע.

כמובן שבטווח הקצר מדובר בצעד קשה ומכאיב. ויתור על חלק משמעותי ממס החברות הוא אובדן של מיסים רבים, דבר שיפגע בתקציב המדינה ובשירותים שכל אחד מאתנו האזרחים מקבל. אך בטווח הארוך מדובר בהשקעה עדיפה עשרות מונים. פעילות תאגידים רב לאומיים פרושה תעסוקת עובדים רבה יותר, תעסוקה המכניסה מיסים רבים יותר בטווח הבינוני. פרושה עלייה בצריכה, עלייה בהשקעות, שיפור תשתיות, יעילות, וחשיפה לטכנולוגיה מתקדמת וחלוצית שרק לאותם תאגידים יש. כל אלו הם יתרונות שגם במידה וחלק מאותם תאגידים בינלאומיים יחליטו לעזוב, את מה שהם השקיעו כבר לא יהייה ניתן לקחת מהמדינה.

הדיון הציבורי שהתקיים השבוע על הטבות המס יכול לשמש את מדינת ישראל כמקפצה או כמכשול. הבנה של התהליכים הבינלאומיים ואימוץ הגישה הפרגמטית יכולה להזניק את כלכלת ישראל. עימות מולה יכולה אולי להיות פופולארי בקרב הציבור הרחב, אבל יפגע במשק הישראלי בטווח הארוך בצורה חמורה הרבה יותר. הדרך היחידה היא להפנים את חוקי המשחק הכלכליים של המאה ה-21.


המאבק בחרמות על ישראל (התווסף באפריל 2014)

מס חברות נמוך הוא גם אחד הנשקים הטובים ביותר שיש למדינת ישראל אל מול גל החרמות בעולם. בסופו של יום, פירמות בינלאומיות וחלקם הגדול של הצרכנים בעולם מסתכל על שורת הרווח, יקר או זול? וכמה אפשר להרוויח מעשיית עסקים באותה מדינה? מס חברות נמוך ייתן למדינת ישראל כלי כפול במשחק זה. מצד אחד הוא ימשוך חברות רבות להשקיע בישראל בה ישלמו מס נמוך בהרבה מזה הקיים בשאר מדינות העולם, בכך יהפוך קריאות לחרם ללא משמעותיות אל מול הרווח הצפוי לאותן חברות, (חוק עידוד השקעות הון עושה אותו הדבר קיום למספר מצומצם של חברות). כאשר מצד שני הוא יאפשר ליצואנים ישראלים להקטין בהרבה את עלויות הייצור בישראל ולהפוך מוצרים ישראלים לזולים יותר במדפים בחו"ל. 

פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך

לפני שאתם רצים לעשות חרם פופוליסטי על תנובה וקונים מעכשיו רק מוצרי מזון של חברות אחרות. תזכרו שאסם נמצאת בבעלות שוויצרית...

Posted by Omer Gendler on Thursday, May 22, 2014

הבעיה היא לא שממשלת סין רוצה לקנות את המונופול המרכזי בתחום המזון בישראל. הבעיה שהיא שמראש בתחום המזון בישראל יש מונופול.תנובה

Posted by Omer Gendler on Monday, February 17, 2014

:

Post by Omer Gendler.