ביום ראשון הקרוב ילכו אזרחי איטליה למשאל עם בו הם יתבקשו להצביע
על אישור השינויים בחוקה שאישרו הפרלמנט והממשלה האיטלקית מוקדם יותר השנה והיה לגולת
הכותרת של ממשלתו של מתיאו רנצי. למרות שמדובר במשאל עם העוסק בשינוי חוקתי בלבד, בנושא עליו ישנה
הסכמה רחבה, שזכה בתחילתו לתמיכה בסקרים של מרבית הציבור וכבר שנים עומד על הפרק. המשאל
חרג מזמן ממעמדו ומקומו ותוצאותיו יהיו משמעותית לא רק לאיטליה אלא לאירופה ולאיחוד
האירופי כולו. כאשר במידה מסוימת משאל העם האיטלקי חשוב לא פחות ממשאל העם בבריטניה
וחלק כבר מדביקים לו את השם הברקזיט האיטלקי.
הנה כמה נקודות שצריך לדעת לקראת המשאל ביום ראשון:
איטליה היא מדינה לא יציבה פוליטית, מאז מלחמת העולם השנייה היא
החליפה יותר מ-60 ממשלות. השינויים שאושרו בחוקה מנסים להתמודד בדיוק עם הבעיה הזאת,
יציבות המערכת וייעול הרשות המחוקקת.
המצב הוא שהיום יש באיטליה שני בתי פרלמנט, הכוללים יחד 945 חברים, (מספר גבוה לכל הדעות), שלשניהם יש מעמד זהה עם אותן סמכויות ופועלים בצורה נפרדת אחד מהשני. כך שבכדי לבצע את עבודת החקיקה נדרשים שני הבתים לדון זה אחרי זה, שוב ושוב, באותה הצעת חוק עד שהיא עוברת בשניהם אישור ללא תיקונים וללא סתירות. פרוצדורה היכולה להימשך שנים. וזה לפני שהזכרנו שאיטליה היא מדינה המחלוקת גם למחוזות חלקם אוטונומיים (5) וחלקם רגילים (15) הנהנים גם הם מרמה מסוימת של עצמאות ושליטה.
אם יעבור משאל העם והחוקה תתוקן, ישתנה המצב על ידי שינוי והחלשת
סמכויות הסנאט, בעיקר בנושאי חקיקה, דבר שגם ישנה את היחס והמעמד בינו לבין בית הנבחרים.
מספר החברים שבו יפחת מ-315 ל-100, כאשר 5 מהם יבחרו על ידי נשיא איטליה והיתר ייצגו
את האזורים השונים באיטליה בנוסחה המשתנה מאזור לאזור.
המשאל אינו שאלה של שמאל וימין, מפלגות מכל הקשת הפוליטית גם תומכות
וגם מתנגדות לרפורמה. כאשר המתנגדים בעיקר מדגישים את הסכנה בחיזוק הרשות המבצעת, בהעברת
סמכויות נוספות לידי ראש הממשלה, והורדת השלשלאות מידיו, שלשלאות שנוצרו בסוף מלחמת
העולם השנייה כלקח מהשלטון הפאשיסטי.
טענה נוספת המציגים המתנגדים היא שהשינויים בחוקה יהיו פתח חדש לשחיתות
ברמה הארצית מכיוון שהסנאט החדש יורכב מנציגי המחוזות, (אפילו אם חלש יותר). כאשר המחוזות
הן המוקד בו מתרכזת מרבית השחיתות באיטליה, שחיתות שתעלה עכשיו מהרמה המקומית לרמה
הארצית.
ישנם כמובן, גם כאלו הטוענים כי הרפורמה בחוקה אינה מספיקה וכי נדרשת
רפורמה נרחבת הרבה יותר בשביל להביא את איטליה למצב של מדינה יציבות פוליטית, אם כי
אנשים מסוג זה ככל הנראה יצביעו בעד במשאל העם, בבחינת הרע במיעוטו.
אבל כמו שכתבתי קודם, שאלת החוקה היא כבר מזמן שאלה משנית, והקמפיין
סביבו נסוב סביב שאלות פוליטית כמו מעמדו של ראש הממשלה מתאו רנצי, המשך חברותה של
איטליה באיחוד המוניטרי, רגשות אנטי ממסדיים, תחושת מיאוס מהפוליטיקה העכשווית, בדלנות
אזורית ועוד.
הסקרים באיטליה מאד צמודים ומדברים על הפרש של אחוזים בודדים. אבל
שנת 2016 כבר לימדה אותנו מה נכונותם של סקרים בפוליטיקה העכשווית. בנוסף לעובדה שבאיטליה
כמו מדינות אירופאיות אחרות אסור לפרסם סקרים בשבועות שלפני משאל עם או בחירות ולכן
אנחנו נסמכים כרגע רק על סקרים ישנים או לא רשמיים.
מכיוון שראש הממשלה מתאו רנצי הכריז כי אם יפסיד במשאל יפרוש מתפקידו,
מפלגות רבות מבקשות מתומכיהן להצביע "לא" אפילו שאידאולוגית הם תומכות בשינוי
החוקה ובייצוב המערכת הפוליטית. אם כי, למרות ההבטחה צריך לזכור כי איטליה אינה
בריטניה וכי מתאו רנצי אינו דיוויד קמרון.
אם בכל זאת יצביעו האיטלקים נגד המשאל, ובכל זאת ראש הממשלה רנצי
אכן יפרוש, ישנו תסריט בבחירות שיערכו לאחר
מכן תעלה לשלטון מפלגת חמש הכוכבים, מפלגה אירו סקפטית בראשות בפה גרילו הנמצאת באופן
רמשי מהצד השמאלי של המפה (אם כי עמדותיה מורכבות הרבה יותר מאשר שמאל וימין) המתכננת
לקיים משאל עם על חברותה של איטליה באיחוד המוניטרי ומעמדה בכלל האיחוד האירופי.
וכאשר מצבה הכלכלי של איטליה אינו טוב, כאשר התוצר לנפש בשנת
2016 זהה לתוצר שהיה במדינה בסוף שנות ה-90, וכאשר הכלכלה הרביעית בגודלה באיחוד האירופי
סובלת כבר שנים ממשברים חוזרים ונשנים האחרון שבהם משבר הבנקים, כל טלטלה נוספת כמו
משאל עם נוסף, או שאלת החברות באיחוד האירופי, מסכנת גם אותה וגם את אירופה.