תקרית דיפלומטית

שיחת היום (תרתי משמע) בתקשורת האמריקאית שגלשה מהר מאד גם כאן אלינו לישראל היא שיחת הטלפון בין הנשיא הנבחר דונלד טראמפ ונשיאת טייוואן צאי אינג-ון. התקשורת מתמקדת בכך שאותה שיחה שוברת מדיניות דיפלומטית של עשרות שנים, ומגדירה אותה כתקרית, כמחדל, כטיפשות ואפילו ראיתי כלי תקשורת אחד שהגדיר את זה כפשע.

עכשיו אני לא יודע האם שיחת הטלפון של טראמפ הייתה באמת טעות או שיחה מתוכננת המצביעה על חשיבה מראש. אני לא יודע האם מדובר במדיניות חדשה כלפי מזרח אסיה, כמו שטראמפ הצהיר רבות במהלך הקמפיין, והסביבה הנאו-שמרנית שעוטפת אותו מקדמת.  או שבאמת מדובר בטעות נקודתית של נשיא חדש בגלל אי הבנה של היחסים הרגישים בין סין לארצות הברית.

המפה השבועית: 3000 שנה של היסטוריה סינית בדקה אחת

אני לא יודע מי יצר את הסרט אבל הוא פחות או יותר מתאר די בסדר את ההיסטוריה של סין, ובעיקר מציג אותה בצורה מאד יפה. כמו כן הוא גם מאפשר הבנה טובה יותר של המתח העתידי בין רוסיה לסין על השליטה בצפון מזרח אסיה.

3,000 Years of Chinese History in One Minute

Posted by Omer Gendler on Monday, December 14, 2015

כך נשבר המונופול האמריקני על פיתוח העולם

מאז הוקם הבנק העולמי בסופה של מלחמת העולם השנייה, היה המוסד לאחד הכלים המרכזיים בו השתמשה ארצות הברית לשימור וחיזוק מעמדה בעולם. בתחילה על ידי חלקו המרכזי של הבנק בשיקום מדינות מערב אירופה, וחיזוק הקשרים הכלכליים שלהן, אחת עם השנייה ובעיקר עם ארצות הברית. ולאחר מכן, עלי ידי העתקת מודל העזרה והפיתוח שנתנה ארצות הברית לאירופה באמצעות הבנק לשאר מדינות העולם.

אמנם באופן רשמי, הבנק העולמי מעולם לא היה "בנק אמריקאי". מניותיו הוחזקו על ידי מדינות רבות, כאשר ארצות הברית הייתה אחת מבין שחקנים רבים בו. אך בפועל בראש הבנק עמדו תמיד פוליטיקאים או כלכלנים אמריקאים. כאשר הפרויקטים והכספים בהם השקיע וקידם הבנק היו תמיד בבעלות הברית של ארצות הברית והגוש המערבי, או במדינות שהבטיחו לנוע בכיוון זה. בפועל שימש הבנק העולמי, כזרוע הכלכלית של המערב, כבנק השקעות שמטרתו לפתח את כלכלת העולם על פי המודלים והאינטרסים של ארצות הברית. אם באופן ישיר, ואם על ידי הקמתם של תתי-בנקים אזוריים הפועלים בצלמו ובדמותו.

שובה של סין?

ההיסטוריה הכלכלית לפי התפיסה של האקונומיסט

השבוע פרסם מגזין האקונומיסט מאמר בשם "שובה של סין". המאמר שהוא בעצם חצי מאמר המלווה בסרטון, מפרש את הדו"ח החדש של קרן המטבע הבינלאומית שהכתירה את כלכלת סין ככלכלה הגדולה בעולם. התזה המרכזית של המגזין, תזה שלאחרונה הולכת והופכת שכיחה גם באקדמיה, היא שאין להסתכל על הפיכת סין לכלכלה הגדולה בעולם כמהפכה, אלא דווקא כחזרה לשגרה, או חזרה לעבר, לימים בהם סין הייתה הכלכלה המובילה, דבר שהיה נכון במשך רוב ההיסטוריה האנושית. כאשר לפי היגיון פוסט-מערבי זה, דווקא השנים בהן ארצות הברית, האימפריה הבריטית או המערב היו הכלכלות הגדלות בעולם אלו היו השנים "הלא שגרתיות".

עוד לפני שבכלל מתווכחים עם התזה, ברור שגם על הדו"ח של קרן המטבע העולמית אפשר כמובן להתווכח, כמו שגם טענתי כאן בעבר כי המרחק בין סין לארצות הברית עדיין גדול מאד. אבל גם בהנחה שאנחנו מקבלים את הדו"ח של קרן המטבע, האם באמת חזרנו לעבר וסין היא הכלכלה הגדולה בעולם?

כאן בדיוק הטעות המרכזית. סין אינה מדינה במובן המערבי של המילה, המובן בו אנחנו מפרשים אותו. בפועל סין היא ציוויליזציה, או מדינה שמייצגת ציוויליזציה, ולכן היא אינה מדינת לאום כשאר המדינות (בדיוק כמו אחותה הגדולה ממערב המייצגת גם ציוויליזציה, הודו). לכן השוואה בינה לבין מדינה מערבית יחידה היא טעות יסודית. כדי לבדוק בפועל את יחסי הכוחות ב בין כלכלות העולם יש לערוך השוואה בין סין לבין כל המערב. או לפחות בין סין לבין כל אחד משני החלקים הגדולים המייצגים אותו בנפרד, האיחוד האירופי וצפון אמריקה. השוואה שכזאת תראה כי לסין יש עוד דרך ארוכה לעבור לפני שתחזיר "עטרה ליושנה", דרך שתיקח לך עשרות שנים אם לא יותר מכך.

למה רוסיה עשויה לנצח במזרח אירופה ולהפסיד את מזרח אסיה

שישים שנה אחרי שניתן במתנה לאוקראינה חוזר חצי האי קרים לשליטה רוסית. אם בסיפוח מלא ואם כשטח חסות כדוגמת טרנסניסטריה הרוסית שבמולדובה, לכולם כבר ברור כי פוטין ניצח את הקרב, וכי חצי האי קרים שלו. המערב לא ייפתח במלחמה עבור קרים, החשיבות שלו עבור רוסיה גדולה הרבה יותר מחוסר החשיבות שרואה בו המערב. וכאשר אוקראינה עצמה אינה מוכנה לצאת למלחמה עבור השטח, ברור שהמערב לא יעשה זאת בשמה.

לכיבושים במזרח אירופה יהייה מחיר במזרח אסיה?

קצת יותר מחמש שנים לאחר שהצבא הרוסי יצא למלחמה בגאורגיה, והוסיף לארון הגביעים הרוסי את שטחי החסות של דרום אוסטיה ואבחזיה. גם הפעם יתווסף לארון גביע נוסף, הפעם בדמות חצי האי קרים. מעבר לעובדה ששני האירועים, (המלחמה בגאורגיה, והפלישה לקרים) מתרחשים בצורף מקרים מדהים בסמיכות לאולימפיאדה (המלחמה בגאורגיה התרחשה במקביל לאולימפיאדת בייג'ינג, כאשר היום אנחנו שבוע אחרי אולימפיאדת סוצ'י). בשניהם משתמש הממשל הרוסי באותה רטוריקה כדי להצדיק את מעשיו "הגנה על זכויותיהם של מיעוט רוסי נרדף אל מול רוב אתני אחר שהחליט לחבור למערב". רטוריקה דומה אותה הוא משמיע לא פעם גם לגבי שטח החסות של טרנסניסטריה.

האקונומיסט מכריז על סין כמעצמה

האקונומויסט הוא אולי העיתון המשפיע ביותר בעולם, לפחות בתחום הפוליטיקה והכלכלה הבינלאומית. מנהיגי עולם קוראים וכותבים בו מדי שבוע, כאשר המאמרים המופיעים בו משנים סדרי עולם ומעצבים התפתחויות ותהליכים ברמה ששום עיתון אחר אינו יכול לנכס לעצמו.

אחד המאפיינים הבולטים והייחודים של העיתון היא הגישה הדעתנית אותה הוא מציג. כאשר בניגוד למגזינים ועיתונים אחרים בעולם, הוא אינו חושש מקידום אג'נדה ואינטרסים באופן ברור וגלוי, תומך ומריץ מועמדים פוליטים ברחבי העולם, ומטיף לכלכלת שוק, הרחבת הסחר והגלובליזציה ולליברליות בתחום הפרט. אך במקביל לגישה הפרוגרסיבית של הצורה בה רואה האקונומויסט את תפקיד העיתונות הוא גם מגזין מאד שמרני המציג מבנה כמעט קבוע של העיתון כבר כמעט 160 שנה, מבנה שאינו מרבה להשתנות מעבר לשינויים קוסמטיים.

בשנת 1942 בוצע השינוי הגדול האחרון במבנה העיתון כאשר אל המדורים הקבועים המסקרים את בריטניה, אירופה והכלכלה העולמית נוסף המדור המסקר את ארצות הברית. יש שאומרים כי מהלך זה היה חיזוי עתידי של האקונומויסט על הפיכתה של ארצות הברית למעצמה עולמית 3 שנים לפני שהדבר התרחש בפועל. מאז לא ביצע העיתון שינויים בסדר גודל שכזה במדוריו והוסיף רק מדורים אזורים המסקרים את יבשות אפריקה, אסיה והמזרח התיכון.

מדינת ישראל ושכנותיה במזרח התיכון בעיניים בריטיות של המאה ה-19

בחלק האחרון של המאה ה-19 הייתה בריטניה המעצמה הגדולה בעולם, שטחה התפרס ממזרח אסיה ועד מרכז אמריקה ולצי הימי שלה לא היו מתחרים. אימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם הם קראו לה, עולם שלונדון בירתה. אבל בכל זאת דבר אחד הדאיג את הבריטים באופן כפייתי, איך לשמור על הסדר, היציבות והשלום העולמי בכדי לשמר גם את השליטה בעולם.

אירופה 1870

כשהבריטים הסתכלו על יבשת אירופה הם זכרו את המלחמות הרבות שהם ניהלו לאורך ההיסטוריה עם צרפת וספרד, ופחדו במיוחד משידור חוזר של מלחמות הכול בכל מתקופת נפוליאון. מסקנתם הייתה שגבולות משותפים הם זרז למלחמה. לכן, אם לשתי מעצמות (צרפת-בריטניה, גרמניה-צרפת, בריטניה-ספרד) יש גבול משותף, היסטורית ותאורטית, מלחמה לבסוף כנראה תפרוץ. עקב כך כאשר הם ראו את עלייתה של המעצמה החדשה באירופה, והיא האימפריה הגרמנית המתגבשת, הם דאגו לשמר אזור חיץ בינם ובין הענק העולה. ניטרליותה היחסית של בלגיה מדינה שהוקמה לצורך הזה בדיוק, ועצמאותן של הולנד ודנמרק הפכו לאסטרטגיה. אזור חיץ שלא יאפשר מלחמה ישירה בין המעצמות וחוץ ממוצא צר לים הצפוני שבכל זאת היה בידי גרמניה, המטרה הבריטית אכן הושגה.

את רעיון החיץ לא שמרו הבריטים לאירופה בלבד, הם לקחו אותו אל היהלום שבכתר הממלכה, הודו. באותו הזמן הייתה הודו לנכס החשוב והאחרון באימפריה הבריטית, שכבר איבדה את ארצות הברית, ובאופן חלקי את קנדה ואוסטרליה. לכן יציבותו הפנימית והחיצונית של חצי האי ההודי היו בעדיפות עליונה. למרות האופנה החדשה לדבר על עליית כוחה של סין, הבריטים הבינו כבר אז כי גם למרות הפיגור הטכנולוגי וחוסר הקדמה, סין היא תמיד מעצמה בפוטנציאל, וכי מאות מיליוני סינים יכולים להיות איום ביטחוני גם ללא רובים וספינות מתקדמות. לכן הם האמינו, מה שטוב ועובד באירופה טוב גם לאסיה. באופן מחושב ומדורג הבריטים העלימו כל גבול אפשרי בין סין והודו. בורמה, סיקים, טיבט, מזרח בנגל, אסאם, נאפל ובהוטן היו כולן נסיכויות שהבריטים חיזקו והרחיבו את שטחיהן הרבה מעבר לכל פרופורציה הגיונית ושליטה היסטורית.  כל זאת רק בכדי לחצוץ בין שני הענקים סין והודו הבריטית.

מה יעשו החברות במועצת הביטחון

לקראת ההצבעה במועצת הביטחון, מהם האינטרסים של כל מדינה ומדינה מבין 15 החברות במועצה ואיך הפכו גבון, ניגריה, בוסניה ופורטוגל לקול המשמעותי ביותר. התומכות, המתנדנדות, הנמנעות והמתנגדות, כולן בפוסט אחד.

התומכות

סין

היחסים בין סין לרשות הפלסטינית ידעו עליות וירידות. עד שנות השבעים תמכו הסינים בכל תנועת השחרור בעולם השלישי ובניהן גם בתנועה הפלסטינית. השינוי ביחסי סין ארצות הברית בתחילת שנות השביעים הביא גם לשינוי ביחסי סין עם העולם השלישי והתנועה הפלסטינית והתמיכה המסיבית הפכה לתמיכה מוראלית בלבד. בשנת 1978 הודיעה סין כי פתרון שתי המדינות הוא הפתרון הטוב ביותר לשלום במזרח התיכון. בשנת 1988 הכירה סין בהכרזת המדינה הפלסטינית  של יאסר ערפאת ומאז מקיימת איתה יחסים דיפלומטיים. למרות ההתקרבות בשנים האחרונות בין סין לישראל לא נראית הרעה ביחסים בין סין לרשות הפלסטינית. ועקב כך שסין כבר הכירה במדינה הפלסטינית ב-1988 אין שום סיבה שהיא לא תצביע גם הפעם בעד.

הכי לבד שיש

ארצות הברית והתקשורת האמריקאית מציגים את הפעילות הצבאית בלוב כפעילות שזכתה לתמיכה של הקהילה הבינלאומית, האמת הם משקרים

בסוף השבוע קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 1973 הנוגעת למשבר בלוב, ומאפשרת את קיום הסגר והאזור האסור לתעופה שבשמיי לוב. בתקשורת העולמית הוצגה ההחלטה כניצחון אמריקאי-מערבי, הצלחה לכפות את דעתם על מועצת הביטחון ושינוי מעודד ביחסי ארצות הברית העולם תחת הנהגתו של הנשיא אובמה. 10-0 הייתה הכותרת באחד העיתונים החשובים בארצות הברית, באחר נכתב החלטה 1973 עברה ללא מתנגדים. כן נכון גם זו דרך לראות את הדברים, אבל כמובן זו הדרך השגויה.

המציאות רחוקה מאד מהצורה שבה התקשורת האמריקאית והמערבית מספרות לנו. בפועל ארצות הברית לא השיגה תמיכה בינלאומית גורפת להחלטה, היא בקושי השיגה תמיכה מערבית עבורה. ללא העובדה שמועצת הביטחון הייתה בנויה בצורה שהיא בנויה, מצב סטטי שמשמר את העולם של אחרי מלחמת העולם השנייה, אז גם במועצת הביטחון ספק אם  ההחלטה הייתה עוברת.

תעלת קולומביה?

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על תעלת ניקרגואה ועל התחרות ההולכת וגדלה שהיא יוצרת בין ארצות הברית לסין במרחב ההשפעה של דרום אמריקה. היום מפרסם מגזין הטיים ביחד עם פרסומים נוספים במספר עיתונים בריטים, שסין לא חושבת אך ורק בכיוון הימי של מרכז אמריקה, ומתחילה לבדוק גם את הכיוון היבשתי של דרום אמריקה, כאשר מדינת היעד הפעם היא קולומביה.

התוכניות של הסינים היא בניית תעלה יבשתית, או במילים לא מכובסות רכבת, שתחצה את קולומביה מצד לצד. פתרון סחר מסורבל יותר מאשר תעלה, מכיוון שהוא מצריך שימוש בשלוש כלי שינוע במקום אחד. ספינת מסע בצד של האוקיינוס האטלנטי, רכבת ביבשה וספינה בצד של האוקיינוס השקט, אבל זמן המסע המצטבר הוא מהיר יותר משייט בתעלה פנמה, והקמת הפרויקט זולה הרבה יותר.

לעומת תעלת ניקרגואה תעלה בקולומביה מסמנת את הכוונות הסיניות בצורה חדה ומשמעותית יותר, לא סתם בחרו הסינים את קולומביה, והבחירה בה היא מסר לארצות הברית. קולומביה היא בעלת הברית החזקה ביותר של ארצות הברית בדרום אמריקה, היא מקבלת את הסיוע הביטחוני הגודל ביותר בעולם אחרי ישראל, וכוחות צבא אמריקאים יושבים באופן סדיר בשטחה, כדי לעזור בלחימה בקרטלים ובכוחות המחתרת הקומוניסטית. התקרבות של סין לקולומביה מסמנת שגם כאן הסטטוס קוו עומד להשתנות. מעניין מה יהיה לנשיא אובמה לומר על זה בנסיעתו הקרובה לדרום אמריקה.

שתי תעלות לשני גושים

איך תהפוך תעלת ניקרגואה הקורמות עור וגידים בשבועות האחרונים, למוקד הסכסוך בין שני הגושים בדרום אמריקה ובין ארצות הברית למעצמות העולות

בשבועות האחרונים התגברו הפרסומים על פעילות הנדסית מוגברת וחדירה מרובה של כוחות צבא ניקרגואה אל אזור הגבול שבין קוסטה ריקה וניקרגואה אזור בו עובר נהר סאן חואן. מומחים ופרשנים מעריכים כי הפעילות ההנדסית בנהר, וזרם כוחות הצבא המגיעים לאזור הם השלב הראשון בתוכניתה של ממשלת ניקרגואה לביצוע כריית "תעלת ניקרגואה" שתחבר בין האוקיינוס השקט לאטלנטי ותהייה נתיב מסחר חדש, מודרני ומתחרה לתעלת פנמה.

התוכנית לבניית תעלה ניקרגואה אינה תוכנית חדשה. היסטורית הדיבורים על תעלה שכזו החלו כבר בתחילת המאה ה–19, הרבה לפני שבכלל חשבו להקים את תעלה פנמה. אך בסופו של דבר מאבקים פולטים, שיקולים כלכליים ואינטרסים אמריקאים הסיטו את התוכניות הישנות, ופנמה זכתה בתעלה ששינתה את כלכלתה מקצה לקצה והפכה את אותה מדינה קטנה לאחת העשירות (לנפש) בדרום ומרכז אמריקה. אך בשנים האחרונות ובמיוחד מאז חזר דניאל אורטגה אל ראשות ממשלת ניקרגואה חזרו התוכניות הישנות לבניית התעלה אל הכותרות.

על פניו לתעלת ניקרגואה ישנם יתרונות רבים. קודם כל היא קרובה יותר גיאוגרפית לשלושת יעדי המסחר העיקרים בעולם הנאלצים היום להשתמש בתעלת פנמה: ארצות הברית, אירופה, ומזרח אסיה. בניית תעלה בניקרגואה הנמצאת צפונית יותר יבשתית ולכן קרובה יותר לכל השלושה תקצר את הדרך בין היבשות באפון ניכר, (הערכות מדברות על שיט שבין יום ליומיים פחות). מאחר שתעלת ניקרגואה עתידה להבנות 100 שנה אחרי תעלת פנמה, בנייתה עשויה וגם מתוכננת לפתור את בעיית פנמקס (Panamax), המטרידה היום את עולם הסחר עולמי. פנמקס הוא כינוי למגבלות אותם יש לקחת בחשבון כאשר בונים אוניות שצפויות לעבור בתעלה. מגבלות של גובה, אורך ועומק של האוניות, שאולי היו רלוונטיות בתחילת המאה ה-20 ולרוב אותה מאה, אך הפכו למעמסה על בניית אוניות חדשות ומודרניות ובכך סגרו את היכולת להשתמש בתעלה עבור חלק הולך וגדל של אוניות המשמשות לסחר העולמי. כלכלת  ניקרגואה גם כן צפויה להרוויח מתעלה שכזו בדיוק כמו שפנמה הרוויחה מהתעלה שלה, מה שיכול להפוך את אחת המדינות העניות במרכז אמריקה לאחת העשירות, תוך זמן קצת יחסית, ולחלץ מיליונים מעוני.

אך לצד כל אותם יתרונות בעיה אחת מרחפת מעל בניית תעלת ניקרגואה והיא המדינה בה מתוכננת התעלה, ניקרגואה. לעומת תעלת פנמה העוברת במדינה פרו-אמריקאית ופרו-מערבית. ניקרגואה היא מדינה סוררת השייכת לגוש המדינות האנטי-אמריקאיות ביבשת דרום אמריקה, גוש מדינות המונהג היום בידי ונצואלה של הוגו צ'אווס. ומכיוון שארצות הברית לא תרצה לתמוך כלכלית בפרויקט שמוקם במדינה כזאת, ומכאן שגם גופים בינלאומיים הנשמעים לרצונה כמו הבנק העולמי וקרן המטבע ידירו את רגליהם ולא יתנו את הסיוע והעזרה. עולה סוגיית המימון.

על פי הערכות עלות הקמת התעלה תנוע בין 20 ל - 30 מיליארד דולר, וזה עבור מדינה שתקציבה השנתי הוא קצת יותר ממיליארד דולר. מה שאומר שניקרגואה לא תוכל לבנות את התעלה באופן עצמאי וגם לא לקבל הלוואות ותאלץ לחפש ממיון ממדינות וממשלות אחרות. רוסיה כבר הודיעה שהיא מתעניינת במיזם, גם איראן ואיחוד האמירויות כבר קיבלו פנייה, וסביר שגם סין תציע עזרה בהקמה, אם באופן כספי ואם  עזרה הנדסית ופיזית כמו שהיא עושה פעמים רבות באפריקה בשנים האחרונות. רוסיה איראן, העולם הערבי וסין אלו בדיוק אותן מדינות שארצות הברית לא רוצה לראות כל כך קרוב לגבולה הדרומי. ובטח לא כבעלים בפועל של אחד מהפרויקטים הכלכליים החשובים ביותר שיהיו בתחילת המאה העשרים ואחת, נתיב הסחר החדש בין מזרח ומערב.

אך יותר מאשר התעלה מאיימת על ארצות הברית היא מאותת לנו שוב על המאבק בין הגוש הפרו-אמריקאי לגוש האנטי- אמריקאי המתבסס בדרום יבשת אמריקה. ועל ניסיונות החדירה של גורמים ומדינות כמו העולם המוסלמי, רוסיה וסין לאותו גוש אנטי-אמריקאי ולחזק אותו בעזה מבחוץ.

האם ארצות הברית תשב בשקט ? רוב הסיכויים שלו, מניסיון העבר ארצות הברית מאד רגישה לכל מה שנוגע לדרום ומרכז אמריקה, ובעיקר לכל נושא המתקשר לתעלת פנמה. היא התערבה צבאית בכל פעם שראתה סכנה המתקרבת אל תעלת פנמה, ולא חשבה פעמים להחליף שליטים בפנמה ובמדינות השכנות אם חשבה שזה יסייע לה לשמר את התעלה בשליטה אפקטיבית שלה. אז כמובן תעלה שמראש מוגדרת כתעלה המתחרה בתעלה פנמה האמריקאית, לא תתקבל בשקט אצל המעצמה מצפון. בסוף שנה הבאה צפויות להתקיים בחירות בניקרגואה מה שיהפוך את המדינה לזירת מאבק בין שני הגושים. אם ארצות הברית תחליט סופית שאורטגה ותוכנית התעלה שלו ממשיים והם בדרך לביצוע היא תעשה כל שביכולתה (כמו שעשתה פעמים רבות בעבר) כדי לדאוג שהוא יאבד את כיסאו. במידה והתעלה עדיין בשלב הדיבורים וייקח עוד זמן רב עד שהפרויקט יבשיל, אפשר קצת לחכות עם המעורבות האמריקאית בסוגיה.

בכל מקרה ניקרגואה מסמנת את עצמה כמוקד המאבק הבא בין שני הגושים בדרום אמריקה, ובין המעצמות העולות לארצות הברית. מה שיהפוך אותה לאחת המדינות המעניינות והמסקרנות של השנים הקרובות.

שחקן נולד

האם המאבק בין חברת גוגל לסין מאותת לנו על עלייתו של שחקן חדש במערכת הבין לאומית ?

השבוע כולנו זכינו לראות מאבק כוחות שכמוהו עדיין לא הכרנו. מאבק ויש כאלו שאפילו כינו אותו, כמלחמה הטרנס-יבשתית הראשונה של המאה העשרים ואחת, מלחמה בין מדינה לבין חברה רב לאומית, המלחמה המתוקשרת בין חברת גוגל לבין סין.

אם אתם אנשים המגיעים מהעולם האקדמי של היחסים הבין לאומיים אתם ודאי יודעים שבכל התיאוריות האקדמיות, מלחמות מתרחשות בין מדינות. זה לא משנה אם אתם ריאליסטים שלא מכירים כלל בקיומם של שחקנים לא מדינתיים, או ליברלים שרואים בהן שחקן ברמה כזו או אחרת, דבר אחד בטוח, את הכלים שאמורים לנתח מלחמה בין מדינה עם גבולות ואוכלוסיה מוגדרים, לבין פירמה רב לאומיות חסרת אותם מאפיינים אין לכם. אז האם האירועים האחרונים יאלצו אותנו לשבת ולפתח כלים חדשים עבור השחקן החדש במערכת ? או שבעצם מדובר בהרבה מהומה על לא מהומה ?

אם לשפוט את העתיד לבוא רק על פי המאבק בין גוגל לבין סין, אז בשורות משמחות כנראה שאין לנו יותר מדי. כרגע לא נראה שגוגל מסוגלת לכופף את הענק הסיני, האיום הכי גדול שהיא מצאה לאיים בו עד עכשיו הוא האיום ביציאה מסין. ונראה שממשלת סין לא חוששת מאיום שכזה יותר מדי. יתרה מזאת, איום שכזה יפגע בגוגל עצמה הרבה יותר מאשר יפגע בסין (אם אנחנו לא לוקחים את הפגיעה באזרחים הסינים בחשבון, ובמדינה כמו סין אנחנו לא לוקחים).

הבעיה של גוגל היא בעצם הבעיה של כל החברות הרב לאומיות. הבעיה היא שהן פועלות על פי נורמות וחוקים של העולם הדמוקרטי-ליברלי. במציאות לאותן חברות אין צבא, חיל אוויר, טילים או כל מאפיין אחר של עוצמה צבאית האמורה להגן על האינטרסים שלהן. במשך שנים הן סמכו על מערכת המשפט והצדק הבין לאומיות, ועל מוסדות ומנגנוני הסחר הבין לאומיים שהן עזרו לייצב. והאמת הייתה שאותם כלים עבדו יפה מאד עבור אותן חברות כל עוד הסחר העולמי התרכז בין צפון אמריקה מערב אירופה וגרורותיהן, אבל היום הוא כבר לא כזה.

היום, כאשר אותן חברות רב לאומיות מגיעות אל מדינות שאינן משחקת את המשחק הדמוקרטי הן הופכות ברגע אחד מחברות ענק המגלגלות מיליארדים של דולרים, מעסיקות מאות אלפי עובדים, ויכולות לאיים בתביעות ענק בטריבונלים בין לאומיים. לחברות שחסרות כוח ועוצמה ממשית. ומולן (בדיוק כמו שעומדת מול גוגל) עומדת שאלה פשוטה אחת לקבל את התנאים שמציבה לנו המדינה המארחת או לא לקבל, ואז לצאת החוצה ולא לעשות עסקים באותה מדינה.

אם כך הוא מצב הדברים, ועל פי התחזיות כרגע רב השווקים המתעוררים נמצאים במדינות שלא משחקות את המשחק הדמוקרטי-ליברלי-מערבי, אז כנראה שלחברות הרב לאומיות צפוי עתיד קצת בעייתי. וייתכן שבעצם אותן חברות עברו את שיא הכוח שלהן. אם לקראת סוף המאה העשרים הורגלנו לחשוב שהחברות הרב לאומיות הן הכוח העולה החדש, אז במאה העשרים ואחת אנחנו נגלה שללא דמוקרטיה וכלכלה ליברלית בין לאומית לאותן חברות אין סיכוי.

או במילים אחרות גוגל ושאר החברות הרב לאומיות יכולות להפוך לשחקן חדש במערכת כל עוד כל המערכת תשחק על פי אותם כללים. אבל עד שזה יקרה עוד מוקדם מדי להכריז על גוגל כשחקן חדש במערבת הבין לאומית ואפשר להמשיך עם התיאוריות שהכרנו.

אני רק שאלה: לאילו מדינות יש יכולת גרעינית?

המועדון הגרעיני מונה כיום 9 מדינות שונות, המחולקות לשלוש קבוצות שונות. הקבוצה הראשונה מונה את חמשת מעצמות העל היושבות באופן קבוע במועצת הביטחון: ארצות הברית, רוסיה, בריטניה צרפת וסין. לפי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT), למדינות אלו ישנו אישור משפטי בינלאומי להמשיך ולהחזיק בנשק זה תחת התחייבות אחת לשנייה שלא יפיצו אותו למדינות נוספות.  

מילון מונחים: מדינות הבריק (BRIC)

מדינות הבריק "BRIC" הן ראשי תיבות בכלכלה בינלאומית המתייחסות אל המדינות ברזיל, סין, הודו ורוסיה (לפי האות הראשונה בלעז) בהקשר של צמיחה כלכלית במאה ה-21. המונח הומצא על ידי הכלכלן הראשי של בנק ההשקעות גולדמן זאקס, ג'ים אוניל. הרעיון המרכזי מאחורי ראשי התיבות היה לתאר את התחזית כי ארבע המדינות הן בעלות פוטנציאל הצמיחה הכלכלי הגדול בעולם במחצית הראשונה של המאה ה-21. וכי התוצר המשותף החזוי של ארבעתן בשנת 2050 יהיה גדול יותר מאשר מהתוצר המשותף של מדינות ה-G7 (הכלכלות הוותיקות) באותה שנה. מאז פרסום הדו"ח פורסמו מספר וריאציות והצעות מתחרות שטענו כי יש להוסיף כלכלות נוספות לתחזית, כלכלות כמו דרום אפריקה, ניגריה, מקסיקו, אינדונזיה וקוריאה (במידה ותתאחד למדינה אחת).