הדמוגרפיה השתנתה, היסודות נשארו זהים

מאז נספרו קולות הבוחרים בארצות הברית והנשיא ברק אובמה זכה לקדנציה שניה, הרבה מילים נכתבו על כך כי אמריקה השתנתה, והדמוגרפיה החדשה בה אוכלוסיית הלבנים כבר אינה רוב היא הסיבה לניצחון. מעבר לכך פרשנים רבים השתמשו בטיעון זה בכדי לנגח את המפלגה הרפובליקנית ולטעון כי שינוי זה מקשה והופך כמעט בלתי אפשרי את יכולתה של המפלגה לחזור לבית הלבן בשנים הקרובות. אך האמת היא שהסתכלות פשטנית שכזו על תוצאות הבחירות ועל השינוי הדמוגרפי המתחולל, לא רק שגויה ומטעה, יש שיגידו אף נגועה בגזענות, בכך שהיא מניחה שכל מי שאינו לבן יצביע בצורה מסוימת אך ורק בגלל מוצאו.

הקול הלטיני, החץ לא תמיד יפנה לאותו כיוון

המונח "ברית המיעוטים" הוזכר רבות בימים האחרונים. הוא מתייחס לנתון כי הנשיא אובמה זכה ל-71 אחוז מקולות ההיספנים, 93 אחוז מקולות השחורים ו-73 אחוז מקולות האסייתיים. לעומת 39 אחוז בלבד מקולות הלבנים. אך האם באמת צבע העור והמוצא משקפים תוצאות אלו או שאולי דווקא המצב הכלכלי ומיקומם של אותם מיעוטים בחברה הוא הסיבה לדפוס ההצבעה. כמו כן האם באמת אפשר לטעון כי, הודים, סינים, פקיסטניים ויפנים המהגרים לארצות הברית הם כולם אסייתיים ומתנהגים וחושבים בצורה דומה? האם קובניים, מקסיקניים ודומיניקנים שייכים כולם לקבוצה אחת ויחידה? ברור שלא, ובהסתכלות עמוקה יותר בדפוסי ההצבעה ניתן לראות שבפעול אין כך הדברים.

בחירות 2012, חודש ספטמבר החודש הרפובליקני

בעוד כמה שעות יתחיל העימות הרפובליקני הראשון בטלוויזיה הארצית (עד עכשיו כל העימותים היו בערוצים מקומיים או ערוצי כבלים). משם יתחיל מסע חודש ספטמבר שהוא חודש העימותים המרכזי בו יערכו המועמדים סדרת עימותים אחד ב-NBC אחת ב-CNN  ואחד במגרש הביתי שלFox News  במה שיהפוך לאחד החודשים המרכזיים והמשפיעים ביותר על המשך המרוץ הנשיאות. לכן מהיום מועד העימות הראשון ועד שבוע הבא מועד העימות השני כל יום נעשה הכרות עם מספר מועמדים לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית .

הרמן קיין

הרמן קיין (65) הוא אחד המועמדים הפחות מכורים במרוץ לנשיאות ובמיוחד כאן אצלנו בישראל. הוא הכריז על מועמדותו רק לפני מספר חודשים אחרי מסע הרצאות מוצלח מול חברי תנועת מסיבות התה. הוא מתמטיקאי וכלכלן במקצועו שהספיק במהלך חייב לשרת בחיל הים האמריקאי, להיות איש עסקים מצליח שבין היתר החזיק בתפקידי מפתח בענק האפייה פילסברי ורשת המסעדות ברגר קניג. לאחר שעזב את עולם העסקים הפך לנגיד הבנק המרכזי של קנזס סיטי (שלוחה של הבנק המרכזי האמריקאי) ובשנים עבר לעולם התקשורת כמגיש תוכנית רדיו קבועה ופרשן עבור ערוץ העסקים של פוקס ניוז.

עמדות פוליטיות: הוא תמך בתוכנית החילוץ של ג'ורג' בוש לבנקים הגדולים בזמן המשבר, אך התנגד לתוכנית החילוץ של אובמה. עובדה שגורמת למבקריו לטעון שהוא מפלגתי מדי ולא נאמן לאמת. הוא מגיע מהמחנה הימני-כלכלי של המפלגה ובעד הרחבת הסמכויות של המדינות באיחוד בנושאים שלא קשורים לביטחון, בין היתר הוא תומך בביטול החינוך הפדרלי. אחד מעמדותיו המעניינות הוא רצונו לחזור לתקן הזהב, ודעותיו המתונות מאד בנוגע להגירה הבלתי חוקית.

מה עובר על הרפובליקנים ?

נדמה שבכל פעם שהנשיא ברק אובמה מתקשה להעביר את הרפורמות אותן הוא מקדם בוושינגטון, נכשל במדיניות החוץ החדשה שלו, מסתבך עוד יותר באפגניסטן או  שהפופולאריות שלו בסקרים יורדת, באים הרפובליקנים ובמהלך שניתן לדמות אך ורק לסינדרום של הרס עצמי, מחזירים את הנשיא אובמה בחזרה על הגל.

מאז תחילת השנה היה נראה שהימין האמריקאי מצליח להשתקם ולתפוס גובה, הוא ניצח ברוב מערכות הבחירות האחרונות, תנועת "מסיבות התה" התפשטה בכל רחבי המדינה, ערוץ הדגל הבלתי רשמי שלו פוקס ניוז משיג את אחוזי הרייטינג הגבוהים בהיסטוריה, וההתנגדות המסיבית לרפורמת הבריאות של הנשיא אובמה מצליחה להביא בינתיים להקפאתה. גם העיתונות הנחשבת ליברלית מודעת לתופעה החדשה ומאמרי מערכת רבים הכריזו על תחייתו של הימין האמריקאי.

אבל אז הגיע, סיפ"ק (CPAC) ראשי תיבות של Conservative Political Action  Conference ועידה שנתית של גרעין הפעילים השמרני בארצות הברית הנוטה לייצג את הלך הרוחות בקרב התנועה כולה. השנה התבקשו אלפי באי הועידה להצביע עבור מי הם מעדיפים לראות כנציג המפלגה לבחירות בשנת 2012 והתוצאות היו מדהימות. 31 אחוז הצביעו עבור רון פול איש הזרם הליברטריאני, כאשר פעילים מרכזים אחרים בימין כדוגמת מיט רומני, המורמני האהוב ממסצ'וסטס ושרה פיילין, כוכבת הרוק החדשה של הימין נשארו הרחק מאחור (למעשה רומני ופיילין יחד קיבלו פחות קולות מאשר פול), וכאן בדיוק מסתמנת הבעיה.

רון פול הוא אחד האנשים היותר מיוחדים בנוף הפוליטי של וושינגטון, כאיש המפלגה הליברטריאנית לשעבר, דעותיו נחשבות קיצונית ולא "מעודכנות" למציאות של המאה העשרים ואחת, וזה עוד בלשון המעטה. הוא תומך בפרישת ארצות הברית מגופים בין לאומים כמו נאט"ו והאו"ם וחזרה אל ימי הבדלנות שאפיינה את המאה ה – 19 ונקטעה על ידי תאודור רוזוולט והתנועה הפרוגרסיבית. הוא תומך בפרוק הבנק המרכזי ובהחזרת תקן הזהב, בלגליזציה של סמים ובהרחבה של הבעלות החופשית על נשק.

המפלגה הרפובליקנית נחלקת בשנים האחרונות (מאז הנשיאות שח רונלד רייגן בעיקר, לפני הייתה למפלגה זהות אחרת) לשלושה מוקדי כוח עיקריים. ביטחון, כלכלי-ליברלי, ושמרנות ערכית-דתית במילה אחת נצרות. המחנה הביטחוני המאופיין בעיקר על ידי הנאו-קונסרבטיזם מאמין בכוח כאמצעי להשגת מטרות בעיקר בזירה הבינלאומית. לכן הוא תומך בהתערבות ישירה ופעילה של ארצות הברית בסכסוכים ובמלחמות ברחבי העולם, ובעיקר בהפצת וביסוס הדמוקרטיה, השוק החופשי וערכים דמוקרטים ברחבי העולם, אבל במחנה ביטחוני הוא גם מודע למגבלות הכוח ומכן מציג לא פעם גמישות המשליכה גם לענייני פנים.

המחנה הכלכלי שתומך בנושא ההיסטורי ביותר של המפלגה הרפובליקנית והוא הקטנת הממשלה, והפחתת ההתערבות הממשלתית בחיי הכלכלה והחברה, במיוחד זו המרכזית מוושינגטון אבל גם את זו של המדינות עצמן. הקטנת המיסוי, החלשת הבירוקרטיה והרגולציה ובעצם כל דבר שיכול לשרת את הכלכלה החופשית והשוק החופשי. המחנה השלישי הוא המחנה הדתי-נוצרי, התומך בשמרנות דתית וביסוס הערכים הנוצריים בחברה האמריקאית, אבל בלי לפגוע בעיקרון של הפרדת דת ממדינה. כאשר שלושת הנושאים החושבים ביותר למחנה זה בשנים האחרונות, הם: הפלות, ניסויים בתאי גזע ונישואים חד מיניים.

מאז ממשל רייגן, המפלגה הרפובליקנית בנויה על שלושת המחנות האלו במידה שווה כזו או אחרת ואלו הם המחנות שהשיגו להם 20 שנות שלטון בבית הלבן מתוך ה-30 האחרונות. רייגן לדוגמא ייצג בצורה כזו או אחרת את כל שלושת המחנות, בוש האב שניים, ובוש הבן שוב חזר להוביל את שלושתם. רול פול לא מייצג כמעט אף מחנה. הוא אמנם נראה ממבט ראשון כתומך במחנה הכלכלי, אבל העולם ממנו מגיע פול אינו העולם של הכלכלה הליברלית אלא העולם הפילוסופי ליברטריאני, ולכן המחנה אכן קרוב לליבו אבל מסיבות ומניעים אחרים לחלוטין. בכל הנוגע לביטחון ודת אתם יכולים להבין לבד שעמדותיו שונות לחלוטין, וכאשר ישנו מועמד מוביל שאינו קשור לאף מחנה אפשר להבין שני דברים: הראשון שהמפלגה הרפובליקנית משתנה, והשני שהיא מתרחקת מהיכולת לחזור לבית הלבן. 

חולשתו של אובמה הייתה אמורה להיות הקרקע עליה תבנה המפלגה הרפובליקנית מחדש, אבל העדר הסכמה פנימית בין הזרמים השונים ומנהיג חזק וכריזמטי שיובל את העגלה, מועמדים חסרי סיכוי כמו פול נזרקים אל קדמת הבמה, ומשמשים זריקת עידוד עבור הממשל הדמוקרטי המקרטע. אם רוצה המפלגה הרפובליקנית לזכות בשלטון בשנת 2012 עליה למצוא מועמד הנוטה אל המרכז הפוליטי ומאחד עבורה את המחנות, בו על פי הסקרים נמצאים רב האמריקאים בשנים האחרונות ואליהם גם חותר הנשיא אובמה בשבועות האחרונים, תוך הגמשה של דעותיו היוניות בהן תמך קודם. אם ימשיך הימין האמריקאי את המגמה הנוכחית של פזילה עוד יותר ימינה והצידה, הוא אולי יחזור אל מקורותיו ההיסטורים (שלפני רייגן), יארגן את השורות מחדש, ואפילו ישנה קצת את המאזן בסנאט ובבית הנבחרים לטובתו, אבל בשום פנים ובאופן לא יזכה במערכת בחירות לנשיאות בתקופה הנראית לעין, ובתרחיש מטורף עוד יותר עשוי להביא לקריסתה של המערכת הדו מפלגתית בארצות הברית, סך הכול אל תשכחו שזו מערכת שלא תמיד הייתה שם.