טראמפ-אובמה קוריאה הצפונית-איראן

הדמוגרפיה השתנתה, היסודות נשארו זהים

מאז נספרו קולות הבוחרים בארצות הברית והנשיא ברק אובמה זכה לקדנציה שניה, הרבה מילים נכתבו על כך כי אמריקה השתנתה, והדמוגרפיה החדשה בה אוכלוסיית הלבנים כבר אינה רוב היא הסיבה לניצחון. מעבר לכך פרשנים רבים השתמשו בטיעון זה בכדי לנגח את המפלגה הרפובליקנית ולטעון כי שינוי זה מקשה והופך כמעט בלתי אפשרי את יכולתה של המפלגה לחזור לבית הלבן בשנים הקרובות. אך האמת היא שהסתכלות פשטנית שכזו על תוצאות הבחירות ועל השינוי הדמוגרפי המתחולל, לא רק שגויה ומטעה, יש שיגידו אף נגועה בגזענות, בכך שהיא מניחה שכל מי שאינו לבן יצביע בצורה מסוימת אך ורק בגלל מוצאו.

הקול הלטיני, החץ לא תמיד יפנה לאותו כיוון

המונח "ברית המיעוטים" הוזכר רבות בימים האחרונים. הוא מתייחס לנתון כי הנשיא אובמה זכה ל-71 אחוז מקולות ההיספנים, 93 אחוז מקולות השחורים ו-73 אחוז מקולות האסייתיים. לעומת 39 אחוז בלבד מקולות הלבנים. אך האם באמת צבע העור והמוצא משקפים תוצאות אלו או שאולי דווקא המצב הכלכלי ומיקומם של אותם מיעוטים בחברה הוא הסיבה לדפוס ההצבעה. כמו כן האם באמת אפשר לטעון כי, הודים, סינים, פקיסטניים ויפנים המהגרים לארצות הברית הם כולם אסייתיים ומתנהגים וחושבים בצורה דומה? האם קובניים, מקסיקניים ודומיניקנים שייכים כולם לקבוצה אחת ויחידה? ברור שלא, ובהסתכלות עמוקה יותר בדפוסי ההצבעה ניתן לראות שבפעול אין כך הדברים.

תקרת החוב מגיעה לנקודת הקצה

בזמן שהציבור הישראלי עסוק במחאת האוהלים, בארצות הברית מתחוללת דרמה גדולה בהרבה שבאופן עקיף יכולה להשפיע על חיינו הרבה יותר מאשר הנושאים המוזכרים במאהל בשדרות רוטשילד. משבר תקרת החוב של ארצות הברית.

מהי תקרת החוב ?

על פי חוקת ארצות הברית, ובמסגרת הפרדת הרשויות ומערכת האיזונים והבלמים ממשלת ארצות הברית אחראית על ביצוע התקציב וחלוקת הכספים, בעוד הקונגרס אחראי על אישור לקיחת ההלוואות. רעיון מהפכני שקבע שמי שמבזבז את הכסף (הממשלה) לא יכול גם לקבוע לעצמו את הזכות לבזבז יותר. הבעיה התחילה כאשר מלחמת העולם הראשונה שינתה את המנגנון ההיסטורי. כניסת ארצות הברית למלחמה והצורך המהיר של הצבא והממשלה ללוות כספים כדי לממן את הלחימה לא יכלו לתפקד בצורה יעילה כאשר כל הלוואה דורשת אישור של הקונגרס, וכך נוצר מנגנון חדש מנגנון תקרת החוב. בהתחלה בכוונה שיהיה מנגנון זמני רק לתקופות חרום, אך כמו כל דבר זמני גם תקרת החוב הפכה קבועה.

ההיסטוריה של תקרת החוב, מתוך מגזין האטלנטיק

תקרת החוב היא קו מקסימום (אבסולוטי) אותו קובע הקונגרס ועד אליו יכולה הממשלה ללוות כספים ללא אישורו, כאשר כל הלוואה נוספת תאלץ את הבית הלבן לפנות לחברי הקונגרס ולבקש חוק חדש שיגדיר קו  מקסימום חדש בתקרת החוב. משנת 1962 הוקפצה התקרה כ 70 פעמים, כאשר השיאנים (במונחים של אחוז מהתוצר) היו ממשל רייגן שעקב עלויות המלחמה הקרה ומרוץ החימוש של שנות השמונים דרש כספים רבים, וממשל בוש השני שהצדיק את העלייה בתקרה החוב עקב עלויות המלחמה בטרור.

הכי לבד שיש

ארצות הברית והתקשורת האמריקאית מציגים את הפעילות הצבאית בלוב כפעילות שזכתה לתמיכה של הקהילה הבינלאומית, האמת הם משקרים

בסוף השבוע קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 1973 הנוגעת למשבר בלוב, ומאפשרת את קיום הסגר והאזור האסור לתעופה שבשמיי לוב. בתקשורת העולמית הוצגה ההחלטה כניצחון אמריקאי-מערבי, הצלחה לכפות את דעתם על מועצת הביטחון ושינוי מעודד ביחסי ארצות הברית העולם תחת הנהגתו של הנשיא אובמה. 10-0 הייתה הכותרת באחד העיתונים החשובים בארצות הברית, באחר נכתב החלטה 1973 עברה ללא מתנגדים. כן נכון גם זו דרך לראות את הדברים, אבל כמובן זו הדרך השגויה.

המציאות רחוקה מאד מהצורה שבה התקשורת האמריקאית והמערבית מספרות לנו. בפועל ארצות הברית לא השיגה תמיכה בינלאומית גורפת להחלטה, היא בקושי השיגה תמיכה מערבית עבורה. ללא העובדה שמועצת הביטחון הייתה בנויה בצורה שהיא בנויה, מצב סטטי שמשמר את העולם של אחרי מלחמת העולם השנייה, אז גם במועצת הביטחון ספק אם  ההחלטה הייתה עוברת.

חוזרים לבדלנות?

בחירותו בפעם השנייה ברציפות של רון פול למועמד המועדף לנשיא לקראת בחירות 2012 מראה שהימין האמריקאי ממשיך לשבור ימינה והצידה, עובדה שצריכה להדיר שינה מעיני מנהיגי ישראל

לפני שנה כתבתי על כך שרון פול נבחר למועמד המועדף של ועידת ה-(CPAC). ועידה המורכבת מהגרעין הקשה של המפלגה הרפובליקנית ומנציגי הדור הצעיר שלה. אז הסבירו פרשנים שמדובר באירוע מקרי, שלא משקף את הדעה האמתית של הימין האמריקאי, וכנראה מדובר בהצבעה מחאה נגד שאר המועמדים ולא הצבעת תמיכה ברון פול. עברה שנה מאז, ונראה שאותם פרשנים טעו. פול מצליח לגייס אחריו יותר ויותר תומכים. הוא הספיק להיבחר שוב לבית הנבחרים, לדאוג שבנו יבחר לסנט וכמובן סיים את השנה כמועמד המועדף של ה-(CPAC) בפעם השנייה ברציפות. התמיכה ההולכת וגוברת צריכה להתחיל להדאיג את מדינת ישראל.

  

אמריקה הבדלנית

כאיש הזרם הליברטריאני פול מייצג דעות שונות לחלוטין מאלו שהכרנו במדיניות החוץ האמריקאית, דעות שמתאימות יותר לארצות הברית של המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים ולמפלגה הרפובליקנית הישנה שלפני הפזילה דרומה. פול מאמין בחזרה לבדלנות, הוא טוען שארצות הברית צריכה לפרוש מהאו"ם ולהוציא אותו משטח ניו יורק, לפרק את נאט"ו ואת המחויבות להגן על מדינות אירופה במקרה של התקפה עליהן. להוציא את כל החיילים האמריקאים המוצבים באירופה, אסיה, והמזרח התיכון, לפרוש מארגון הסחר העולמי, הבנק העולמי וקרן המטבע, להפסיק להשתמש ברעיון השוטר של העולם, ולעבור למדיניות חוץ ניטרלית שאינה מביעה שום דעה לגבי דברים המתרחשים מחוץ לגבולות ארצות הברית. "השוויץ" של צפון אמריקה.

החשוב והרלוונטי ביותר אלינו הן דעותיו של פול בהקשר הישראלי. פול (למרות היותו איש המפלגה הרפובליקנית) הוא מהמתנגדים החריפים ביותר למדיניותה של ארצות הברית כלפי ישראל. הוא מתנגד לתמיכה הכלכלית והצבאית שמעניקה ממשלת ארצות הברית, טוען שארצות הברית אינה צריכה להיות צד במשא ומתן בין הישראלים לפלסטינים, אינה צריכה למכור נשק לשום גורם במזרח התיכון, ושיש לתת לישראל ולמדינות ערב לפתור את הבעיות אחת מול השנייה באופן ישיר וללא מעורבות אמריקאית.

לאן נעלמה ארצות הברית

מדוע השתיקה של ארצות הברית בסכסוך המתחדש בין בריטניה לארגנטינה על איי פוקלנד עשויה עוד לעלות לה ביוקר

כבר מעל שבוע חלף מאז פרץ מחדש הסכסוך על איי פוקלנד בין בריטניה וארגנטינה, ועד כה לא שמענו מילה בנושא מהנשיא ברק אובמה או מנציג רשמי אחר של ממשלת ארצות הברית. מדינות דרום אמריקה (Rio Group) כבר פרסמו תמיכה בעמדת ארגנטינה ומדינות האיחוד הקריבי (CARICOM) הודיעו שהן "מבינות" את הצד הארגנטיני וקוראות למשא ומתן בין בריטניה וארגנטינה בנושא. גם מזכ"ל האו"ם באן קי-מון כבר הודיע שאם יתבקש יתווך בסכסוך בין המדינות. בעצם כל מדינות יבשת אמריקה כבר הביעו את דעתן, טוב בסדר לא כולן, יש אחת שדווקא הפעם מתעקשת לשתוק, ארצות הברית.

לעומת סיבוב הקרבות הקודם שהתרחש בשנת 1982 בו תמך הנשיא רונלד רייגן באופן מוחלט בידידתו הטובה מרגרט תאצ'ר ובבריטניה, הפעם ארצות הברית של אובמה מעדיפה לשמור על שתיקה ולא לתמוך בשום צד, פתאום כבר לא מדובר באזור שמגודר על ידיה כחצר האחורית, בו היא מתערבת באופן קבוע, והיא משאירה את פיתרון המחלוקת לצדדים המעורבים.

האם האימפריה תאלץ להכות שוב?

הסיבה לשתיקה היא ניסיון אמריקאי להתקרב אל מדינות דרום אמריקה, והכיוון החדש כלפי דרום היבשת עליו הכריז הנשיא אובמה בתחילת כהונתו, כיוון שאת ראשיתו ראינו כבר לפני חצי שנה, כאשר באופן נדיר ארצות הברית חלקה דעה דומה עם מדינות דרום אמריקה באשר לשאלת חוקיות ההפיכה הצבאית בהונדורס, אפילו שהיא הייתה פרו אמריקאית. בכך שאת ביקורו הראשון מחוץ לארצות הברית עשה הנשיא במקסיקו, ואת ההכרזה על מיזמי הנפט והגז משותפים עם ברזיל בכוונה להפחית את התלות בנפט המזרח תיכוני.

אבל ארצות הברית שוכחת שהסכסוך על איי פוקלנד והיסדקות ההכרה הבין לאומית בריבונות הבריטית באיים, עשויה יום אחד לחזור גם אליה. הפעם, כבר לא מדובר בהפיכה צבאית, סכסוך פוליטי או אירוע זניח בעל אינטרסים לזמן קצר, אלא בנושא עם משמעויות עקרוניות הרות גורל לטווח הארוך של היבשת. במה שונה השליטה הבריטית על איי פוקלנד, מהשליטה האמריקאית על פורטו ריקו? בשני המקרים היה מדובר באזור שנכבש מידי האימפריה הספרדית באחרית ימיה. פוקלנד עם עזיבת הספרדים את דרום היבשת ופורטו ריקו כתוצאה ממלחמת ספרד ארצות הברית ועזיבת הספרדים את מרכז היבשת.

אם ארצות הברית תכיר ורק במעט בלגיטימיות של ארגנטינה על איי פוקלנד יום יבוא והיא תאלץ להכיר גם בדרישות של מדינות מרכז אמריקה על פורטו ריקו. גם הטענה הארגנטינאית שתושבי פוקלנד לא זכאים להגדרה עצמית בגלל שהם מהגרים שהגיעו לאי לפני מאתיים שנה ורק לתושבים המקוריים של פוקלנד יש זכות להגדרה עצמית אסורה שאפילו תישקל בארצות הברית. הרי מדינת טקסס, הוקמה בדיוק באותה הדרך, מתיישבים ממוצא אנגלו-סקסי שמאסו בשלטון המקסיקני – ספרדי, העדיפו להכריז על עצמאותם ואחר כך התמזגו עם ארצות הברית, אף אחד לא באמת חושב שלמקסיקו יש זכויות בטקסס נכון? או שאולי כן?

מה יקרה מחר בבוקר אם פתאום תחליט גואטמלה שהיא לא מכירה בעצמאות בליז, מדינה עם היסטוריה דומה בדיוק לאיי פוקלנד, ופתאום שאר מדינות יבשת אמריקה באקט של סולידאריות אוטומטית יתמכו גם בה, אז גם שם ארצות הברית לא תביע עמדה נחרצת ? או שוונצואלה של הוגו צ'אווס תחליט פתאום שהיא רוצה בחזרה את ארובה, קוראסאו ובונייר והיא לא מכירה בשלטון ההולנדי היושב שם מאות בשנים, גם שם ארצות הברית תשתוק רק לשם התקרבות למדינות דרום אמריקה ?

תושבי יבשת אמריקה הלטיניים צריכים להבין שלא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, מעל מאתיים שנה של שלטון אנגלו-סקסי אירופאי, לא יכולים פתאום להקטע רק בגלל שכמה מנהיגים מחפשים גאווה לאומית עתיקה כדי לעלות את קרנם, בנוסף לפני שמדינות דרום אמריקה מדברות על מי היה שם קודם, כדי להם גם לזכור שהשטחים האלו היסטורית הם לא בהכרח לטיניים, אל תשכחו שגם אתם לא הייתם שם הראשונים.

אם ארצות הברית לא תשמיע עמדה נחרצת כל יבשת אמריקה עשויה להיכנס לסחרור מיותר. השמועות על נפט מול חופי האיי לא הולכים להשתיק את העימות, וכאשר יגיעו גם חברות הקידוחים לאזור, הסכסוך יהפוך ממשי יותר. לטובתה ארצות הברית צריכה להספיק לשבת על הגדר ולהתערב בנושא עכשיו, לפני שהיא תאלץ לבחור בין ידידתה הגדולה בריטניה לבין יבשת שלמה.  

למאמר באגלית

מה עובר על הרפובליקנים ?

נדמה שבכל פעם שהנשיא ברק אובמה מתקשה להעביר את הרפורמות אותן הוא מקדם בוושינגטון, נכשל במדיניות החוץ החדשה שלו, מסתבך עוד יותר באפגניסטן או  שהפופולאריות שלו בסקרים יורדת, באים הרפובליקנים ובמהלך שניתן לדמות אך ורק לסינדרום של הרס עצמי, מחזירים את הנשיא אובמה בחזרה על הגל.

מאז תחילת השנה היה נראה שהימין האמריקאי מצליח להשתקם ולתפוס גובה, הוא ניצח ברוב מערכות הבחירות האחרונות, תנועת "מסיבות התה" התפשטה בכל רחבי המדינה, ערוץ הדגל הבלתי רשמי שלו פוקס ניוז משיג את אחוזי הרייטינג הגבוהים בהיסטוריה, וההתנגדות המסיבית לרפורמת הבריאות של הנשיא אובמה מצליחה להביא בינתיים להקפאתה. גם העיתונות הנחשבת ליברלית מודעת לתופעה החדשה ומאמרי מערכת רבים הכריזו על תחייתו של הימין האמריקאי.

אבל אז הגיע, סיפ"ק (CPAC) ראשי תיבות של Conservative Political Action  Conference ועידה שנתית של גרעין הפעילים השמרני בארצות הברית הנוטה לייצג את הלך הרוחות בקרב התנועה כולה. השנה התבקשו אלפי באי הועידה להצביע עבור מי הם מעדיפים לראות כנציג המפלגה לבחירות בשנת 2012 והתוצאות היו מדהימות. 31 אחוז הצביעו עבור רון פול איש הזרם הליברטריאני, כאשר פעילים מרכזים אחרים בימין כדוגמת מיט רומני, המורמני האהוב ממסצ'וסטס ושרה פיילין, כוכבת הרוק החדשה של הימין נשארו הרחק מאחור (למעשה רומני ופיילין יחד קיבלו פחות קולות מאשר פול), וכאן בדיוק מסתמנת הבעיה.

רון פול הוא אחד האנשים היותר מיוחדים בנוף הפוליטי של וושינגטון, כאיש המפלגה הליברטריאנית לשעבר, דעותיו נחשבות קיצונית ולא "מעודכנות" למציאות של המאה העשרים ואחת, וזה עוד בלשון המעטה. הוא תומך בפרישת ארצות הברית מגופים בין לאומים כמו נאט"ו והאו"ם וחזרה אל ימי הבדלנות שאפיינה את המאה ה – 19 ונקטעה על ידי תאודור רוזוולט והתנועה הפרוגרסיבית. הוא תומך בפרוק הבנק המרכזי ובהחזרת תקן הזהב, בלגליזציה של סמים ובהרחבה של הבעלות החופשית על נשק.

המפלגה הרפובליקנית נחלקת בשנים האחרונות (מאז הנשיאות שח רונלד רייגן בעיקר, לפני הייתה למפלגה זהות אחרת) לשלושה מוקדי כוח עיקריים. ביטחון, כלכלי-ליברלי, ושמרנות ערכית-דתית במילה אחת נצרות. המחנה הביטחוני המאופיין בעיקר על ידי הנאו-קונסרבטיזם מאמין בכוח כאמצעי להשגת מטרות בעיקר בזירה הבינלאומית. לכן הוא תומך בהתערבות ישירה ופעילה של ארצות הברית בסכסוכים ובמלחמות ברחבי העולם, ובעיקר בהפצת וביסוס הדמוקרטיה, השוק החופשי וערכים דמוקרטים ברחבי העולם, אבל במחנה ביטחוני הוא גם מודע למגבלות הכוח ומכן מציג לא פעם גמישות המשליכה גם לענייני פנים.

המחנה הכלכלי שתומך בנושא ההיסטורי ביותר של המפלגה הרפובליקנית והוא הקטנת הממשלה, והפחתת ההתערבות הממשלתית בחיי הכלכלה והחברה, במיוחד זו המרכזית מוושינגטון אבל גם את זו של המדינות עצמן. הקטנת המיסוי, החלשת הבירוקרטיה והרגולציה ובעצם כל דבר שיכול לשרת את הכלכלה החופשית והשוק החופשי. המחנה השלישי הוא המחנה הדתי-נוצרי, התומך בשמרנות דתית וביסוס הערכים הנוצריים בחברה האמריקאית, אבל בלי לפגוע בעיקרון של הפרדת דת ממדינה. כאשר שלושת הנושאים החושבים ביותר למחנה זה בשנים האחרונות, הם: הפלות, ניסויים בתאי גזע ונישואים חד מיניים.

מאז ממשל רייגן, המפלגה הרפובליקנית בנויה על שלושת המחנות האלו במידה שווה כזו או אחרת ואלו הם המחנות שהשיגו להם 20 שנות שלטון בבית הלבן מתוך ה-30 האחרונות. רייגן לדוגמא ייצג בצורה כזו או אחרת את כל שלושת המחנות, בוש האב שניים, ובוש הבן שוב חזר להוביל את שלושתם. רול פול לא מייצג כמעט אף מחנה. הוא אמנם נראה ממבט ראשון כתומך במחנה הכלכלי, אבל העולם ממנו מגיע פול אינו העולם של הכלכלה הליברלית אלא העולם הפילוסופי ליברטריאני, ולכן המחנה אכן קרוב לליבו אבל מסיבות ומניעים אחרים לחלוטין. בכל הנוגע לביטחון ודת אתם יכולים להבין לבד שעמדותיו שונות לחלוטין, וכאשר ישנו מועמד מוביל שאינו קשור לאף מחנה אפשר להבין שני דברים: הראשון שהמפלגה הרפובליקנית משתנה, והשני שהיא מתרחקת מהיכולת לחזור לבית הלבן. 

חולשתו של אובמה הייתה אמורה להיות הקרקע עליה תבנה המפלגה הרפובליקנית מחדש, אבל העדר הסכמה פנימית בין הזרמים השונים ומנהיג חזק וכריזמטי שיובל את העגלה, מועמדים חסרי סיכוי כמו פול נזרקים אל קדמת הבמה, ומשמשים זריקת עידוד עבור הממשל הדמוקרטי המקרטע. אם רוצה המפלגה הרפובליקנית לזכות בשלטון בשנת 2012 עליה למצוא מועמד הנוטה אל המרכז הפוליטי ומאחד עבורה את המחנות, בו על פי הסקרים נמצאים רב האמריקאים בשנים האחרונות ואליהם גם חותר הנשיא אובמה בשבועות האחרונים, תוך הגמשה של דעותיו היוניות בהן תמך קודם. אם ימשיך הימין האמריקאי את המגמה הנוכחית של פזילה עוד יותר ימינה והצידה, הוא אולי יחזור אל מקורותיו ההיסטורים (שלפני רייגן), יארגן את השורות מחדש, ואפילו ישנה קצת את המאזן בסנאט ובבית הנבחרים לטובתו, אבל בשום פנים ובאופן לא יזכה במערכת בחירות לנשיאות בתקופה הנראית לעין, ובתרחיש מטורף עוד יותר עשוי להביא לקריסתה של המערכת הדו מפלגתית בארצות הברית, סך הכול אל תשכחו שזו מערכת שלא תמיד הייתה שם. 

ארצות הברית רוצה להיות צרפת

נשיא ארצות הברית ברק אובמה הודיע השבוע על הקצבת 8 מיליארד דולר כדי לקדם בניית כורים גרעינים חדשים בארצות הברית. על פי הנאום שנשא אובמה בעת ההכרזה על התוכנית החדשה העתיד האמריקאי יקבע על ידי מה שהאומה האמריקאית  תדע לייצר ולייצא בעצמה ולא על ידי מה שהיא תדע לייבא.

קצת היסטוריה, ארצות הברית הפסיקה לייצר כורים גרעיניים בשנות השבעים, עם תחילת תקופת ממשלו של הנשיא ג'ימי קרטר. קרטר שהיה הנשיא בעל הדעות השמאליות ביותר בהיסטוריה האמריקאית התנגד התנגדות בסיסית לרעיון הטכנולוגיה הגרעינית, גם כאשר היא משמשת לצורכי שלום. אל ההתנגדות העקרונית הזו התווספה ב 28 במרץ 1979 תאונת אי שלושת המילין, שהביא לגל אנטי גרעיני בארצות הברית (למרות שאיש לא נפגע באותה תאונה) שלבסוף הביא להחלטה על הפסקה גורפת של בניית כורים גרעיניים בארצות הברית. כאשר גם ממשלים רפובליקנים שהחליפו את ממשל קרטר כדוגמת רייגן ובוש האב המשיכו את הקו של קודמו.

בעקבות ארצות הברית הפסיקו רוב מדינות המערב לבנות כורים גרעינים למעט מדינה אחת, צרפת. צרפת שלא התרגשה מהמגמה החדשה שסימן הנשיא קרטר ומהתאונות הגרעיניות שהתרחשו בארצות הברית ובברית המעוצות, סירבה לוותר על הטכנולוגיה הגרעינית שבידיה, ולעומת שאר המדינות שיפרה אותה שוב ושוב כדי להביא אותה לשלמות. כיום 80 אחוז מהחשמל בצרפת מיוצר מאנרגיה גרעינית, בעוד כמות התאונות הגרעיניות בהיסטוריה הצרפתית היא אפס.

העצמאות האנרגטית הייחודית של צרפת הפכה לקנאה בשאר מדינות אירופה ובארצות ברית, במיוחד על רקע עליית מחירי האנרגיה בשנים האחרונות. צרפת היא המדינה היחידה שכמעט ולא מושפעת מגחמותיה של השכנה הגדולה ממזרח רוסיה, וצינורות הגז שלה המגיעים כמעט לכל בית אירופי. וגם אינה נדרשת לרצות מנהיגים רודניים במזרח התיכון ובצפון אפריקה היושבים על חביות נפט ענקיות. ובדיוק את העצמאות הזו רוצה אובמה גם עבור ארצו.

גם ישראל לא זרה בתהליך ורק לפני חודש המליצו דוקטור עוזי עילם, יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר, וועדה של מומחים לאנרגיה לממשלת ישראל להתחיל בתהליך של העברת המשק הישראלי לאנרגיה גרעינית. עכשיו רק נקווה שהממשלה תקשיב לקולות המגיעים מהיבשת הרחוקה ותרכב גם היא על הגל האמריקאי.

לתגובות במייל: עומר גנדלר                                               Comments By Email Omer Gendler