עלייתו של הרייך הרביעי

הרייך הרביעי של אירופה

לאורך ההיסטוריה הגרמנית המילה "רייך" תיארה מצב רומנטי של אימפריה גרמנית יבשתית השואבת את עברה מהאימפריה הרומית הקדושה. באמצע המאה ה-19 אוטו פון ביסמרק איחד את הנסיכויות הגרמניות תחת הדגל הרעיוני של "הרייך השני". הרפובליקאים של ויימאר כינו עצמם אנשי "הרייך הגרמני", ואדולף היטלר והנאצים ניסו ליצור את "הרייך השלישי", רייך שבחלומם ימשיך ויתקיים כ-1000 שנים. כידוע כולם כשלו. המבנים המורכבים שביסמרק איחד ויצר התנפצו במלחמת העולם הראשונה, המשבר הכלכלי והנאצים לא השאירו דבר מרפובליקת ויימאר, ואת רייך אלף השנה של היטלר מלחמת העולם השנייה הפכה להרס וחורבן. אך נראה שדווקא עכשיו, בשקט חרישי, מבלי שאפילו ירייה אחת נורתה, טנק אחד חצה את הגבול, או מטוס אחד הפציץ את שכנותיה האירופאיות, גרמניה עומדת להשיג את חלומה ההיסטורי. בלי מלחמה ובלי אלימות, אלא כתוצאה ממאמצים ותהליכים שנמשכו כמעט חמישה עשורים, ושיאם במשבר הכלכלי הפוקד כעת את היבשת. הרייך הגרמני של אירופה הולך ומוקם, הרייך הרביעי.

לפני שישים שנה הכול היה נראה אחרת, דיבורים על רייך רביעי היו נשמעים כמו אגדה נוספת מסיפורי האחים גרים. מנהיגי אירופה וארצות הברית האמינו כי איחוד כלכלי בין התעשיות הכבדות של גרמניה וצרפת, יחד עם שילובן הכלכלות המקיפות אותן - איטליה, בלגיה הולנד ולוקסמבורג, ימנעו את הטעויות שהובילו לשתי מלחמות העולם. הטענה הייתה שבמקום להתחרות בשאיפות הגרמניות לכבוש את אירופה, שאיפות החוזרות על עצמן שוב ושוב, אפשר יהיה לרתום את גרמניה ואת שאיפותיה יחד עם צרפת לחזון אירופאי של שלום, צמיחה ושגשוג. חזון שעם הימים הפך לאיחוד האירופי וצמח מ-6 מדינות ל-27. כך שבמקום שאירופה תהפוך גרמנית, גרמניה  תהפוך אירופאית. אך חלום בצד ומציאות לחוד.

עד שנות התשעים של המאה ה-20, נראה היה שהתהליך עובד באופן מושלם ומעורר קנאה. מדינות רבות בעולם ניסו ללמוד ולהעתיק את התהליך, מדרום אמריקה ועד מזרח אסיה הפך המודל האירופאי לאב טיפוס אזורי. שלוש מעצמות, שיחסית שוות ערך בתוצר, בהשפעה ובאוכלוסייה שלהן, ניהלו את האיחוד האירופי ואת היבשת כולה בראייה כביכול אירופאית. גרמניה על שלל תעשיותיה, המטבע היציב והייצוא חסר התחרות הייתה הקטר הכלכלי. צרפת שימשה כראש החץ הפוליטי והמדיני וניווטה את הסירה האירופאית, כאשר בריטניה ישבה מהצד ואיזנה בין השתיים. שחקן עם רגל בחוץ ורגל בפנים, סקפטית מצד אחת ואופטימית מצד שני, ובעיקר מבקרת ומפקחת, כאשר היא לוקחת על עצמה את תפקיד המבוגר השמרן והאחראי. אך היום כבר מדובר ביבשת אירופה ובאיחוד אירופי אחרים לחלוטין. מדובר בתהליך בו גרמניה הפכה לכוח הדומיננטי ביותר, בזמן שהמשבר הכלכלי רק ממשיך ומחזק אותה.

תחנה ראשונה: מאומה של שישים מיליון לאומה של שמונים מיליון

כאשר החומה נפלה, המעצמה קמה

הצעד הראשון לקראת הקמתו של הרייך הרביעי היה האיחוד בין מזרח ומערב גרמניה. בדיוק כמו שלפני מאה וחמישים שנה ביסמרק איחד את הנסיכויות הגרמניות ובסיומן כינה את התוצר המוגמר הרייך השני, ובדיוק כמו מרחב המחייה אותו שאף היטלר להשיג שהתחיל בסיפוח אוסטריה, ככה האיחוד בין מזרח ומערב גרמניה היה התחנה הראשונה לקראת בואו של הרייך הרביעי. בלילה אחד של אוקטובר הפכה גרמניה ממדינה מפוצלת, ללא גבול ברור ועם מחלוקות בלתי ניתנות לגישור, לענק מפלצתי המאחד בתוכו את כל העמים הגרמניים של היבשת (מלבד אוסטריה, שגם ביסמרק דילג עליה). מדינה של שמונים מיליון בני אדם, הנהנת מהגירה חיובית ויושבת במרכזה של אירופה, גדולה עשרות מונים מכל מדינה אחרת ומכאן באופן ישיר גם חזקה ועשירה הרבה יותר.

עשרים שנה אחרי, לצד השקעות אדירות, הצליחו הגרמנים לשקם גם את מזרח המדינה. היא אמנם לא עשירה כמו מערב המדינה אבל אירופאית ומתקדמת בכל קנה מידה. כספים רבים זרמו מזרחה והכלכלה הגרמנית שהייתה לקנאת העולם כולו פגשה כוח עבודה חדש, זול ויצירתי. כוח שהזניק את הכלכלה הגרמנית קדימה. היום גרמניה היא כבר ענק כלכלי. אם התחזיות של הבנק העולמי יתגשמו, עד סוף השנה התוצר של גרמניה יעמוד על קצת יותר מ-3.2 טריליון דולר. לשם השוואה בריטניה וצרפת הענקיים הכלכליים האחרים של אירופה, שעד איחודה היו שווים לה בכוחם, מדשדשים הרבה מאחור עם כ-2.2 טריליון דולר כל אחת. זאת לפני שהזכרנו שבגרמניה צפויה השנה להיות צמיחה, בעוד שבבריטניה ובצרפת לא. כך שכיום לא רק שגרמניה עשירה מהם בהרבה, בטווח הארוך הפער בינה ובין שאר המעצמות האירופאית רק ילך ויגדל.

תחנה שנייה: שלום אני אירו אבל אני בעצם מארק גרמני בתחפושת

כל רייך צריך מטבע

הצעד השני לקראת הרייך הגרמני היה השקתו של המטבע האחיד של אירופה בסוף 1999, האירו. הרי אי אפשר להקים אימפריה גרמנית בלי מטבע אחד ויחיד לכל הנתינים. למרות שעל פניו נראה כי האירו הוא המטבע של יבשת אירופה, ומכאן גם שמו האירופי, בפועל האירו הוא המטבע שגרמניה נתנה לאירופה. מספיק לראות מי מנהל אותו, איפה יושבים מוסדותיו ומה אופיו ותרבותו הכלכלית בכדי להבין למה האירו הוא קודם כל מטבע גרמני ורק אחרי זה מטבע אירופאי. גרמניה אולי לא רצתה אותו בתחילה והעדיפה שלאירופה יהייה את המארק הגרמני החזק והוותיק, אבל אחרי שצרפת ועתיד אירופה נראה בסכנה, גרמניה החליפה את המארק במטבע שהוא בעצם אותו הדבר.

את המטבע האירופי מנהל באופן "עצמאי" הבנק המרכזי האירופי היושב בפרנקפורט שבגרמניה. לא סתם הוא יושב בפרנקפורט, הגרמנים דרשו זאת כתנאי מחייב לתמיכתם בהקמת האיחוד המוניטרי במשא ומתן עם צרפת. למה פרנקפורט? כי בפרנקפורט יושב לו כבר 40 שנה בנק אחר, שמרן לא פחות, הבנק המרכזי של גרמניה (Deutsche Bundesbank) ואין בנק טוב מזה כדי לחנך ולהשגיח על הבנק החדש שהוקם ביבשת.

כך נוצר לו הבנק האירופאי המשותף בדמותו ובצלמו של הבנק הגרמני הוותיק. תמונת ראי לאחיו הקטן, אך הגדול ממנו בממדים, עם שליטה על סניפים בכל רחבי היבשת. שליטה גרמנית. אם זה לא מספיק, הגרמנים אף דאגו שמי שיעמוד ראשון בראשו של הבנק, ובמילים אחרות מי שבפועל יעצב את דמותו ותפקידיו לשנים הבאות, יהיה ההולנדי ואים דוישברג (Wim Duisenberg), נגיד הבנק המרכזי של הולנד. אמנם לא כלכלן גרמני, אבל כלכלן שמרן וחסכן לא פחות ואולי אפילו יותר. הרי מה זה כלכלן הולנדי אם לא כלכלן גרמני רק עם כפית אחת יותר של סוכר?

תחנה שלישית: מתרחבים מזרחה, פעם קראו לזה מרחב מחייה

ממערב למזרח

ב-2004 עמד האיחוד האירופי מול אחד מרגעי המבחן הגדולים ביותר שהיו לו. בצעד היסטורי הוא החליט לקבל לשורותיו 10 מדינות חדשות, 8 מהן במזרח אירופה ו-2 בים התיכון. כל ה-8 אגב קשורות מבחינה היסטורית, תרבותית, כלכלית וטריטוריאלית לגרמניה, לאימפריה הגרמנית או לפרוסיה עליה השלום. הרחבת האיחוד מזרחה הייתה אחד הצעדים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה של האיחוד האירופי, ואולי בהיסטוריה האירופאית כולה. היא חיברה את מדינות המזרח, מדינות שעד לא מזמן היו במלחמה אחת עם השנייה, לגוש כלכלי ופוליטי גדול והפכה אותן לחלק מהמשפחה האירופאית. פעם גרמניה הייתה צריכה לכבוש את אותן מדינות בכוח, ולכנות זאת מרחב מחייה. היום אותן מדינות פשוט ביקשו מברלין שתשלוט בהן.

פחות מעשור אחרי, האיחוד האירופי הפך את אחד האזורים העניים בעולם המערבי, אזור שיצא משנים רבות של חורבן כלכלי, דיקטטורי וקומוניסטי, לאזור בו מתקיימות כלכלות משגשגות ופורחות עם סיפורי הצלחה הנלמדים ומועתקים באסיה ובאפריקה. אך כאשר האיחוד התרחב מזרחה הוא גם שינה את אופיו, מאיחוד מערב-דרום אירופאי בו צרפת ובריטניה הן המדינות בעלות הקשרים ההיסטוריים והכלכליים המרכזיים והאימפריה הרומית היא המודל ההיסטורי, הוא הפך לאיחוד עם אופי מרכז-מזרח אירופאי. סלבי וקיסרי יותר. כאשר מרכז הכובד שלו עובר צד, ובצד הזה אין מספר מעצמות שוות בגודלן, יש הגמון אחד ויחיד שקוראים לו גרמניה.

רק מבט חטוף על שותפי הסחר של אותן מדינות חדשות יראה עד כמה ברורה המציאות. גרמניה היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של כל אחת ואחת מהן. הן סוחרות איתה יותר מאשר הן סוחרות אחת עם השנייה, יותר מאשר עם ארצות הברית והמזרח הרחוק, יותר מאשר עם רוסיה הפטרון הקודם שלהן, והכי חשוב לסיפור שלנו- הן סוחרות עם גרמניה יותר מאשר הן סוחרות עם צרפת, בריטניה ואיטליה יחדיו.

תראו עם מי בוחרים המנהיגים החדשים של אותן מדינות להיפגש ואיפה מתקיים הביקור הראשון שלהם מעבר לגבול כאשר הם נבחרים לתפקיד. פולין, צ'כיה, סלובקיה, הונגריה, המדינות הבלטיות, רומניה - בכולן מבקרים קודם כל בברלין. הרבה לפני פריז, הרבה לפני לונדון, אפילו הרבה לפני מי שהייתה אמורה להיות עיר הבירה של האיחוד, בריסל. זאת בגלל שאותן מדינות, מבינות באופן הרבה יותר עמוק את מה שאירופה הקלאסית והמערבית, עדיין לא הבינה או מסרבת להבין, שהיום האיחוד האירופי הוא קודם כל גרמניה.

תחנה רביעית: המשבר הכלכלי רק יחזק את האחיזה הגרמנית ביבשת

היום בשעה שהאיחוד נמצא במשבר הגדול ביותר בתולדותיו, לכולם כבר ברור שהפתרון חייב להגיע מגרמניה. כענק הכלכלי של אירופה וככלכלה היציבה היחידה כרגע (אפילו צרפת כבר מאותתת שהיא בדרך לבעיות). רק לה יש את הכלים הכלכליים לחלץ את המדינות הדורשות חילוץ. כאשר בצד כל חילוץ יש גם דרישות ותנאים, דרישות גרמניות.

באופן היסטורי צרפת תמיד רצתה להרחיב את האיחוד כמה שניתן, גרמניה לעומת זאת רצתה להעמיק ולבסס אותו, בריטניה רצתה לדלל אותו ואיטליה וספרד בעיקר ניצלו אותו בכדי להתפתח. כעת שהמשבר מאיים על כולן, ורק לגרמניה יש את היכולת להציל את אירופה, הפתרון הגרמני יהיה בכלים וברצונות שגרמניה רוצה ומכירה, להעמיק ולבסס את האיחוד כמה שניתן.

גרמניה תדרוש מכל מדינה בה היא תשקיע כספים, שבצד החילוץ יהיה גם מנגנון של פיקוח ובקרה אותו ינהל האיחוד האירופי, כאשר הזכרנו כבר בתחנה השנייה באיזו עיר ומדינה יושב פיקוח זה. גרמניה תנסה להעמיק את הקשרים הכלכליים בין המדינות, ליצור שכבות חדשות של אינטגרציה ומסחר, לתאם מהלכים ולחבר את הכלכלות המדשדשות של הדרום לכלכלה המצליחה שלה. במילים אחרות, לעשות להן מה שהיא עשתה למזרח גרמניה ולמזרח אירופה.

כאשר צרפת בצרות כלכליות ופנימיות משל עצמה, ובבריטניה יושב ראש ממשלה חדש, ראש ממשלה שמרן שבחזונו כלל אינו משוכנע שמקומה של בריטניה באיחוד האירופי, מה שאנגלה מרקל תרצה זה מה שיהיה. כך שמתוך 27 החברות באיחוד האירופי, חברה אחת (גרמניה) תקבע, שנייה (צרפת) תעשה קולות כדי שנחשוב שהיא הייתה חלק מתהליך קבלת ההחלטות, עוד 24 יקבלו בשקט את גזר הדין, וחברה אחת ומשונה (בריטניה) תשב באי שלה לצד אירופה ותמשיך להתחבט בשאלה על מקומה. מה שברור הוא שהרייך הרביעי כבר כאן, קוראים לו האיחוד האירופי, אבל הוא לא יושב בבריסל כמו שלימדו אותנו וסיפרו לנו, הוא יושב בברלין. והאמת לא בטוח שזה כל כך נורא.