יום ראשון, 10 באפריל 2011

ממונטזומה ועד לחופי טריפולי - התערבתם בסכסוך בלוב, ועכשיו מה?

המערב צריך להבין שהתערבות בלוב היא רק השלב הראשון בהבאת שקט למדינה, שינוי הגבולות הוא השלב המחייב הבא

התערבות בינלאומית בסכסוך פנימי של מדינה אחרת הוא תמיד עניין מורכב. מדינות נקרעות בין הצורך והרצון שלהן להתערב מאלף ואחת סיבות שונות ומשונות, לבין השמירה על ריבונותן של מדינות. הרי מי ערב לי שמה שאני עושה עכשיו למדינה אחרת לא יעשו לי בעתיד, ויותר מכך מי נתן לי את הסמכות המוסרית להתערב ומינה אותי לשוטר העולמי. לכן כאשר התערבויות ובעיקר התערבויות צבאיות לבסוף מתבצעות הן באות רק ששאר הכלים האפשריים נכשלו לחלוטין, וההתערבות הצבאית נשארה  הדרך היחידה.

מפת "החלוקה" של לוב
כך בדיוק קרה גם החודש, עם ההתערבות של נאט"ו בלוב. הנשיא אובמה שהצהיר רק לא מזמן שהמלחמה בעיראק הייתה טעות, ותחת המשמרת שלו ארצות הברית תפעל תמיד בדרך ההסכמה ותמנע ממלחמות של אחרים, שלח (יש שיגידו נגרר אחרי צרפת ובריטניה) את צבא ארצות הברית בשיתוף כוחות נאט"ו לפעול אווירת בלוב. גם כאן מדובר באמצעי האחרון שנשאר בארגז הכלים של אובמה, לאחר שעל פי הדיווחים לידי ארצות הברית הגיע מידע, כי כוחות של מועמר קדאפי עומדים לבצע רצח עם בעיר בנגאזי הנמצאת במזרח המדינה וכי לא ניתן לעצור את רצח העם ללא התערבות צבאית מהאוויר.

אבל האם ההתערבות של נאט"ו בלוב, מה שללא הפתעות תביא למורדים את הניצחון על קדאפי אכן תביא שקט ללוב? או שמדובר בתרופה זמנית שלא פותרת את בעיית היסוד של לוב ומדינות שכמותה, והיא בעיית הגבולות. בעיה שקיימת בכל המזרח התיכון ואפריקה, ושום התערבות צבאית מוצלחת ככל שתהייה לא יכולה למנוע לטווח ארוך.


רק לפני מספר חודשים כתבתי על דרום סודן. אותה מדינה חדשה שעומדת לקום בקרוב לאחר סבל ממשוך של כמעט 50 שנה. סבל שנגרם כולו אך ורק בגלל גבולות לא הגיוניים ששרטטו גאוגרפים אירופאים עקב אינטרסים אירופאים, ולנצח קבעו כי מיעוט נוצרי שחור יחיה תחת ריבונות של רוב ערבי-מוסלמי, באזור שסובלנות וכיבוד האחר הם לא תוכנות הבסיס האופייניות שלו. כך 50 שנה נאלץ אותו מיעוט סודני לסבול מלחמות, אפליה, עוני, רעב ומוות של מיליונים עד שהמערב הבין שהפתרון היחיד הוא עצמאות ושרטוט מחדש של הגבולות הקיימים בסודן.פריבליגה שכרגע נהנהים ממנה רק הנוצרים הדרום סודנים, מכיוון שבכל הקשור לדארפור ולמיעוט המוסלמי הלא ערבי שבה עדיין לא התקבלה הבנה כזאת.

המצב בלוב אינו שונה בהרבה, אמנם בלוב אין מיעוטים דתיים, אבל המדינה אינה יחידה מלוכדת. עשרות שבטים ערבים מרכיבים את פסיפס המדינה ועליהם יש להוסיף את הברברים החיים בדרום מערבה. אך למרות ההרכב המגוון, אפשר ליצור מלוב שלוש ישויות שונות טבעיות הרבה יותר, עם היסטוריה משותפת, ואם הרבה יותר סיכוים להצליח כמדינות מתפקדות.

דגל אמירת קירנאיקה משנות החמישים 
הישות הראשונה היא קירנאיקה, האזור המזרחי של לוב, ובה העיר הגדולה בנגאזי ממנה מגיעים ראשי המורדים ועליה אנחנו שומעים תדיר בחדשות. למרות שלרובנו השם קירנאיקה לא יגיד דבר, מדובר בפרובינציה שקיימת מאות בשנים הרבה לפני שלוב הפכה למדינה. לעיתים עצמאית ולעיתים תחת שלטונות זרים: מצרים, טורקיים, ספרדים, איטלקים ובריטים. בקירנאיקה חיים בעיקר שבטים ערבים, אבל בינם לבין השבטים הערבים של המזרח אין דבר וחצי דבר מלבד מדבר רחב ידיים המפריד טבעית בין שני חלקי המדינה, וסכסוך בין מאות שנים על הבכורה באזור, סכסוך שגם עשרות שנות שלטון של קדאפי ששם למטרה לאחד את שבטי לוב ליחידה אחת לא הועילו. זו גם הסיבה שמאזור קירנאיקה מגיעים רוב המורדים הנלחמים היום בשלטון המרוכז רובו בטריפולי בירת המערב.

דגל טריפוליטניה מתחילת המאה ה-20
הישות השנייה היא טריפוליטניה הנמצאת במערב המדינה, ובה העיר הגדולה טריפולי. גם טריפוליטניה היא ישות הקיימת מאות שנים, הרבה לפני שלוב הייתה בכלל רעיון אירופאי. אם תשאלו מומחים להיסטוריה אמריקאית הם יזהו את השם מאותו קרב מפורסם ממלחמת הברברים מהמאה ה-19 שהתקיים מול חופי טריפוליטניה, קרב בו השתתפה ארצות הברית בעימות הצבאי הראשון שלה על אדמה זרה. קרב שבגללו שרים עד היום בחיל הנחתים את השורה המפורסמת "ממונטזומה ועד לחופי טריפולי". אך מעבר להיסטוריה האמריקאית באזור, טריפוליטניה היא יחידה יחסית מלוכדת שכבר הייתה עצמאית בעבר, ושבין השבטים החיים בה כמעט ולא קיימים סיכסוכים מסכני יציבות.




דגלם של הברברים
הישות השלישית והאחרונה היא פזאן הנמצאת בדרום מערב המדינה. פאזן לעומת קירנאיקה וטריפוליטניה אינו אזור ערבי ובה חיים בעיקר הברברים משבטי טוארג, אותם שבטים המוכרים בזכות כיסויי הראש המיוחדים אותם הם לובשים, המזכירים במקצת את כיסויי הראש של הסיקים מהודו. משלושת הישויות הללו, פאזן היא האזור הפחות קשור ללוב שגם היום לקדאפי יש שליטה מעוטה מאד עליו. היותה של פזאן חלק מלוב היא תאונה היסטורית לה גרמו האיטלקים בכיבושם את האזור. לתקופה מסוימת עשו הצרפתים חסד עם פאזן ונתונה לה עצמאות חלקית בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. (בדומה למה שהיה עם לבנון הנוצרית או הר הדרוזים בסוריה) אך הסכם בין צרפת לממלכת לוב החזיר את פאזן לידי הממלכה הלובית ומשם זו כבר היסטוריה.

טבעו של המערב, ובעיקר של הקהילה הבינלאומית שהוקמה בצלמו, הוא לחשוש מחלוקתן של מדינות, ומשרטוט מחדש של גבולות קיימים, ובמיוחד בעולם המתפתח. התופעה תמיד נתפסת כפעולה שפוגעת בריבונות וביסוד הבסיסי ביותר של מערכת המדינות, בסכנה ליציבות המערכת ובצעד שאין להגיע אליו בשום מחיר. אך התערבות צבאית במדינה אינה שונה, היא פוגעת בריבונות באותה חומרה בדיוק, לכן ההפרדה בין שני המונחים מראש זרה, לכן אם כבר התערבתם סיימו את המלאכה במלואה. בסודן המערב כבר הבין שזהו הפתרון היחיד וכך גם היה בבלקן בשנות ה-90. גם בעיראק ישנם דיבורים ראשוניים על שרטוט מחדש של הגבולות בשלב זה או אחר של המלחמה, כאשר האוטונומיה הכורדית כנראה תהייה הזוכה הראשונה. קשה להאמין שמדינה מפולגת כמו לוב, שאפילו שלטונו הריכוזי והכוחני של מועמר קדאפי לא עזרו בניסיון לייצר אומה אחת מאוחדת תוכל להתאחד תחת כיבוש מערבי, שלטון בובות או כל רפורמה אחרת שתקיים שם, הצעד הבא של ההתערבות חייב להיות פירוק המדינה. 

אם יש דבר אחד שלמדנו בהתקוממויות הערביות בחודשים האחרונים זה שבמזרח התיכון הערבי החדש מלבד הקוראן שום דבר אינו קדוש. לא המלכים לא השלטים הכול יכולים ועכשיו כדי שגם נעשה את הצעד הבא ונקבל את העובדה שגם הגבולות לא קדושים עוד.  

המאמר הוא חלק מסדרת המאמרים: "מזרח תיכון של מיעוטים"