חוזרים לבדלנות?

בחירותו בפעם השנייה ברציפות של רון פול למועמד המועדף לנשיא לקראת בחירות 2012 מראה שהימין האמריקאי ממשיך לשבור ימינה והצידה, עובדה שצריכה להדיר שינה מעיני מנהיגי ישראל

לפני שנה כתבתי על כך שרון פול נבחר למועמד המועדף של ועידת ה-(CPAC). ועידה המורכבת מהגרעין הקשה של המפלגה הרפובליקנית ומנציגי הדור הצעיר שלה. אז הסבירו פרשנים שמדובר באירוע מקרי, שלא משקף את הדעה האמתית של הימין האמריקאי, וכנראה מדובר בהצבעה מחאה נגד שאר המועמדים ולא הצבעת תמיכה ברון פול. עברה שנה מאז, ונראה שאותם פרשנים טעו. פול מצליח לגייס אחריו יותר ויותר תומכים. הוא הספיק להיבחר שוב לבית הנבחרים, לדאוג שבנו יבחר לסנט וכמובן סיים את השנה כמועמד המועדף של ה-(CPAC) בפעם השנייה ברציפות. התמיכה ההולכת וגוברת צריכה להתחיל להדאיג את מדינת ישראל.

  

אמריקה הבדלנית

כאיש הזרם הליברטריאני פול מייצג דעות שונות לחלוטין מאלו שהכרנו במדיניות החוץ האמריקאית, דעות שמתאימות יותר לארצות הברית של המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים ולמפלגה הרפובליקנית הישנה שלפני הפזילה דרומה. פול מאמין בחזרה לבדלנות, הוא טוען שארצות הברית צריכה לפרוש מהאו"ם ולהוציא אותו משטח ניו יורק, לפרק את נאט"ו ואת המחויבות להגן על מדינות אירופה במקרה של התקפה עליהן. להוציא את כל החיילים האמריקאים המוצבים באירופה, אסיה, והמזרח התיכון, לפרוש מארגון הסחר העולמי, הבנק העולמי וקרן המטבע, להפסיק להשתמש ברעיון השוטר של העולם, ולעבור למדיניות חוץ ניטרלית שאינה מביעה שום דעה לגבי דברים המתרחשים מחוץ לגבולות ארצות הברית. "השוויץ" של צפון אמריקה.

החשוב והרלוונטי ביותר אלינו הן דעותיו של פול בהקשר הישראלי. פול (למרות היותו איש המפלגה הרפובליקנית) הוא מהמתנגדים החריפים ביותר למדיניותה של ארצות הברית כלפי ישראל. הוא מתנגד לתמיכה הכלכלית והצבאית שמעניקה ממשלת ארצות הברית, טוען שארצות הברית אינה צריכה להיות צד במשא ומתן בין הישראלים לפלסטינים, אינה צריכה למכור נשק לשום גורם במזרח התיכון, ושיש לתת לישראל ולמדינות ערב לפתור את הבעיות אחת מול השנייה באופן ישיר וללא מעורבות אמריקאית.

רון פול כסממן של תופעה

אבל רון פול הוא לא הבעיה האמיתית, הוא יצוג של תופעה, תופעה שהולכת ומתחזקת בשנתיים האחרונות בימין של ארצות הברית, תופעה מדאיגה שמדינת ישראל מפספסת ולא נותנת לה את המקום הראוי, הבדלנים מתחזקים על חשבון מוקדי הכוח והמחנות ההיסטורים (שוב מומלץ לקרוא את המאמר הקודם בנושא). לאחר שמונה שנות נשיאות של הנשיא ג'ורג' בוש וחבורת הנאו-קונסרבטיבים שהקיפה אותו, שבתחילה שבתה בקסמה את המפלגה הרפובליקנית והעלתה אותה לגדולה מחודשת, אבל לבסוף גם ריסקה אותה. המפלגה מחפשת מחדש את דרכה והדרך הטובה ביותר היא לחזור לשורשים. לא עוד מדיניות חוץ תקיפה, לא עוד ססמאות בסגנון בוש וקונדוליסה רייס שארצות הברית תהייה בכל מקום שיידרש, אלא חזרה אל מה שהיה המאפיין המרכזי של המפלגה הרפובליקנית המקורית, הבדלנות האמריקאית. מעבר לרון פול כל המועמדים המובלים האחרים שייכים לאותו זרם בדלני-ליברטריאני. חשוב להזכיר את המועמד המורמוני מיט רומני שמדבר בעיקר על ערכי משפחה וכלכלה, וקרבתו ליחסי חוץ רחוקה כמו המרחק שעשתה הכנסייה המורמונית מישו ועד הנביא ג'וזף סמית. וכמובן את כל מועמדי תנועת מסיבות התה (להרחבה) שהשתלטה על בחירות אמצע הקדנציה ואותם מעניין דבר אחד ויחד, ממשלה קטנה עם עודף תקציבי, על ישראל חלק בכלל לא שמע ואלו שכבר תומכים בה עושים זאת לא מאהבה אמיתית אלא מתוך הרגל ורצון לגרוף קולות.

דווקא אותם מועמדים הנחשבים לידידיה הקרובים של ישראל, אותם מועמדים שהכרנו במדיניות החוץ התקיפה שלהם ובביקורים התכופים מעבר לאוקיינוס לא נראים בעלי סיכוי חזק במיוחד, וכנראה שגם שוקלים לא לרוץ. הכוונה היא למייק האקבי ורודולף ג'וליאני, שרה פיילין היא כנראה היוצאת מהכלל התומכת היחידה בישראל שבנתיים יש לה סיכוי רציני, אבל תסמכו על שרה שבשנתיים עד הבחירות היא כבר תעשה מספיק טעויות כדי לא להיבחר אם בכלל תרוץ.

הבחירות לשנת 2012 עדיין רחוקות והסיכוי שרון פול אכן יהיה המועמד הרפובליקני לנשיאות (למרות שכל עוד אין מועמד רציני אחר הסיכויים שלו רק משתפרים) ואחרי זה גם יבחר לנשיא אכן נראות קלושות כרגע. אבל גם את הבחירה של הנשיא אובמה אף אחד לא חזה שנתיים לפני הבחירות של 2008. ואם חשבתם שאובמה מציג דעות חריפות נגד ישראל חכו שתראו את רון פול או בדלן רפולבקני אחר יושב בבית הלבן.