נקודת ההכרעה של טורקיה מתקרבת

מדיניות אפס הבעיות של טורקיה עומדת לפני משבר על רקע המהומות בסוריה

מדיניות חוץ של "אפס בעיות" זו מדיניות החוץ שהציג שר החוץ הטורקי אהמט דבוטואולו (Ahmet Davutoğlu) במאי 2009 עבור יחסי החוץ של טורקיה תחת משמרתו. הכוונה הייתה ברורה, טורקיה תשאף לקיים יחסים טובים עם המספר הרב ביותר של מדינות בעולם ובמיוחד עם שכנותיה במזרח התיכון (להוציא את ישראל כמובן) וכך להפוך לכוח מוביל ולכתובת אליה ניתן לפנות בכדי לגשר ולפייס בכל מקרה של מחלוקת ברחבי המזרח התיכון.

אהמט דבוטואולו

ואכן בשנתיים וחצי האחרונות חיממה טורקיה את יחסיה עם כל מדינות האזור. היחסים בין טורקיה ואיראן עלו על גל של הצלחות, סוריה וטורקיה הגיעו להסכמה היסטורית לגבי מחלוקת הגבולות בין השתיים, טורקיה חתמה על הסכם סחר חופשי עם ירדן סוריה ולבנון (הסכם שבנתיים קיים רק על הנייר), וגם ערב הסעודית שומרת המקומות הקדושים חיממה את יחסיה עם האימפריה לשעבר, ההיא ששמרה על אותם מקומות בדיוק לפני כמאה שנה.

מעבר למזרח התיכון טורקיה גם חיזקה את יחסיה עם שאר מדינות העולם. בכדי להתקרב למדינות אירופה ולאיחוד האירופי עצמו ביצעה טורקיה רפורמות דמוקרטיות שנתפסו בבריסל כצעד חיובי וסמן ברור לעתיד. היא השקיעה מאמץ ומשאבים רבים בהתקרבות אל מדינות דרום אמריקה, ועל הדרך מצאה בברזיל שותפה קרובה לרעיונות החדשניים של מדינות החוץ הטורקית, ציר שזה לכינוי ציר אנקרה - ברזיליה שעלה לכותרות בעיקר בניסיונות למצוא פיתרון לסוגיה האיראנית. בנוסף לזאת טורקיה גם חזרה אל האזור הטורקי ההיסטורי וניסתה להיות גורם מתווך בקווקז וביחסים בין רוסיה למדינות המזרח התיכון, וחשוב מכל חתמה על הסכם פשרה היסטורי עם ארמניה.

לא תמיד אפשר לשבת על הגדר

מפגין בסוריה מניף את דגל
 טורקיה במהלך ההפגנות

המהומות בסוריה ובעולם הערבי בכלל מציבות בפני טורקיה אתגר חדש, איך אפשר לשמור על  קו של אפס בעיות עם מדינות שכנות כאשר האינסטינקט הבסיסי שלך הוא לתמוך במפגינים כנגד אותן מדינות. חלק גדול מתוך המפגינים בסוריה הם מוסלמים סונים מה שמקשר אותם באופן טבעי לטורקיה הסונית ומעורר את דעת הקהל הטורקית לתמוך בהם. בנוסף בסוריה חיים על פי הערכות בין מיליון לשני מיליון טורקים (אין מספרים רשמיים מכיוון שסוריה מסרבת לבצע מפקד אוכלוסין מסודר) שאריות מהאימפריה העות'מאנית המרוכזים בעיקר בשלושת האזורים בהם מתקיימות ההפגנות המשמעותיות: לטקיה, חמאת וחומס, מה שגורר את טורקיה עוד יותר אל עבר המפגינים ומסבך אותה עם השלטון בסוריה. לכן גם לא מפתיע שעד כה ראינו את ארדואן נזהר בלשונו כאשר הוא מדבר על ההפגנות בסוריה, תוך כדי שהוא מפציר בבשאר אל-אסד לבצע רפורמות, אבל ממשיך לתמוך בהישארות השלטון.

בעיה לא פוחת גדולה שעומדת בפני טורקיה היא יחסי סונה-שיעה שמתנקזים בשיא המרץ לתוך ההפגנות במזרח התיכון ובמיוחד בסוריה. אחד מעמודי הטווח של מדיניות "אפס בעיות" של דבוטואולו היא יחסים קרובים, אולי הכי קרובים בין איראן לבין טורקיה, שני הצירים ההיסטוריים הקדומים של המזרח התיכון. הבעיה שההפגנות במזרח התיכון מציבות את איראן בעמדה הפוכה משאר מדינות ערב ובמיוחד ערב הסעודית ומדינות המפרץ. איראן תמכה במפגינים במצרים בעוד ערב הסעודית תמכה במובארק, איראן תמכה במפגינים בבחריין בעוד ערב הסעודית תמכה בבית המלוכה ולבסוף גם התערבה צבאית באי הקטן כדי לייצב את השלטון הסוני. ערב הסעודית ומדינות המפרץ תומכות בפעולה הצבאית של נאט"ו נגד קאדפי בעוד איראן מתנגדת לה,  ועכשיו מגיע נקודת השבר הגדולה בין הגושים והיא סוריה בה איראן לא תוכל לקבל נפילה של המשטר העלוואי.

לעומת המקרים הקודמים, במקרה הסורי טורקיה לא יכולה יותר לשחק בשני המחנות, או שהיא תומכת בבשאר אל-אסד הנהנה מתמיכה איראנית או שהיא תומכת במפגינים הסונים ובמיעוט התורכי ובכך עוברת לשחק במחנה הסעודי, גם אמירות לא נחרצות כמו שארדואן נתן עד כעכשיו, או שתיקה כמו של שר החוץ הטורקי לא יוכלו להימשך לאורך זמן, ככל שהזמן יעבור והדם ברחובות סוריה יגדל טורקיה תאלץ לעשות בחירה קשה, ולהעמיד את מדיניות "אפס הבעיות " למבחן. טורקיה צריכה לקוות שאסד יעשה את הבחירה עבורה ויכריח אותה לפנות אל אחד הצדדים (כנראה שהמפגינים), כי טורקיה צריכה להבין שיש גבול לכמה אפשר לרצות את כולם כל הזמן.