תקרית דיפלומטית

שיחת היום (תרתי משמע) בתקשורת האמריקאית שגלשה מהר מאד גם כאן אלינו לישראל היא שיחת הטלפון בין הנשיא הנבחר דונלד טראמפ ונשיאת טייוואן צאי אינג-ון. התקשורת מתמקדת בכך שאותה שיחה שוברת מדיניות דיפלומטית של עשרות שנים, ומגדירה אותה כתקרית, כמחדל, כטיפשות ואפילו ראיתי כלי תקשורת אחד שהגדיר את זה כפשע.

עכשיו אני לא יודע האם שיחת הטלפון של טראמפ הייתה באמת טעות או שיחה מתוכננת המצביעה על חשיבה מראש. אני לא יודע האם מדובר במדיניות חדשה כלפי מזרח אסיה, כמו שטראמפ הצהיר רבות במהלך הקמפיין, והסביבה הנאו-שמרנית שעוטפת אותו מקדמת.  או שבאמת מדובר בטעות נקודתית של נשיא חדש בגלל אי הבנה של היחסים הרגישים בין סין לארצות הברית.

את השאלות הללו כבר ההיסטוריה תשפוט

אבל אי אפשר שלא לתהות על המהומה ועל השוני בה התקשרות מתנהגת כלפי האירוע. בדיוק לפני שנה וחצי הנשיא אובמה זנח באותה צורה ממש מדיניות בת 50 שנה כלפי קובה עם תחילתו של תהליך הנורמליזציה בין המדינות. אז התקשרת חגגה כאשר המשפט הכי זכור של אובמה היה: "לא כל מה שירשנו מממשלים קודמים והיה נכון למלחמה הקרה נכון גם עכשיו". האמת מסכים לגמרי עם המשפט.

אבל אולי גם המדיניות של טראמפ כלפי טייוואן היא כזאת? אולי גם כאן לא כל מה שהיה נכון למלחמה הקרה נכון גם עכשיו? אולי טראמפ באמת מאמין שהמצב בין סין לארצות הברית כרגע הוא לרעת ארצות הברית ויש צורך לאותת על שינוי בכל דרך שיש?

לא שאני מנסה לסנגר על שיחת הטלפון, אני באמת לא משוכנע שהיא הייתה במקום וזו לא הדרך להכריז על שינוי מדיניות. אבל לא כדאי לדון בזה? לא כדאי לשאול את השאלות לפני שישר מכריזים על אסון או תקרית? מה בדיוק אנחנו מרווחים ממיתוג השיחה בצורה כזאת? חוץ כמובן מלשפוך שמן על מדורת היחסים שבין המדינות.

ובכלל ממתי קרה שלתמוך פומבית בישות מדינתית שמקדמת דמוקרטית ליברלית יחסית (בהשוואה לאחותה הגדולה סין כמובן) היא פשע? חשבתי שבשביל זה מדינות המערב ניצחו את מלחמת העולם השנייה.