בין שתי מפלגות

ההצלחה המפתיעה  של ניק קלאג בבחירות בבריטניה ושבירת השיטה הדו מפלגתית שאפיינה את האי הבריטי, מעלה שאלה מתבקשת, האם גם באחותה הגדולה של בריטניה, ארצות הברית אנחנו צפויים לראות הצלחה דומה ?

אם יש דבר אחד שבטוח בפוליטיקה האמריקאית זה יציבות השיטה הדו-מפלגתית. כאשר לא משנה מהן דעותיך הפוליטיות, הכלכליות, החברתיות או הדתיות, או באיזה גוון מדוייק של אותן דעות אתה מחזיק, בסופו של דבר תוכל להצביע או למפלגה הדמוקרטית או למפלגה הרפובליקנית, אם אתה מעוניין שהצבעתך באמת תשרת את קולך ותביא את המועמד שלך לבית הלבן. אבל האם תמיד זה היה ככה? אם נסתכל על הפוליטיקה האמריקאית במאה השנים האחרונות (מאז סוף מלחמת העולם הראשונה) נגלה כי מספר רב של פעמים ניסה מועמד ממפלגה שלישית או עצמאית לשבור את השיטה הדו-מפלגתית, לזעזע את המסודות הישנים ולנצח מבחוץ, אך עד כה, תמיד היה מדובר בניסיון בלבד ללא הצלחה ממשית. ההצלחה המפתיעה של ניק קלאג ומפלגת המרכז שבראשה הוא עומד בבריטניה מעלה את השאלה המתבקשת, האם אחת מהמפלגות הקטנות בארצות הברית (המפלגה הליברטריאנית, המפלגה הירוקה, מפלגת החוקה) יכולה להעתיק את ההצלחה הבריטית ולייבא אותה לארצות הברית? האם מועמד שלישי ועצמאי עשוי לעלות בצפון אמריקה לקראת הבחירות הקרובות? והאם אחת משתי המפלגות הגדולות אכן יכולה להתפצל?

על פניו נראה שהדבר אינו כה מסובך, למרות ששיטות הממשל של בריטניה וארצות הברית שונות לחלוטין, דווקא שיטת ההצבעה או הבחירה בארצות הברית דומה מאד לשיטה הבריטית המסורתית. כמו כן המיאוס בפוליטיקה הישנה, והאכזבה משתי המפלגות הגדולות שהציפה את בריטניה בשנים האחרונות מתחילה לתת את אותותיה גם בארצות הברית והתחזקה במיוחד בשנה האחרונה לאחר שגם הנשיא ברק אובמה שרץ בבחירות עם הקלף של "שינוי" ו"פוליטיקה חדשה", בסופו של דבר לא סיפק את הסחורה אליה ייחל הציבור בארצות הברית. אותן תנועות מחאה חברתיות לא מפלגתיות ששיגשגו בבריטניה בשנים האחרונות מתחילות לצבור תאוצה גם בארצות הברית, כאשר החזקה מתוכן עד כה היא "תנועת מסיבות התה" (מקור שמה ממסיבת התה של בוסטון). אך לעומת ההצלחה בבריטניה נראה כי לפחות לפי הניסיון ההיסטורי, למועמד כמו נייק קלייג ולמפלגה שלישית אין שום סיכוי בפוליטיקה האמריקאית.

בעוד שניק קלייג והמפלגה הליברלית-דמוקרטית בראשה הוא עומד, מיצבו את עצמם כפתרון ביניים בבריטניה. מפלגת מרכז הגונבת חלק מהאידיאולוגיה של השמרנים, חלק מהאידיאולוגיה של הלייבור, מוסיפה מימד אירופאי התומך באינטגרציה, ממתנת את הקיצוניות של שתיהן שמושכת בשוליים בשנים האחרונות, ומנסה לקלוע למכנה המשותף הנמוך ביותר המאפשר למשוך מספיק קולות בכדי להיבחר. ההיסטוריה מלמדת שבכדי להצליח בארצות הברית על מפלגות "שלישיות" היה תמיד למתג את עצמן כאווטסיידר חדשני ומיוחד, ולא כפתרון ביניים. מפלגה או מועמד שרצים עם חשיבה מחוץ לקופסא, לא מכוונים אל אנשי האמצע, אלא דווקא את הליבות החזקות של המפלגות הישנות שאינן מקבלות מענה עכשווי, תוך כדי ניסיון לפרק את הסדר הקודם.

רוברט לה פולט ניסיון ראשון במאה ה-20

לה פולט, ניסה לאגף את שתי המפלגות
מהצד השמאלי של המפה

בהיסטוריה האמריקאית זכורות במיוחד שלוש הצלחות חלקיות של מועמדים עצמאיים או ממפלגות קטנות וחדשות: רוברט לה פולט (Robert M. La Follette), ג'ורג' וואלס (George Wallace) ורוס פרו (Ross Perot), שלושה מועמדים משלוש תקופות היסטוריות שונות, שניסו כל אחד בזמנו ובדרכו לשבור את השיטה הפוליטית האמריקאית ולהזרים דם חדש למערכת. להוציא כמובן את המועמדת הייחודית של הנשיא תאודור רוזוולט בשנת 1912, שרץ אמנם תחת המפלגה הפרוגרסיבית, אבל עשה זאת לאחר שכבר היה נשיא. 

הראשון מבין השלושה היה רוברט לה פולט,  פוליטיקאי רפובליקני מויסקונסין שנחשב לאחד מהאבות המייסדים של התנועה הפרוגרסיבית המתחדשת. בשנת 1924 התאכזב פולט מהעבודה שעל רקע סוף מלחמת העולם הראשונה, והחזרה האמריקאית לבדלנות, שתי המפלגות הגדולות (הדמוקרטית והרפובליקנית) בחרו במועמדים שמרניים כדי לייצג אותם בבחירות לנשיאות. לה פולט הצטרף לגרסה החדשה של המפלגה הפרוגרסיבית, מפלגה שאיגפה את שתי המפלגות האחרות מהשמאל בנושאים כלכליים וחברתיים אבל תמכה בבדלנות השמרנית מצד ימין כולל סיום ההרפתקה האימפריאלית באמריקה הלטינית ובאוקיינוס השקט. כאשר הוא יוצא למסע בחירות בו הוא נלחם בתאגידים הגדולים, בבעלי ההון ובשחיתות, דרש לחוקק חוקי עבודה חברתיים שהפכו נפוצים באירופה, דורש לאסור על עבודת ילדים, ובעיקר מפתיע את הציבור האמריקאי עם הדרישה לבעלות ממשלתית על תשתיות (חשמל ומסילות רכבת). התמיכה שקיבל מהאיגודים המקצועיים של הצפון, החקלאיים של הדרום ומיעוטים ומהגרים רבים בינהם השחורים והיהודים, יצרה ברית חדשה ולא מוכרת חוצת מפלגות ואזורים גאוגרפים.

בסופו של דבר לה פולט כמובן הפסיד בבחירות לנשיאות אבל לא לפני שהוא משיג ש-16 אחוז מקולות הבוחרים, יותר ממחצית הקולות שקיבלה המפלגה הדמוקרטית, ואף זכייה במדינת ויסקונסין והשגת כל האלקטורים שלה. לה פולט אמנם לא הפך לנשיא ולא שינה את השיטה, אבל ההישג שלו היה לאחד ההישגים הבולטים בהיסטוריה האמריקאית עבור מועמד חיצוני. כמו כן מועמדתו והתמיכה הרבה לה זכה בציבור השאירה חותם עצום על ארצות הברית, כאשר לאחר מותו בניו הפכו גם כן למושלים וסנאטורים בזכות ייחוסם המשפחתי והאהדה הציבורית לה זכה, וניסו להמשיך בדרכו ובמשנתו הפוליטית. כאשר הישגו הגדול מכולם הוא בעיקר הניו דיל של הנשיא פרנקלין רוזוולט בשנות ה-30, תוכנית שביצעה בפועל רעיונות רבים עליהם דיבר לה פולט שני עשורים קודם. 

1968 שנת שינוי בהיסטוריה של ארצות הברית

40 שנה מאוחר יותר, בשנת 1968 היה זה תורו של המועמד ג'ורג' וואלס לנסות ולנצח את השיטה הדו-מפלגתית. 1968 הייתה אחת השנים הסוערות בהיסטוריה של ארצות הברית. המלחמה בוייטנאם הגיע לשיאה, ואיתה ההתנגדות הפנימית בארצות הברית למלחמה, לממשלה ולדור המנהיגות של מלחמת העולם השנייה. שנה בה מנהיג התנועה לזכויות האזרח, מרטין לותר קינג נרצח, רצח שהוביל למהומות בין שחורים ולבנים בכל רחבי המדינה. כאשר זמן לא רב לאחר מכן נרצח גם המועמד הדמוקרטי רוברט קנדי, אחיו של הנשיא שנרצח גם הוא, ג'ון קנדי, כאשר רוברט היה בעייני רבים ממשיך דרכו והזרוע הפוליטית של לותר קינג במפלגה הדמוקרטית. לבסוף פרישתו של הנשיא המכהן לינדון ג'ונסון מהמירוץ לנשיאות, סימלה את 1968 כשנת בחירות מיוחדת והיסטורית בה האליטה האמריקאית עומדת להתחלף. 

וואלס והמפץ הגדול של
מדינות הדרום

ג'ורג' וולאס היה פוליטיקאי דמוקרטי ממדינת אלבמה, טייס במלחמת העולם השנייה ומשפטן שהגיע עד כס השיפוט. בשנות השישים הוא נבחר למושל אלבמה, ושנת 1968 הייתה עבורו קו פרשת מים מיוחדת. עבור וואלס, הרגע המשמעותי מכל באותה שנה היה תמיכתן המפתיעה והבלתי צפוייה של שתי המפלגות הגדולות במאבק השחורים לשוויון זכויות, מה שכונה באותן שנים תהליך סיום הסגרגציה. תמיכה זאת הובילה את וואלס להקים את "מפלגת העצמאות האמריקאית", מפלגה שהתנגדה להתערבות הממשל הפדרלי בשאלת שילוב השחורים בחברה, ותמכה בהמשך מדיניות הסגרגציה במדינות הדרום. במילים אחרות המפלגה טענה כי הסגרגציה, והיחס הבין גזעי בארצות הברית אינה שאלה חוקתית או פדרלית והיא צריכה להיות מוכרעת בכל מדינה ומדינה באיחוד בנפרד ובאופן שונה. כך יצר וואלס מפלגה חדשה, שמרנית יותר מהמפלגה הרפובליקנית בנושא הפרדת הרשויות, אבל נשענת על המוסודת המקומיים של המפלגה הדמוקרטית אליה הוא השתייך. כך כאשר הגיעו הבחירות בנוסף לקולות הרבים שמשכה מפלגת העצמאות של וואלס מהמפלגה הרפובליקנית היא זכתה לתמיכה ואהדה רבה של הדרום הישן, אזור שהיה בשונה ממה שאנחנו מכירים היום, ברובו  אזור דמוקרטי. בסופו של דבר ברית מיוחדת זאת, זיכתה את וואלס ומפלגתו ב-13 אחוז מקולות הבוחרים, ואף בזכייה באלקטורים של חמש מדינות שונות (מיסיסיפי, אלבמה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה וארקנסו), סך הכל 45 אלקטורים. 

למרות שגם וואלס לא ניצח את השיטה הדו מפלגתית, היסטוריונים רבים טוענים כי הופעתו בזירה הפוליטית וניצחונו של ניקסון בבחירות שינוי את מאזן הכוחות בפוליטיקה האמריקאית מדמוקרטי לרפובליקני (ב-25 השנים שיבואו לאחר מכן הרפובליקנים יהיו בבית הלבן 20 שנה מתוכן). מפלגת העצמאות האמריקאית והפילוג שהקמתה ייצרה במפלגה הדמוקרטית הביאו להפלת המפלגה הדמוקרטית מהשלטון, העבירה בהדרגה את רוב האוכלוסייה הלבנה בדרום ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית למפלגה הרפובליקנית וסיימה את את מאה שנות השליטה של המפלגה הדמוקרטית ב"דרום העמוק". היום שאנחנו שומעים דרום ארצות הברית אנחנו חושבים באופן אוטומטי על המפלגה הרפובליקנית, ועל המדינות האדומות,  אבל לפני 1968 ולפני וואלס, הדברים היו אחרים לגמרי. 

1992 רוס פרו מפיל את בוש האב

פרו, שילב ימין קיצוני
עם שמאל קיצוני

המועמד השלישי שהצליח לסחוף אחריו ציבור מצביעים גדול היה רוס פרו במערכת הבחירות של שנת 1992. לעומת לה פולט, ווואלס, שני המועמדים עליהם דיברתי קודם, ושהיו כרונולוגית לפניו, פרו לא היה פוליטיקאי, איש ציבור, או מדינאי (למרות עבר קצר בצבא האמריקאי) אלא מיליארדר אמריקני מטקסס שהגיע מעולם העסקים, כאשר כניסתו למרוץ נבאה עקב מיאוס מהפוליטיקה האמריקאית ובממסד של שתי המפלגות הגדולות. פרו התנגד לצורה שבה ארצות הברית מנהלת את העולם של אחרי המלחמה הקרה ולתפקיד השוטר העולמי שלקחה על עצמה. הוא טען שיש לאזן את התקציב האמריקאי ויצא כנגד שיטת הגרעון והחוב שהתפתחה בשנות השמונים תחת ממשלו של רייגן. בתחילה היה ניתן לחשוב שמדובר במועמד ליברטריאני, זרם חזק ומשמעותי בפוליטיקה האמריקאית השייך ברובו למפלגה הרפובליקנית. אך התנגדותו לסחר חופשי חסר רסן ולגלובליזציה כלכלית, הרחיקו אותו מאותם כלכלנים ליברלים ושמרנים, ומיצבו אותו כמועמד שונה ומיוחד שאינו שייך לא לשמאל ולא לימין.

למזלו של פרו, או אולי מתוך הבנה מוקדמת של המציאות, עמדותיו הייחודיות, נפלו על חלון הזדמנויות מצויין, בדיוק לאחר ששתי המפלגות הגדולות החליטו לתמוך בהסכם נאפט"א שהתגבש באותן שנים (הסכם סחר חופשי של צפון יבשת אמריקה: ארצות הברית, קנדה ומקסיקו). בכך הפך פרו למועמד היחיד המתנגד להסכם הסחר. זאת לאחר שביל קלינטון ומהפלגה הדמוקרטית שבתחילה התנגדו להסכם שהביא ממשל בוש האב והמפלגה הרפובלקנית, במיוחד עקב השפעתם החזקה של איגודי העובדים החברים במפלגה. שינו ברגע האחרון את עמדתם בנושא וזאת על פי ההערכות במטרה לזכות בקולות המהגרים ההיספנים. לבסוף בבחירות עצמן זכה פרו ב-19 אחוזים מקולות הבוחרים האחוז הגובה ביותר אי פעם עבור מועמד חיצוני. לעומת קודמיו, לה פולט ווואלס הוא אמנם לא ניצח בשום מדינה ולא זכה באף אלקטור, אך הקולות הרבים שגרף, בעיקר מקולות הימין היו הסיבה העיקרית להפסד של הנשיא האהוד גורג' בוש האב בבחירות לביל קלינטון, ולסיומן של 12 שנות שלטון רצופות של המפלגה הרפובליקנית בבית הלבן, הרצף הארוך ביותר מאז המשבר הכלכלי הגדול. כמו כן, נושאים עליהם דיבר בשנת 1992 הפכו לחלק גדול מהשיח אחריו, כאשר המפלגה הרפובליקנית אימצה רעיונות כלכליים רבים עליהם דיבר, במיוחד בנושא התקציב והגרעון. בעוד המפלגה הדמוקרטית אימצה רעיונות הקשורים ליחסי חוץ וביטחון של אחרי המלחמה הקרה. עובדה אחרת שנזקפת לזכותו הוא העלת נושא הדמוקרטיה הישירה עקב ההתקדמות הטכנולוגית.

בבחירות של שנת 1996 ניסה פרו לרוץ שוב לנשיאות, הפעם תחת מפלגה חדשה שהקים מפלגה הרפורמיסטית האמריקאית, אבל הפעם היו המפלגות הגדולות מוכנות לקראתו, ולעומת הבחירות של 1992, הן דגלו בשיטה של התעלמות, הוא לא הורשה להשתתף בעימותים, ולא זכה לסיקור התקשורתי לו זכה ארבע שנים קודם. למרות שגם אז הוא השיג 8 אחוזים מהקולות בבחירות, תוצאה מצויינת עבור מועמד חיצוני.

הבחירות הקרובות

אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מהניסיון של מועמדים אלו היא כי הדרך היחידה בה יכולה מפלגת שלישית, או לחילופין מועמד שלישי לנשיאות להצליח בארצות הברית היא רק על ידי ריצה עם אג'נדה חדשה ולא מוכרת המאגפת משמאל או מימין את אחת המפלגות במטרה לכבוש את ליבת המפלגה אבל מאפשרת לקהלים נוספים וחדשים להשתלב. לכן השמועות שנפוצות ומתנפחות בשבועות האחרונים על ריצה אפשרית של ראש עיריית ניו יורק מייקל בלומברג או של מזכיר המדינה לשעבר קולין פאוול כמועמדים עצמאיים שימתגו עצמם כמועמדי מרכז בין שתי המפלגות הגדולות לקראת הבחירות של 2012, לפחות מבחינה היסטורית וגם לדעתי חסרות סיכוי כל עוד ישנם שני מועמדים ממסדיים חזקים בשתי המפלגות הגדולות.

לעומת זאת ריצה של מועמד עצמאי מטעם המפלגה הליברטריאנית עם תמיכה ורוח גבית חזקה של תנועת "מסיבות התה", המתחזקת מיום ליום וצוברות כסף ותומכים במהירות פנטסטית, היא אפשרות יותר ראלית. יותר מאשר היא אפשרית היא גם עשויה לפרק את הסדר הקיים היום בפוליטיקה האמריקאית ולהיות שנה הכרעה ושינוי לא פחות מאשר 1968. מועמד ליברטריאני שייקח בזכות תנועת "מסיבות התה" את הרפובליקאים הכלכליים מהקצה הימני של הקשת הפוליטית, את הליברליים המדיניים מקצה הקשת השמאלית של הפוליטיקה ואת האנטי פדראלים מהדרום, עשוי באמת לחולל שינוי שכזה. אך גם תסריט זה נראה כרגע רחוק מהמציאות.

שלושת הקודמים נכשלו אבל שינו את ארצות הברית, האם בקרוב נראה מועמד שלישי נוסף?

  

Post by Omer Gendler.