אין כמו חוסר מודעות גרמני

משלושה יצא אחד - הולכים לבחירות במפגלגה הנוצרית-דמוקרטית

החלשות שתי המפלגות הגדולות בגרמניה

הודעת הפרישה של אנגלה מרקל היא ק צד אחד למה שקורה עכשיו בגרמניה. צד שני הוא ההיחלשות של מפלגות הממסד. הנוצרית-דמוקרטית מימין של אנגלה מרקל לצד הסוציאל-דמוקרטית משמאל. לפני 20 שנה שתי המפלגות הללו קיבלו יחד 70%-80% מקולות הבוחרים. היום אחרי הבחירות בבוואריה ובהסן הן מסתפקות בפחות מ-50% יחד. זה משנה את הפוליטיקה הגרמנית את הפוליטיקה האירופית ואת יציבות המערכת.

שער הדר שפיגל: "״כדורגל, פוליטיקה, כלכלה. פעם זו הייתה מדינה חזקה"

בין באווריה לגרמניה המשבר הפוליטי החדש של אנגלה מרקל

הבחירות בגרמניה - מה באמת קרה שם

עכשיו שכבר עברו מספיק שעות, וקצת נרגענו אפשר להתעמק ובאמת להבין מה קרה אתמול בגרמניה

תזוזה ימינה --- כמעט בכל המחוזות ואזורי ההצבעה השונים נרשמה עלייה בהצבעה למפלגות ימין או מרכז לעומת הבחירות הקודמות. לא משנה האם זה המפלגה הנוצרית-דמוקרטית של מרקל אלטרנטיבה לגרמניה הקיצונית או כל אחת אחרת שתבחרו. הגוש כגוש גדל ונרשמה תזוזה ימינה של כל המפה הפוליטית.

אירופה הממוזגת --- זה לא צריך להפתיע, זה תהליך הדרגתי שמתרחש בכל היבשת. בדיוק כמו שקרה בהולנד, באיטליה, בנורבגיה, בצרפת ובבריטניה גם בגרמניה אין חדש תחת השמש. אירופה בעשור האחרון הולכת ימינה וזה גל טבעי שגולש ממדינה למדינה. כמו שלפניו היו שנים רבות של גלים בהם זזה המערכת הפוליטית שמאלה עכשיו הכיוון הוא ימינה. זה תמיד זמני זה תמיד בר חלוף וזה תמיד מוביל בסוף לתגובת נגד. אירופה היא יחידה ממזוגזגת הרבה יותר מאשר אנחנו מבינים, או רוצים לעיתים לקבל ולכן מה שקורה במדינה אחת משפיעה על כולן.

שתיים זה לא מספיק --- השיטה הדו מפלגתית מאבדת מעוצמתה. נכון הימין הקיצוני זכה אתמול להישג משמעותי, אבל הוא לא היחיד, ועל זה פחות מדברים בישראל. גם השמאל הקיצוני על שתי המפלגות השונות שלו התחזק, די לינקה והירוקים וגם מפלגת המרכז המפלגה הדמוקרטית החופשית. יותר משמדובר בהישג של המפלגות הקטנות מדובר בקריסת המפלגות הוותיקות והסדר הישן. נכון אנגלה מרקל עדיין בשלטון, אבל זה שלטון מבוזר בהרבה. וכן, גם הנושא הזה דומה למה שקרה בבריטניה, הולנד וצרפת. המפלגות הוותיקות כבר לא מספקות את הסחורה ונחלשות. שוב, אירופה היא ישות ממוזגת.

אזוריות --- כמו שאר מדינות אירופה גם גרמניה מפתחת בהדרגה מבנה פוליטי של אזוריות. זה טבעי. אמנם אלטרנטיבה לגרמניה הפכה למפלגה השלילית בגודלה, אבל זה בעצם שקר סטטיסטי. באזורים מסוימים בגרמניה היא המפלגה הרביעית, החמישית או אפילו לא קיימת. בעוד שבאזורים אחרים כמו במזרח גרמניה היא המפלגה השנייה ואפילו הראשונה, בחלקים מסקסוניה לדוגמא. תוסיפו לזה את הדומיננטיות של האיחוד הנוצרי-סוציאלי בבוואריה, של המפלגה הסוציאל-דמוקרטי בהסן ונורדריין-וסטפאליה ושל די לינקה בברלין והרי לכם מפה אזורית. ולאור האופנה המתרחשת בקטלוניה, בסקוטלנד, באיי פארו ובוונציה. אז צריך לזכור שגם גרמניה היא לא מקשה אחת ולאומיות וזהות אזורית קודמת ועתיקה יותר מבצבצת ופורחת בכל חלקיה. וזה לא הולך להשתנות בקרוב, להפך זה רק יתחזק.

מרקל: "אנחנו האירופאים צריכים לקחת את גורלנו בידינו"

במהלך אירוע בחירות בעיר מינכן שבבוואריה אמרה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל כי "לא ניתן עוד לסמוך על ארצות הברית ובריטניה כבעבר... וכי אנחנו האירופאים צריכים לקחת את גורלנו בידינו"  על פניו אמירה חריגה, שמסמנת גבול שתרם נחצה ביחסי ארצות הברית ואירופה. אבל בפועל לא מדובר באמת במהפכה, וארצות הברית ואירופה כבר מתרחקות זו מזו לאט ובזהירות כבר כמעט עשרים שנים. אז מה באמת אנחנו צריכים להבין מהמשפט הזה? לאוזניים של מי הוא כוון, ולמה זה מוקדם מדי להספיד את התפיסה שעיצבה את העולם המערבי מאז סיום מלחמת העולם השנייה.


מאז נכנעה גרמניה לבעלות הברית וחולקה לאזורי הכיבוש בתום מלחמת העולם השנייה, הפכה גרמניה (או מה שהיה אז מערב גרמניה), לאחד מהצירים המרכזיים במחנה המדינות של ארצות הברית, וכעוגן מרכזי ליציבותה של אירופה. מה שמכונה היום "העולם המערבי" נוצר בגלגולו הנוכחי במידה מסויימת אז. גם הצעות סובייטיות, שעל אמינותן ישנה מחלוקת עד היום, להפוך את גרמניה למדינה ניטרלית, שאינה בברית נאט"ו או בברית ורשה ומשמשת כמחסום בין הגושים נדחו על ידי ארצות הברית, מתוך הבנה שללא גרמניה לציר המערבי אין סיכוי של ממש להפוך למשהו מעבר לציר אנגלו-סקסי. ואכן כך היה, גרמניה שרק מספר שנים קודם לכן הובסה על ידי בעלות הברית הפכה לחלק מהמחנה המערבי-אמריקאי-ליברלי, בעוד ניסיונות חוזרים ונשנים של ברית המועצות לתקוע טריז בין הצדדים לא צלחו עד שלבסוף ברית המוצעות התפרקה וגרמניה לא רק שאוחדה, אלא אוחדה תחת המטרייה האמריקאית.

נחזור לאתמול, האמירה של מרקל אמנם חריגה, אבל עדיין צפוייה ומבטאת תהליך הדרגתי. ארצות הברית ואירופה נמצאות בתהליך התרחקות זה מזה כבר כמעט עשרים שנה, כאשר אתמול נאמרו הדברים פשוט בצורה גלויה ולא עטופה בסיסמאות. ניצנים ראשונים לכך היה ניתן לראות ב-2003 כאשר הנשיא בוש רצה לצאת למלחמה בעיראק ונתקל בחומה בצורה של הקנצלר גרהרד שרדר ומקבילו הצרפתי ז'אק שיראק שסירבו שהמלחמה תתנהל תחת דגל נאט"ו. היבחרותם של מרקל ב-2005 וסרקוזי ב-2007 אמנם החזירו במקצת את הגלגל לאחור והשכיחה מדעת הקהל מחלוקת זאת, אבל מקבלי ההחלטות משני צדדי האוקיינוס ובעיקר בוושינגטון לא שכחו זאת.

שובו של האיחוד הגמיש

הפולנים באים

כאשר תפתח מחר בערב אליפות אירופה לאומות בכדורגל יהיו נשואות עיני העולם אל מזרח אירופה ואל פולין-ואוקראינה, מדינות שבדרך כלל אינן זוכות לככב יתר על המידה בחדשות העולמיות, וגם כאשר הדבר מתרחש בדרך כלל לא מדובר בחדשות חיוביות. אך בקרוב מאד אחת משתי המדינות הללו כבר לא תהייה אותו מדינה שולית, קטנה ולא חשובה כמו שהייתה עד היום, אלא מעצמה כלכלית-אזורית לכל דבר ועניין שעבורה אליפות אירופה בכדורגל היא יריית הפתיחה וההכרזה הרשמית אנחנו כאן תתחילו להכיר בזה. מדינה שתזכה למעמד הקרוב כתוצר של תהליך טבעי בו שילוב של דמוגרפיה, כלכלה חופשית, וגיאופוליטיקה ייחודית חברו להן יחד. קבלו את פולין, הכוח הכלכלי העולה של יבשת אירופה.

בין מזרח ומערב

לאורך המלחמה הקרה הייתה מערב-גרמניה קו החזית של ארצות הברית ומדינות המערב בקרב שכנגד ברית המועצות. גרמניה סימלה בחלוקתה לא רק את המאבק שבין שתי התפיסות הכלכליות המפרידות בין הגושים, אלא את קו החזית בו יורד מסך הברזל ו"העולם השני" מתחיל. עקב כך המחויבות המערבית להצלחתה של גרמניה הייתה מוחלטת. התפרקות ברית המועצות והתרחבות האיחוד האירופי, וברית נאט"ו מזרחה העלו בהתחלה את התהייה כי נוצרה לה מזרח אירופה אחרת, ולא ירחק היום בו גם רוסיה תמצא את הדרך להשתלב באירופה החדשה. אך השינוי שעבר על רוסיה מאז שנת 2000 ועלייתו של ולדמיר פוטין לשלטון החזירו את הגלגל לאחור, הרבה לאחור. הגישה החדשה בה נקטה רוסיה הוכיחה כי התפרקות ברית המועצות וניצחון המערב לא מחקו את קו החזית בין מזרח ומערב אלא רק העתיקו אותו מזרחה.

בתחילה הייתה במערב התחושה והצפייה כי אוקראינה תסמל את "מסך הברזל" החדש. כאשר חלוקתה בפועל בין תומכי המערב לתומכי המזרח לצד שטחה העצום יהפכו אותה לזירת המשחק של המאה ה-21, במאבק בין אירופה החדשה לישנה. אך כישלון הרפורמות באוקראינה, קריסתה של המהפכה הכתומה, סופו הפוליטי של ויקטור יושצ'נקו, וניצחונם של החוגים הפרו-רוסיים במדינה, יחד עם קו דומה בו נקטו בלארוס ומולדובה שרטטו באופן ברור את הגבול בין מזרח ומערב על גבולה המזרחי של פולין.

מדינת ישראל ושכנותיה במזרח התיכון בעיניים בריטיות של המאה ה-19

בחלק האחרון של המאה ה-19 הייתה בריטניה המעצמה הגדולה בעולם, שטחה התפרס ממזרח אסיה ועד מרכז אמריקה ולצי הימי שלה לא היו מתחרים. אימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם הם קראו לה, עולם שלונדון בירתה. אבל בכל זאת דבר אחד הדאיג את הבריטים באופן כפייתי, איך לשמור על הסדר, היציבות והשלום העולמי בכדי לשמר גם את השליטה בעולם.

אירופה 1870

כשהבריטים הסתכלו על יבשת אירופה הם זכרו את המלחמות הרבות שהם ניהלו לאורך ההיסטוריה עם צרפת וספרד, ופחדו במיוחד משידור חוזר של מלחמות הכול בכל מתקופת נפוליאון. מסקנתם הייתה שגבולות משותפים הם זרז למלחמה. לכן, אם לשתי מעצמות (צרפת-בריטניה, גרמניה-צרפת, בריטניה-ספרד) יש גבול משותף, היסטורית ותאורטית, מלחמה לבסוף כנראה תפרוץ. עקב כך כאשר הם ראו את עלייתה של המעצמה החדשה באירופה, והיא האימפריה הגרמנית המתגבשת, הם דאגו לשמר אזור חיץ בינם ובין הענק העולה. ניטרליותה היחסית של בלגיה מדינה שהוקמה לצורך הזה בדיוק, ועצמאותן של הולנד ודנמרק הפכו לאסטרטגיה. אזור חיץ שלא יאפשר מלחמה ישירה בין המעצמות וחוץ ממוצא צר לים הצפוני שבכל זאת היה בידי גרמניה, המטרה הבריטית אכן הושגה.

את רעיון החיץ לא שמרו הבריטים לאירופה בלבד, הם לקחו אותו אל היהלום שבכתר הממלכה, הודו. באותו הזמן הייתה הודו לנכס החשוב והאחרון באימפריה הבריטית, שכבר איבדה את ארצות הברית, ובאופן חלקי את קנדה ואוסטרליה. לכן יציבותו הפנימית והחיצונית של חצי האי ההודי היו בעדיפות עליונה. למרות האופנה החדשה לדבר על עליית כוחה של סין, הבריטים הבינו כבר אז כי גם למרות הפיגור הטכנולוגי וחוסר הקדמה, סין היא תמיד מעצמה בפוטנציאל, וכי מאות מיליוני סינים יכולים להיות איום ביטחוני גם ללא רובים וספינות מתקדמות. לכן הם האמינו, מה שטוב ועובד באירופה טוב גם לאסיה. באופן מחושב ומדורג הבריטים העלימו כל גבול אפשרי בין סין והודו. בורמה, סיקים, טיבט, מזרח בנגל, אסאם, נאפל ובהוטן היו כולן נסיכויות שהבריטים חיזקו והרחיבו את שטחיהן הרבה מעבר לכל פרופורציה הגיונית ושליטה היסטורית.  כל זאת רק בכדי לחצוץ בין שני הענקים סין והודו הבריטית.

עלייתו של הרייך הרביעי

הרייך הרביעי של אירופה

לאורך ההיסטוריה הגרמנית המילה "רייך" תיארה מצב רומנטי של אימפריה גרמנית יבשתית השואבת את עברה מהאימפריה הרומית הקדושה. באמצע המאה ה-19 אוטו פון ביסמרק איחד את הנסיכויות הגרמניות תחת הדגל הרעיוני של "הרייך השני". הרפובליקאים של ויימאר כינו עצמם אנשי "הרייך הגרמני", ואדולף היטלר והנאצים ניסו ליצור את "הרייך השלישי", רייך שבחלומם ימשיך ויתקיים כ-1000 שנים. כידוע כולם כשלו. המבנים המורכבים שביסמרק איחד ויצר התנפצו במלחמת העולם הראשונה, המשבר הכלכלי והנאצים לא השאירו דבר מרפובליקת ויימאר, ואת רייך אלף השנה של היטלר מלחמת העולם השנייה הפכה להרס וחורבן. אך נראה שדווקא עכשיו, בשקט חרישי, מבלי שאפילו ירייה אחת נורתה, טנק אחד חצה את הגבול, או מטוס אחד הפציץ את שכנותיה האירופאיות, גרמניה עומדת להשיג את חלומה ההיסטורי. בלי מלחמה ובלי אלימות, אלא כתוצאה ממאמצים ותהליכים שנמשכו כמעט חמישה עשורים, ושיאם במשבר הכלכלי הפוקד כעת את היבשת. הרייך הגרמני של אירופה הולך ומוקם, הרייך הרביעי.

פניה חדה ימינה

אנחנו רוצים שינוי הייתה סיסמת הבחירות של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, שינוי שאפשר להאמין בו צעקו התומכים בכל רחבי ארצות הברית, והשינוי אכן הגיע, ואמריקה התעוררה בתחילת 2009 לתקופה חדשה. אך באותו הזמן בדיוק השינוי הפוליטי האמיתי התרחש בכלל ביבשת אחרת, ביבשת שאמריקאים נוהגים לכנות היבשת הישנה. תהליך של שינוי פולטי שהחל בשנת 2007 ונראה שמאז כובש בסערה את כל היבשת, השינוי הוא עליית מפלגות הימין באירופה, או לייתר דיוק קריסת השמאל הסוציאליסטי האירופאי.

שלשום הייתה זו גרמניה שאימצה לחיכה את השינוי. המפלה הקשה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בבחירות, העניקו לאנגלה מרקל ולמפלגת המרכז הנוצרית-דמוקרטית בראשותה קדנציה נוספות בשלטון ואפשרות לחבור אל הימין הליברלי בהקמת קואליציה יציבה לשנים הבאות. יותר משהיה זה ניצחון לימין ששילש את כוחו מאז הבחירות האחרונות, היה זה בעיקר מפלה עצומה לשמאל, שזכה לאחוזי התמיכה הנמוכים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. וכעת הופכת גרמניה, המדינה העשירה, והמאוכלסת ביותר באירופה, למדינה עם שלטון בעל צביון ימני ברור.

גרמניה היא לא הראשונה ללכת בדרך זו, היא מצטרפת לצרפת שבחרה בשנת 2007 את ניקולא סרקוזי השמרן לנשיא צרפת. איטליה שהחזירה בשנת 2008 את סילביו ברלוסקוני היל ההון לראשות הממשלה. אזרחי האיחוד האירופי שהעניקו ביוני 2009 ניצחון מוחץ לקואליציה של מפלגות ימין בבחירות לפרלמנט האירופי, ובכך נתנה יד להשתלטות הימין על הגוף המחוקק החזק ביותר ביבשת. ואל פולין והולנד בהם שולטות מפלגות הימין מאז שנת 2007 ו- 2002 בהתאמה. בנוסף למדינות אלו גם בבריטניה בה עדיין שולטת מפלגת הלייבור, המצב לא מאיר פנים עבור השמאל, פרשיות השחיתות הרבות, וחוסר שביעות הרצון של הציבור הבריטי מההמשלה הנוכחית, עומדים על פי כל הסקרים להעניק בבחירות שעומדות להיערך בשנה הבאה ניצחון למפלגה השמרנית ולחזק את המפלגה הליברלית שמוכנה המפלגה השלישית. ובכך להציב מפלגות ימין בשש מתוך שבע המדינות הגדולות והעשירות ביבשת (ספרד היחידה שלא וגם בה נראה שללא פיגוע הטרור הכלכלה הכושלת הייתה מזמן מעלה את מפלגת הימין לשלטון).

מה שמרתק במיוחד בתהליך, זה העיתוי. על הנייר מדובר בתקופה הרעה ביותר שיכולה להיות. העולם נמצא במשבר כלכלי, כלכלנים והוגי דעות מטילים ספק ברעיון השוק החופשי, ואפילו ארצות הברית בירת הליברליות העולמית בחרה נשיא בעל דעות שמאל מובהקות, ומציפה את עצמה ברפורמות חברותיות שלא התבצעו מזה מספר עשורים. בנוסף גלי ההגירה העצומים לאירופה בעשור האחרון, ותמיכתם החד משמעית של אותם המהגרים במפלגות השמאל רק מוסיפה לעוצמת הניצחון של הימין האירופאי.

ההסבר למצב כנראה טמון בשני תהליכים שהתרחשו בשנים האחרונות, התהליך הראשון הוא שמפלגות הימין האירופאית כבר לא כאלו ימניות. רובן אימצו רעיונות חברתיים, ומיתגו את עצמן כמפלגות ימין-מרכז, המציגות רעיונות של השמאל בצורה רעננה יותר, וחשוב במיוחד בדרך הרבה יותר פרגמאטית. בישראל יש מנהיגים שאוהבים לכנות זאת "כלכלה חופשית עם רגישות". התהליך השני זה עליית כוחן של מפלגות השמאל הקיצוני, שמציירות את כל השמאל האירופאי בצבעים רדיקלים, ומרחיקות בכך את ציבור המצביעים לא רק מהן ספציפית אלא גם ממפלגות שעשויות לצרף אותן אליהן כדי להקים קואליציות. ובצד כל זאת עדיין לא דיברנו על הפחד ממהגרים והחזרה ללאומיות. 

כאשר יסכמו את שנת 2009 בעוד מספר חודשים ויבדקו מה היו האירועים שמאפיינים את אותה שנה, יהיה אפשר לומר ש-2009 הייתה השנה שארצות הברית ואירופה החליפו צדדים. ארצות הברית פנתה שמאלה, ואירופה פנתה ימינה.