מבצר אירופה וסופה של האדישות

מאז שנת 2005 כיאה למעצמה המובילה והעשירה בעולם נכנסו מדי שנה לארצות הברית למעלה ממיליון מהגרים. חלקם פליטים, חלקם מבקשי מקלט וחלקם מהגרי עבודה. במקביל לאותה מסה של מהגרים, כך לפי ההערכות, נכנסו לגבולותיה של ארצות-הברית מהגרים לא חוקיים במספר דומה. המספרים המדהימים של כמעט 20 מיליון בני אדם בעשור, מסבירים כיצד כיום 17 אחוז מאזרחי ארצות הברית כלל לא נולדו במדינה. אם לוקחים בחשבון את אלו הנמצאים בין גבולות המדינה בצורה בלתי חוקית ואינם רשומים במספרים הרשמיים, יש המדברים אפילו על 20 אחוז מהאוכלוסייה הכללית. ועדיין, למרות המספרים העצומים הללו, ארצות הברית לא סיפקה לנו תמונות של הסתערות על רכבות, מחנות פליטים מאולתרים, סירות טובעות בלב ים, משאיות עמוסות בגופות, זרנוקים של משמר החופים, גופות הנשטפות אל החוף או דיבורים בלתי פוסקים על "נדידת העמים החדשה". להפך, ארצות הברית מרוויחה מגלי ההגירה לגבולותיה, כלכלתה משגשגת, רוב המהגרים משתלבים בחברה (שלושה מבין חמשת המועמדים המובלים לנשיאות במפלגה הרפובליקנית הם בני מהגרים, וכמובן גם הנשיא האמריקאי עצמו) כאשר הסיפור האמריקאי והמתוס האמריקאי לאורך הדורות הוא סיפורם של המהגרים.

הדמוגרפיה השתנתה, היסודות נשארו זהים

מאז נספרו קולות הבוחרים בארצות הברית והנשיא ברק אובמה זכה לקדנציה שניה, הרבה מילים נכתבו על כך כי אמריקה השתנתה, והדמוגרפיה החדשה בה אוכלוסיית הלבנים כבר אינה רוב היא הסיבה לניצחון. מעבר לכך פרשנים רבים השתמשו בטיעון זה בכדי לנגח את המפלגה הרפובליקנית ולטעון כי שינוי זה מקשה והופך כמעט בלתי אפשרי את יכולתה של המפלגה לחזור לבית הלבן בשנים הקרובות. אך האמת היא שהסתכלות פשטנית שכזו על תוצאות הבחירות ועל השינוי הדמוגרפי המתחולל, לא רק שגויה ומטעה, יש שיגידו אף נגועה בגזענות, בכך שהיא מניחה שכל מי שאינו לבן יצביע בצורה מסוימת אך ורק בגלל מוצאו.

הקול הלטיני, החץ לא תמיד יפנה לאותו כיוון

המונח "ברית המיעוטים" הוזכר רבות בימים האחרונים. הוא מתייחס לנתון כי הנשיא אובמה זכה ל-71 אחוז מקולות ההיספנים, 93 אחוז מקולות השחורים ו-73 אחוז מקולות האסייתיים. לעומת 39 אחוז בלבד מקולות הלבנים. אך האם באמת צבע העור והמוצא משקפים תוצאות אלו או שאולי דווקא המצב הכלכלי ומיקומם של אותם מיעוטים בחברה הוא הסיבה לדפוס ההצבעה. כמו כן האם באמת אפשר לטעון כי, הודים, סינים, פקיסטניים ויפנים המהגרים לארצות הברית הם כולם אסייתיים ומתנהגים וחושבים בצורה דומה? האם קובניים, מקסיקניים ודומיניקנים שייכים כולם לקבוצה אחת ויחידה? ברור שלא, ובהסתכלות עמוקה יותר בדפוסי ההצבעה ניתן לראות שבפעול אין כך הדברים.

אז למה לא מתערבים (עדיין) בסוריה ?

מדוע התערבו מדינות המערב רק לפני מספר שבועות בעימותים בלוב ובחוף השנהב, ועד כה הן נמנעות מלעשות זאת גם בסוריה

בשנים האחרונות חקרתי רבות את נושא ההתערבות הצבאית הבינלאומית, מדוע היא מתרחשת, מתי ואיך, כיצד היא מסתיימת, מי נוהג לבצע אותה ומדוע לעיתים היא מצליחה ולעיתים נכשלת. כאשר בדקתי לעומק עשרות התערבויות זרות בניסיון למצוא את הסיבות לפריצתן, 4 מאפיינים שבו וחזרו בעקביות בכל אחת מהן, כאשר לפחות אחד מאותם מאפיינים חייב להופיע בצורה מובהקת ומאפיין נוסף תומך, כל זאת כדי שהתערבות אכן תתרחש. ארבעת המאפיינים הם: משאבי טבע , הגירה, חלופה שלטונית ברורה ומאסה קריטית של הרוגים.

משאבי טבע והגירה אנושית 

צבא צרפת פועל בחוף השנהב 

משאבי טבע הוא כל משאב או סחורה שמחירו העולמי מושפע או יכול להיות משופע כתוצאה ישירה מהעימות במדינה. כאשר למדינות המתערבות ישנה  צפייה כי התערבות בסכסוך עשויה למתן חזרה את מחירו. משאבים אלו יכולים להיות סחורות של ממש כמו: נפט, גז, יהלומים, זהב ואחרים. או אפילו תשתיות קריטיות ואסטרטגיות כמו מעבר צינורות (כדוגמת באקו-טביליסי-ג'ייהאן), כבישים, תעלות מים (כדוגמת תעלת פנמה) ונתיבי מסחר. כאשר כל אחד מאותם משאבים יכול להתפאר בלפחות התערבות אחת או יותר בו הוא הפך לגורם הגורם להתערבותן של מדינות. 

הגירה, היא המצב בו עקב העימות הפנימי במדינה פליטים רבים מתחילים לעזוב את ביתם ולעבור את הגבול בדרכם אל מדינות שלישיות שכנות או לא שכנות. תופעה שיוצרת באופן אוטומטי נטל כלכלי על המדינות הלא מעורבות, ולעיתים אף גורמת לבעיות חברתיות וזהותיות. אך מעבר לכל דבר אחר הם מכניסים לתוך הסכסוך צד שאינו מעורב בו ונכפה עליו להיות חלק ממנו. כאשר הדוגמא המפורסמת מכולם היא מלחמת האזרחים בבנגלדש שהובילה לגל של 10 מיליון פליטים אל הודו שכנתה, אך גם תופעת הפליטים הפוקדים לאחרונה את מדינת ישראל להם יש קשר ישיר למלחמות האזרחים באפריקה.

נקודת ההכרעה של טורקיה מתקרבת

מדיניות אפס הבעיות של טורקיה עומדת לפני משבר על רקע המהומות בסוריה

מדיניות חוץ של "אפס בעיות" זו מדיניות החוץ שהציג שר החוץ הטורקי אהמט דבוטואולו (Ahmet Davutoğlu) במאי 2009 עבור יחסי החוץ של טורקיה תחת משמרתו. הכוונה הייתה ברורה, טורקיה תשאף לקיים יחסים טובים עם המספר הרב ביותר של מדינות בעולם ובמיוחד עם שכנותיה במזרח התיכון (להוציא את ישראל כמובן) וכך להפוך לכוח מוביל ולכתובת אליה ניתן לפנות בכדי לגשר ולפייס בכל מקרה של מחלוקת ברחבי המזרח התיכון.

אהמט דבוטואולו

ואכן בשנתיים וחצי האחרונות חיממה טורקיה את יחסיה עם כל מדינות האזור. היחסים בין טורקיה ואיראן עלו על גל של הצלחות, סוריה וטורקיה הגיעו להסכמה היסטורית לגבי מחלוקת הגבולות בין השתיים, טורקיה חתמה על הסכם סחר חופשי עם ירדן סוריה ולבנון (הסכם שבנתיים קיים רק על הנייר), וגם ערב הסעודית שומרת המקומות הקדושים חיממה את יחסיה עם האימפריה לשעבר, ההיא ששמרה על אותם מקומות בדיוק לפני כמאה שנה.

מעבר למזרח התיכון טורקיה גם חיזקה את יחסיה עם שאר מדינות העולם. בכדי להתקרב למדינות אירופה ולאיחוד האירופי עצמו ביצעה טורקיה רפורמות דמוקרטיות שנתפסו בבריסל כצעד חיובי וסמן ברור לעתיד. היא השקיעה מאמץ ומשאבים רבים בהתקרבות אל מדינות דרום אמריקה, ועל הדרך מצאה בברזיל שותפה קרובה לרעיונות החדשניים של מדינות החוץ הטורקית, ציר שזה לכינוי ציר אנקרה - ברזיליה שעלה לכותרות בעיקר בניסיונות למצוא פיתרון לסוגיה האיראנית. בנוסף לזאת טורקיה גם חזרה אל האזור הטורקי ההיסטורי וניסתה להיות גורם מתווך בקווקז וביחסים בין רוסיה למדינות המזרח התיכון, וחשוב מכל חתמה על הסכם פשרה היסטורי עם ארמניה.