איך זה שכוכב אחד לבד מעז

מחר היה אמור להיות יום חג בבריסל ובאיחוד האירופי. אחרי מספר שנים של מהלומות ובעיות ששיאן כמובן משאל העם הבריטי ביוני, דווקא מחר היה אמור להתקיים טקס חתימת הסכם הסחר החופשי הגדול ביותר בתולדות האיחוד, הסכם הסחר עם קנדה (CETA). ההסכם הטרנס-אטלנטי הראשון מסוגו בין האיחוד האירופי למעצמה מערבית, שלא רק שהוא חדש ותקדימי גם היה אמור להיות המודל וניסוי הכלים לפיו יחתמו ויסגרו סופית בהמשך הסכמים נוספים עם ארצות הברית, יפן, אוסטרליה וניו זילנד. שרשרת של הסכמי סחר בין הגושים הגדולים של העולם המערבי.

אבל אז מחוז קטן אחד בדרום בלגיה, ולוניה, שאוכלוסייתו מונה שלושה וחצי מיליון תושבים בלבד (פחות משני שליש האחוז מאוכלוסיית האיחוד האירופי) החליט שהוא אינו מאשר את ההסכם בפרלמנט המקומי ומטיל עליו וטו. דבר שאינו מאפשר לממשלת בלגיה לאשרר את ההסכם ומכאן שאינו מאפשר לאיחוד האירופי לחתום עליו גם כן.

איזו מדינה ניצחה את משחקי החורף? על מדדים ומי שמודד אותם

אחד הכלים האהובים על כלי התקשורת הם מדדים ודרוגים: 30 המדינות החדשניות בעולם ישראל במקום האחרון, מדד השחיתות הבינלאומי: ישראל במקום ה-36, מתחת לרוב ה-OECD, ישראל דורגה במקום השישי במדד בריאות עולמי. השימוש בהם נפוץ ואהוב כל כך מכיוון שהם פשוטים להצגה, מוסיפים צבע וצורה, מספרים את הסיפור בצורה קלה, מכתירים מנצחים ומפסידים והכי חשוב, מכיוון שהם מתמטיים הם כביכול נחשבים מדעיים ונכונים. הרבה יותר נכונים מאשר טור דעה, פרשנות, ראיון או ציטוט ומאפשרים לכלי התקשורת שהציג אותם לטעון שזו האמת לאמיתה. אבל האמת היא שרוב המדדים מספרים רק חלק קטן מהסיפור, ולרוב תלויים במי מדד אותם ומה הייתה מטרתו הראשונית. (לדוגמא: על כיצד מודדים עוני). משחקי החורף שהסתיימו אתמול והרצון של כלי התקשורת העולמיים לבדוק מי היא המדינה המנצחת, מציגים בצורה מצוינת את הסוגיה, ואת הבעייתיות של מי המודד שמדד את המדד.

המדינות שיכלו להיות - מדינת סופיריור

עובדת טריוויה שתמיד טוב להכיר היא שמדינת ויסקונסין אותה מדינה צפונית בארצות הברית שכולנו למדנו להכיר מקומדיית המצבים מופע שנות ה-70 אינה גובלת בקנדה. איך זה יכול להיות את שואלים? הרי היא מוקפת בשני האגמים הגדולים ימת סופיריור וימת מישיגן. אז התשובה היא מלחמה שכמעט פרצה בין מישיגן ואוהיו במאה ה-19, ושמה מלחמת טולידו.

הסיבות לעימות קצת פחות חשובות למאמר הזה, אבל התוצאות שלה כן. כאשר בסופו של הקרב שלא פרץ קיבלה מישיגן, שאז עדיין הייתה טריטוריה המעוניינת להפוך למדינה, את חצי האי העליון של מישיגן. חצי אי  שגאוגרפית בכלל נמצא מעל מדינת ויסקונסין ובמדף היבשתי שלה. כל מי שמסתכל במפת המדינה מבין ישר שכנראה נעשתה טעות כאשר שורטטה המפה (מצורפת מתחת). אבל לא, שום טעות, מישיגן זכתה בשטח, ומאז חצי האי שייך לה.

חצי האי העליון של מישיגן

אז מה ההצעה למדינה החדשה? מדינת סופיריור כמובן. מדינה שתהפוך את חצי האי העליון של מישיגן למדינה עצמאית שגם תמחק את השם מישיגן השגוי ותחזיר לו את השם הנכון יותר גאוגרפיית סופיריור. והאמת שהיוזמה הזו גם אינה חדשה ודיבורים על המדינה החדשה קיימים מאה 1858.

אבל לא רק גאוגרפיה מובילה את היוזמה, בגלגולים העכשוויים שלה, שקיימים כבר מאז שנות ה-60, מבקשים תושבי סופיריור את ההיפרדות בגלל הבדלים נוספים בינם ובין מדינת מישיגן. מבחינה כלכלית אין כמעט שום קשר בין מדינת מישיגן לאזור סופיריור. בעוד מישיגן היא מדינה מתועשת המוכרת במיוחד בזכות העיר דטרויט. עיר שנמצאת בקצה הדרומי על הגבול עם מינסוטה, סופיריור ידועה כאזור המיוער בארצות הברית והיא נסמכת בעיקר על דייג ותיירות. גם מבחינה פוליטית ההבדלים ברורים.

איפה עומדת היוזמה?  רחוק מהגשמה. למרות ניסיונות שחוזרים ועולים מדי כמה שנים הבעיה המרכזית היא דלילות האוכלוסייה. בחצי האי סופיריור חיים בסך הכול 300,000 בני אדם. מספר נמוך מאד בשביל להפוך למדינה באיחוד. וגם יוזמות מרחיבות יותר שמדברות על הוספת מחוזות מתוך ויסקונסין עצמה או אפילו צפון מישיגן, לא מגדילות את בהרבה את המספר או מאפשרות לרעיון לקבל רוח גבית ורצינית.

מדינת סופיריור עם תוספת מחוזות מויסקונסין וצפון מישיגן

נאפט"א חוגגת 15 שנה, תנו לבריטניה להצטרף

בזמן שנאפט"א חוגגת 15 והאיחוד האירופי בצומת דרכים לחלק ממדינות אירופה יהייה עדיף לחפש דרך שלישית, בין המודל האירופי לבין זה הצפון אמריקאי, גשר בין הכלכלות.

בעוד חודש יחגוג נאפט"א (הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה), את יום הולדתו ה-15. 15 שנים של סחר חופשי צפון אמריקאי ששינו את הכלכלה האזורית מקצה לקצה. נאפט"א, היה הסכם פורץ דרך לא רק עבור הסחר האמריקאי אלא גם בהקשר עולמי. בהקשר האמריקאי היה זה הפעם הראשונה בה חתמה ארצות הברית על הסכם רב משתתפים (מולטילטרלי) ולא נקודתי עם מדינה אחת, בעוד בהקשר העולמי היה זה הניסיון הראשון לחתום על הסכם סחר חופשי בכנה מידה גדול בין מדינות מפותחות קנדה וארצות הברית, לבין מדינה מתפתחת עם כלכלה צומחת, מקסיקו.

15 שנים מאוחר יותר, אין הסכמה חד משמעית על ההישגים והמגרעות של נאפט"א. מצד אחד ברור שהוא הגדיל את ההגירה, פגע בעובדים הלא מיומנים בקנדה וארצות הברית ויצר פערי שכר שהלכו וגדלו בין שכבות שונות של עבודה. אך מצד שני הסחר בין החברות התרחב בעשרות מונים, וההסכם חיזק את הקשרים עד יצירת גוש אזורי צפון אמריקאי הנבדל משאר היבשת. גוש שהתחיל בכלכלה ולבסוף זלג גם לביטחון, מדיניות חוץ, תחבורה ועוד.

אך דווקא שהמוסד הצפון אמריקאי חוגג 15, כדי להסתכל על אחיו הגדול והמבוגר ממנו, מצדו השני של האוקיינוס האטלנטי ולשאול מה הוא יכול ללמוד מאחיו הקטן. בזמן שבצפון אמריקה יצאו בחודש הבא לחגיגות, האיחוד האירופי נמצא בצומת דרכים. אמנת ליסבון שהייתה אמורה לבשר את השלב הבא באינטגרציה, תקועה, וקשה לדעת מתי תאושר ומה יהיה תוכנה הסופי. בנוסף לראשונה מזה שנים שאלת התרחבות האיחוד עומדת למבחן. אחרי שגדל, התרחב והגיע ל-27 מדינות, מתחילים באירופה לשאול האם הגזמנו? והאם באמת כל אותן מדינות יכולות לחיות יחד תחת מטרייה משותפת.

במערב היבשת, בריטניה היא החשודה המידית. הרי מאז הקמתו של האיחוד הממלכה המואחדת ראתה אותו באור שונה, מצד אחד אהבה את הסחר החופשי ופרותיו הכלכליים, אך מצד שני חששה מהפוליטיקה האירופאית והפגיעה בריבונות. אך בריטניה כבר אינה היחידה שחוששת מהאיחוד האירופי, בדרום היבשת אלו דווקא חברות אחרות שמעלות שאלות. כלכלות חלשות יותר, שחלקן הצטרפו רק לאחרונה וחלקן כבר שנים באיחוד רואות איך גרמניה הפכה לכוח הדומיננטי ביבשת. יוון, בולגריה, רומניה, קפריסין ואחרות. מדינות שמראש היה ברור כי שיקולים זרים שיחקו בצירופן לאיחוד. יון לדוגמא הצטרפה בשנות ה-80 רק משיקולים גאופוליטיים של המלחמה הקרה, למרות שלא עמדה באף קריטריון כלכלי שדרש האיחוד.

אבל מה שעבד בעבר ספק אם יעבוד בעתיד, מכיוון שככל שהאיחוד האירופי מתבגר ומעמיק את האינטגרציה השוני בין חברות מסוימות ואי התאמן נעשה מודגש יותר ומסכן דווקא את אלו שאינן דומות לאיחוד יותר מאשר את האיחוד.

הסכם נאפט"א לעומת זאת מציג מודל אחר לחלוטין. אינטגרציה רדודה. סחר חופשי של סחורות בלבד, כמעט ללא התערבות בפוליטיקה וללא פגיעה בריבונות. מודל בריטי שעובד בצפון אמריקה. מודל שיכול להציל את האיחוד האירופי מעצמו. תארו לכם מצב בו האיחוד האירופי מחלק את עצמו לשתי רמות, רמה אחת שתהייה ליבת האיחוד, בו חברות רק מדינות בעלות אינטגרציה עמוקה במיוחד ואולי יום אחד אפילו איחוד פדרלי. ורמה שנייה של מדינות ידידותיות הפחות מתאימות לאופיו הכלכלי, הפוליטי והתרבותי, אך ממשיכות לסחור איתו באופן חופשי על פי המודל של נאפט"א.

שיטה דו שלבית שכזו היא הפתרון היחיד למשבר באירופה, משבר שעוסק בשאלה של להעמיק את האינטגרציה או לעצור וללכת אחורה, כאשר כמו תמיד התשובה היא בעצם, גם וגם.

המאמר פורסם במקור במגזין : אומדיה