אחרי דרום סודן, צפון מאלי בדרך לעצמאות?

איך קורה שמדינה דמוקרטית, יציבה ויחסית מתקדמת במונחים אפריקאים מוצאת את עצמה בוקר אחד על סף פיצול

אם יש מילה שמאפיינת בצורה מושלמת את המתרחש בצפון-מרכז יבשת אפריקה בשנים האחרונות, המילה תהייה שינוי, ולא השינוי עליו דיבר הנשיא ברק אובמה בקמפיין הבחירות של 2008. אלא שינוי המאופיין בסדר אפריקאי חדש, אנרכיה מתגברת ואי סדר מוחלט, מערב פרוע בגרסה אפריקאית, הגולש ממדינה למדינה בקצב מסחרר. אך מעבר לאי הסדר מדובר בשינוי רדיקלי, מהותי ומבני של צפון היבשת. האזור משנה את פניו, ואת המורשת וההיסטוריה הקולוניאלית שירש כאשר יצא לעצמאות לפני עשרות שנים. שינוי הכולל דרישה לזהות עצמאית, גבולות חדשים, ריבונות, פרוק והתנתקות. כמו קוביות דומינו, מפיל ה"סדר החדש" מדינה אחר מדינה. מאריתריאה וסודן שבמזרח, למדינות הצפון הערביות ועד מדינות הנוודים והמדבר שבמערב.

דגלה של צפון מאלי/אזוואד

לאחרונה הגיע התהליך גם אל מאלי, כאשר מרידה פוליטית שהחלה לפני מספר חודשים הובילה בתהליך הדרגתי למלחמת אזרחים שתוצאתה עד כה הן: סיום הדמוקרטיה, והקמתה דה פקטו של מדינה חדשה באזור, אזוואד. מדינה החולשת על רוב שטחה של מאלי ואמורה לשמש כמדינתם של שבטי הטוארג. ועל הדרך מציגה שאלה קריטית על עתידו של האזור.  איך קורה שמדינה דמוקרטית, יציבה ויחסית מתקדמת במונחים אפריקאים מוצאת את עצמה בוקר אחד על סף פיצול.

מי הם שבטי הטוארג?

מחולקים בין 5 מדינות

בכדי להבין את אזוואד, המדינה החדשה, יש קודם להבין מי הם שבטי הטוארג עבורם היא עתידה לקום. הטוארג הינו עם ברברי עתיק, החי בסגנון נוודי ומפורסם בעיקר בזכות כיסוי הראש בצבע כחול בוהק אותו נוהגים ללבוש הגברים בשבט. למרות שאנחנו נוהגים לכנות אותם במילה שבט, בפעול מדובר בעם לכל דבר המונה כ-6 מיליון בני אדם המפוזרים גיאוגראפית על פני חמש מדינות: לוב, אלג'יריה ניג'ר מאלי ובורקינה פאסו. עובדה שזיכתה את שבטי הטוארג בכינוי המפוקפק "הכורדים של צפון יבשת אפריקה".

עד הגעתם של האירופאים ליבשת השחורה חיו הטוארג לצדם של העמים הערבים בצפון והעמים השחורים שבדרום בשקט ובשלום יחסי. זכו לעצמאות ואף קיימו מערכת שלטונית מורכבת ומפותחת מאד, במונחים אפריקאים. הגעתם של הכובשים הצרפתים לאזור שינתה את מצבם לרעה ולאחר מספר מלחמות בהן הפסידו בני הטוארג שוב ושוב חולק האזור בו חיו באופן מלאכותי לחמש מדינות. חלוקה שהפכה את בני הטוארג למיעוט בכל מדינה ומדינה בנפרד.

מזרח תיכון של מיעוטים

המזרח התיכון, פסיפס של מיעוטים

מאז נכבש המזרח התיכון בידי בריטניה וצרפת לפני כמאה שנה, נפוצה האגדה בדבר ה"ערביות" של המזרח התיכון והייתה לנחלת הכלל. חלקים גדולים בעולם ראו במזרח התיכון כיחידה הומוגנית אחת, מזרח תיכון של האומה הערבית. בה המיעוט היהודי ומדינת ישראל הם נטע זר, המפריע לרצף הטריטוריאלי הערבי הנפרס ממרקו ועד עיראק וערב הסעודית, מתסיס ואשם בכל צרותיו של האזור, ושכדי להגיע ליציבות ושלווה יש לסלקו. מיעוטים נוספים שחיו בו, כדוגמת הארמנים והכורדים, נטבחו והוגלו בעוד העולם מתעלם ושותק. אך בשנים האחרונות, ובמיוחד כעת בעיצומו של גל המהפכות בעולם הערבי, אנחנו למדים עד כמה הייתה זאת אשליה.

 

מדינת ישראל ושכנותיה במזרח התיכון בעיניים בריטיות של המאה ה-19

בחלק האחרון של המאה ה-19 הייתה בריטניה המעצמה הגדולה בעולם, שטחה התפרס ממזרח אסיה ועד מרכז אמריקה ולצי הימי שלה לא היו מתחרים. אימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם הם קראו לה, עולם שלונדון בירתה. אבל בכל זאת דבר אחד הדאיג את הבריטים באופן כפייתי, איך לשמור על הסדר, היציבות והשלום העולמי בכדי לשמר גם את השליטה בעולם.

אירופה 1870

כשהבריטים הסתכלו על יבשת אירופה הם זכרו את המלחמות הרבות שהם ניהלו לאורך ההיסטוריה עם צרפת וספרד, ופחדו במיוחד משידור חוזר של מלחמות הכול בכל מתקופת נפוליאון. מסקנתם הייתה שגבולות משותפים הם זרז למלחמה. לכן, אם לשתי מעצמות (צרפת-בריטניה, גרמניה-צרפת, בריטניה-ספרד) יש גבול משותף, היסטורית ותאורטית, מלחמה לבסוף כנראה תפרוץ. עקב כך כאשר הם ראו את עלייתה של המעצמה החדשה באירופה, והיא האימפריה הגרמנית המתגבשת, הם דאגו לשמר אזור חיץ בינם ובין הענק העולה. ניטרליותה היחסית של בלגיה מדינה שהוקמה לצורך הזה בדיוק, ועצמאותן של הולנד ודנמרק הפכו לאסטרטגיה. אזור חיץ שלא יאפשר מלחמה ישירה בין המעצמות וחוץ ממוצא צר לים הצפוני שבכל זאת היה בידי גרמניה, המטרה הבריטית אכן הושגה.

את רעיון החיץ לא שמרו הבריטים לאירופה בלבד, הם לקחו אותו אל היהלום שבכתר הממלכה, הודו. באותו הזמן הייתה הודו לנכס החשוב והאחרון באימפריה הבריטית, שכבר איבדה את ארצות הברית, ובאופן חלקי את קנדה ואוסטרליה. לכן יציבותו הפנימית והחיצונית של חצי האי ההודי היו בעדיפות עליונה. למרות האופנה החדשה לדבר על עליית כוחה של סין, הבריטים הבינו כבר אז כי גם למרות הפיגור הטכנולוגי וחוסר הקדמה, סין היא תמיד מעצמה בפוטנציאל, וכי מאות מיליוני סינים יכולים להיות איום ביטחוני גם ללא רובים וספינות מתקדמות. לכן הם האמינו, מה שטוב ועובד באירופה טוב גם לאסיה. באופן מחושב ומדורג הבריטים העלימו כל גבול אפשרי בין סין והודו. בורמה, סיקים, טיבט, מזרח בנגל, אסאם, נאפל ובהוטן היו כולן נסיכויות שהבריטים חיזקו והרחיבו את שטחיהן הרבה מעבר לכל פרופורציה הגיונית ושליטה היסטורית.  כל זאת רק בכדי לחצוץ בין שני הענקים סין והודו הבריטית.

תחיית הברברים בצפון אפריקה

מגזין האקונומיסט מפרסם אתמול מאמר על תחיית הברברים בצפון אפריקה בעקבות האביב הערבי. אל תשכחו איפה קראתם על התרחיש הזה ראשונים:

התערבתם בסכסוך בלוב, ועכשיו מה?

דרום סודן, מדינה חדשה, עקרון ישן

גבולות קבועים ? גם במזרח התיכון מתחילים לחשוב אחרת

לפני מספר שבועות כתבתי על חלוקת לוב למספר מדינות כחלק מהפתרון להצלתה. אותו רעיון אפשר גם כמובן לשייך למה שמתרחש היום בסוריה, מדינה שגם בה אני מאמין זהו הפתרון היחיד. אבל הרבה יותר מעודד מכך אני שמח לראות טור שנשלח אלי מהעיתונות הערבית שגם מתחילה להבין שאולי זה הפתרון היחיד. לטור מאלג'זירה. 

אז למה לא מתערבים (עדיין) בסוריה ?

מדוע התערבו מדינות המערב רק לפני מספר שבועות בעימותים בלוב ובחוף השנהב, ועד כה הן נמנעות מלעשות זאת גם בסוריה

בשנים האחרונות חקרתי רבות את נושא ההתערבות הצבאית הבינלאומית, מדוע היא מתרחשת, מתי ואיך, כיצד היא מסתיימת, מי נוהג לבצע אותה ומדוע לעיתים היא מצליחה ולעיתים נכשלת. כאשר בדקתי לעומק עשרות התערבויות זרות בניסיון למצוא את הסיבות לפריצתן, 4 מאפיינים שבו וחזרו בעקביות בכל אחת מהן, כאשר לפחות אחד מאותם מאפיינים חייב להופיע בצורה מובהקת ומאפיין נוסף תומך, כל זאת כדי שהתערבות אכן תתרחש. ארבעת המאפיינים הם: משאבי טבע , הגירה, חלופה שלטונית ברורה ומאסה קריטית של הרוגים.

משאבי טבע והגירה אנושית 

צבא צרפת פועל בחוף השנהב 

משאבי טבע הוא כל משאב או סחורה שמחירו העולמי מושפע או יכול להיות משופע כתוצאה ישירה מהעימות במדינה. כאשר למדינות המתערבות ישנה  צפייה כי התערבות בסכסוך עשויה למתן חזרה את מחירו. משאבים אלו יכולים להיות סחורות של ממש כמו: נפט, גז, יהלומים, זהב ואחרים. או אפילו תשתיות קריטיות ואסטרטגיות כמו מעבר צינורות (כדוגמת באקו-טביליסי-ג'ייהאן), כבישים, תעלות מים (כדוגמת תעלת פנמה) ונתיבי מסחר. כאשר כל אחד מאותם משאבים יכול להתפאר בלפחות התערבות אחת או יותר בו הוא הפך לגורם הגורם להתערבותן של מדינות. 

הגירה, היא המצב בו עקב העימות הפנימי במדינה פליטים רבים מתחילים לעזוב את ביתם ולעבור את הגבול בדרכם אל מדינות שלישיות שכנות או לא שכנות. תופעה שיוצרת באופן אוטומטי נטל כלכלי על המדינות הלא מעורבות, ולעיתים אף גורמת לבעיות חברתיות וזהותיות. אך מעבר לכל דבר אחר הם מכניסים לתוך הסכסוך צד שאינו מעורב בו ונכפה עליו להיות חלק ממנו. כאשר הדוגמא המפורסמת מכולם היא מלחמת האזרחים בבנגלדש שהובילה לגל של 10 מיליון פליטים אל הודו שכנתה, אך גם תופעת הפליטים הפוקדים לאחרונה את מדינת ישראל להם יש קשר ישיר למלחמות האזרחים באפריקה.

ממונטזומה ועד לחופי טריפולי - התערבתם בסכסוך בלוב, ועכשיו מה?

המערב צריך להבין שהתערבות בלוב היא רק השלב הראשון בהבאת שקט למדינה, שינוי הגבולות הוא השלב המחייב הבא

התערבות בינלאומית בסכסוך פנימי של מדינה אחרת הוא תמיד עניין מורכב. מדינות נקרעות בין הצורך והרצון שלהן להתערב מאלף ואחת סיבות שונות ומשונות, לבין השמירה על ריבונותן של מדינות. הרי מי ערב לי שמה שאני עושה עכשיו למדינה אחרת לא יעשו לי בעתיד, ויותר מכך מי נתן לי את הסמכות המוסרית להתערב ומינה אותי לשוטר העולמי. לכן כאשר התערבויות ובעיקר התערבויות צבאיות לבסוף מתבצעות הן באות רק ששאר הכלים האפשריים נכשלו לחלוטין, וההתערבות הצבאית נשארה  הדרך היחידה.

מפת "החלוקה" של לוב

כך בדיוק קרה גם החודש, עם ההתערבות של נאט"ו בלוב. הנשיא אובמה שהצהיר רק לא מזמן שהמלחמה בעיראק הייתה טעות, ותחת המשמרת שלו ארצות הברית תפעל תמיד בדרך ההסכמה ותמנע ממלחמות של אחרים, שלח (יש שיגידו נגרר אחרי צרפת ובריטניה) את צבא ארצות הברית בשיתוף כוחות נאט"ו לפעול אווירת בלוב. גם כאן מדובר באמצעי האחרון שנשאר בארגז הכלים של אובמה, לאחר שעל פי הדיווחים לידי ארצות הברית הגיע מידע, כי כוחות של מועמר קדאפי עומדים לבצע רצח עם בעיר בנגאזי הנמצאת במזרח המדינה וכי לא ניתן לעצור את רצח העם ללא התערבות צבאית מהאוויר.

אבל האם ההתערבות של נאט"ו בלוב, מה שללא הפתעות תביא למורדים את הניצחון על קדאפי אכן תביא שקט ללוב? או שמדובר בתרופה זמנית שלא פותרת את בעיית היסוד של לוב ומדינות שכמותה, והיא בעיית הגבולות. בעיה שקיימת בכל המזרח התיכון ואפריקה, ושום התערבות צבאית מוצלחת ככל שתהייה לא יכולה למנוע לטווח ארוך.

עצמאות בתוך האיחוד האירופי

בבלגיה לא מצליחים להקים ממשלה, בסקוטלנד כבר יש תאריך למשאל עם, בברצלונה מסרבים לחגוג את הזכייה בגמר הגביע העולמי ובכרתיים תנועת העצמאות זוכה לעדנה מחודשת. מה עורר את תנועות הפיצול והבדלנות באירופה ואיך תראה היבשת בשנים הקרובות.

של מי הגביע העולמי?

בצרוף מקרים נהדר יצא לי לבלות את גמר הגביע העולמי בכדורגל, ואת השבוע שלאחר הזכייה ההיסטורית של ספרד בגביע, בברצלונה. אך לעומת תמונות הפסטיבלים והתהלוכות מרחובות מדריד בהם היה נראה  כי כל המדינה כולה חוגגת את הזכייה, ברחובות ברצלונה היו המקומיים די מנומנמים כאשר רוב שלטי השמחה דווקא ציינו ביטויים כמו: "זו זכייה קטלונית לא ספרדית", "נבחרת קטלוניהל-2014". באותו שבוע יצא לי גם לרפרף בעיתון המקומי בו בעמוד החדשות האירופאיות הופיעו שתי כתבות אחת לצד השנייה. הראשונה דיווחה על התעוררות מחודשת של תנועת הבדלנות בכרתים ורצונה לפיצול מיוון, והכותרת השנייה שסיפרה על משאל העם הצפוי בסקוטלנד בשאלת העצמאות מבריטניה ועל התגובה ה"מופתעת" של האנגלים. כך מצאתי את עצמי מהרהר בשאלה מה משותף לכל התנועות הללו ומדוע עכשיו?     

האיחוד האירופי הוא כנראה אחד המוסדות הפוליטיים המוצלחים ביותר שיצר האדם במאה ה-20. מוסד שהפך את היבשת המסוכסכת ובעלת היסטוריית המלחמות האכזרית ביותר בעולם לאזור שלום שאין שני לו. אזור שעם השנים הלך והתרחב, צפונה, דרומה ולבסוף מזרחה, תוך כדי שהוא מוסיף עוד ועוד עמים, אומות ומדינות שהיו מסוכסכים זה עם זה לאותו אזור שלום, אזור אחד, גדול ויציב.

אך בעוד ברמה הבין-מדינית הסכסוכים נעלמו, מתחת לשטח, ברמה הפנים מדינתית יצר האיחוד סכסוכים חדשים והחייה מחדש סכסוכים שנעלמו. כך ספרד, בריטניה ואיטליה אינן מסכנות זו את קיומה של זו. אך בתוך ספרד גוברים הקריאות לפירוקה, בריטניה הופכת מיותרת מיום ליום ובצפון איטליה מערערים על חשיבות האיחוד מהמאה ה-19.

בריסל כתחליף

סקטלנד, מעדיפים את בריסל על פני לונדון

לעיתים, אירופה נתפסת באופן מוטעה כיבשת המורכבת ממדינות לאום רבות. יבשת בו בכל מדינה חי, לאום אחד הומוגני ומלא, צרפת של צרפתים, ספרד של ספרדים או איטליה של איטלקים. אך בפועל מדינות רבות הן תערובת מלאכותית של עמים שונים, שחברו יחד למטרות הגנה משותפת בפני אויבים ולאומים אחרים בהיסטוריה האלימה של היבשת. אותם מיעוטים מצאו את ביטחונם, אם בכפייה ואם ברצון בכוח הצבאי וביציבות שסיפקה להם מדינת האם לה הם שייכים. כך הסקוטים והוולשים נעזרו בלונדון כלכלית וביטחונית, הפלמים והוולונים השתמשו במלך בלגיה כסמכות מייצבת ולגיטימית. מדריד שאיחדה את הקהילות הרבות והשונות של ספרד, רומא שאיחדה את כמודל היסטורי את נסיכויות איטליה ודוגמאות רבות נוספות...

אך בעשורים האחרונים ובעיקר בשנים שמאז אמנת מאסטריכט נוצרה לפתע עבור אותם לאומים חלופה ממשית בדמות באיחוד האירופי והמנגנון הבירוקרטי של בריסל. לפתע מצאו עצמם הסקוטים במצב בו הם יכולים לקבל את כל השירותים הכלכליים והחברתיים במקום מלונדון אלא מבריסל. ובזכות אזור הסכר החופשי, השוק המשותף והתנועה החופשית, לא להפסיד דבר מיתרונותיה של הכלכלה הבריטית, ובו בזמן להשיג זכויות רבות יותר המתאפשרות למדינות לאום בתוך האיחוד, מאשר כמדינה חברה בממלכה הבריטית.

תהליך דומה חשו לפתע גם הוולונים והפלמים בבלגיה שאינם צריכים עוד את המלך שיקנה להם לגיטימיות ויאחד אותם לממלכה אחת. כל אחד משני העמים יכול לקבל את אותם תגמולים שקיבל עד היום במקום מבריסל הבלגית מבריסל האירופאית. ולהרוויח את העצמאות שנלקחה מהם לפני כ- 200 שנה. כמו הבלגים וכמו הסקוטים כך מיעוטים נוספים הבינו לפתע כי בריסל יכולה להיות כתובת נוחה ונעימה הרבה יותר, ורגשות הזהות חזרו לפמפם בדמם ומצפים את היבשת.

מתי?

אז אחרי שהבנו מדוע ומאיפה נוצר הגל החדש של לאומיות באירופה, עולה השאלה החשובה לא פחות ואולי אף יותר של מתי? מתי ידרשו ואולי יקבלו אותם לאומים את זכות ההגדרה העצמית שלהם ויקימו לעצמם מדינת לאום.

דגל כרתים, חזר לתודעת המקומיים

בעיני התשובה לשאלה קשורה באופן מובהק להסבר הקודם. ברגע בו העימות בין בריסל למדינה יהיה משמעותי, בו משבר אמון או אי-הסכמה חריפה לגבי תחום מסוים בין המחוז למדינה יהיה בלתי פתיר, ומצד שני לבריסל יהיה פתרון קל, נוח ויעיל למחלוקת. כך כמו שסוגיית הנפט בסקוטלנד והזכות על הרווחים היא הזרז במקרה הבריטי, כך מחלוקות כלכליות וחברתיות אחרות יכולות להיות הזרז עבור אזורים ומחוזות אחרים. וכאשר יבשת אירופה נמצאת במהלכו של אחד המשברים הכלכליים החריפים בהיסטוריה לא ירחק היום בו שאלות שכאלו יעלו ויצוצו. שאלות כמו מי אמור לשלם את חובות המדינות, ברצלונה העשירה או מדריד הענייה ממנה? מי צריך לקחת בעלות על בעיית ההגירה הצפון המתועש של איטליה או הדרום החקלאי והעני? או מי אשם במשבר הכלכלי הערים המובטלות של יוון היבשתית או איי התיירות של הים התיכון. בכל מקום בו לא תמצא תשובה מוסכמת ובריסל רק מעצם קיומה תפסק תחליף יווצר הרגע למשבר ואיתו גם הרגע שיוביל לפיצול.   

המאמר הוצג גם בסמינר של מכון המחקר: Institut Barcelona d'Estudis Internacionals, היושב בברצלונה, ביולי 2010.

----------------------------------------------------------------------------

אזורים נוספים שמומלץ לעקוב אחריהם, אם כי בהם הסיכוי להיפרדות נמוך מאשר במקרים שהוצגו קודם: מוראביה  בצ'כיה, בוואריה בגרמניה, שלזיה בפולין, איי פארו בדנמרק ופריזיה שבהולנד. 

----------------------------------------------------------------------------

עדכון 12.11.1012: גרסה רחבה ומפורטת יותר של המאמר ניתן למצוא בקישור

לאן נעלמה ארצות הברית

מדוע השתיקה של ארצות הברית בסכסוך המתחדש בין בריטניה לארגנטינה על איי פוקלנד עשויה עוד לעלות לה ביוקר

כבר מעל שבוע חלף מאז פרץ מחדש הסכסוך על איי פוקלנד בין בריטניה וארגנטינה, ועד כה לא שמענו מילה בנושא מהנשיא ברק אובמה או מנציג רשמי אחר של ממשלת ארצות הברית. מדינות דרום אמריקה (Rio Group) כבר פרסמו תמיכה בעמדת ארגנטינה ומדינות האיחוד הקריבי (CARICOM) הודיעו שהן "מבינות" את הצד הארגנטיני וקוראות למשא ומתן בין בריטניה וארגנטינה בנושא. גם מזכ"ל האו"ם באן קי-מון כבר הודיע שאם יתבקש יתווך בסכסוך בין המדינות. בעצם כל מדינות יבשת אמריקה כבר הביעו את דעתן, טוב בסדר לא כולן, יש אחת שדווקא הפעם מתעקשת לשתוק, ארצות הברית.

לעומת סיבוב הקרבות הקודם שהתרחש בשנת 1982 בו תמך הנשיא רונלד רייגן באופן מוחלט בידידתו הטובה מרגרט תאצ'ר ובבריטניה, הפעם ארצות הברית של אובמה מעדיפה לשמור על שתיקה ולא לתמוך בשום צד, פתאום כבר לא מדובר באזור שמגודר על ידיה כחצר האחורית, בו היא מתערבת באופן קבוע, והיא משאירה את פיתרון המחלוקת לצדדים המעורבים.

האם האימפריה תאלץ להכות שוב?

הסיבה לשתיקה היא ניסיון אמריקאי להתקרב אל מדינות דרום אמריקה, והכיוון החדש כלפי דרום היבשת עליו הכריז הנשיא אובמה בתחילת כהונתו, כיוון שאת ראשיתו ראינו כבר לפני חצי שנה, כאשר באופן נדיר ארצות הברית חלקה דעה דומה עם מדינות דרום אמריקה באשר לשאלת חוקיות ההפיכה הצבאית בהונדורס, אפילו שהיא הייתה פרו אמריקאית. בכך שאת ביקורו הראשון מחוץ לארצות הברית עשה הנשיא במקסיקו, ואת ההכרזה על מיזמי הנפט והגז משותפים עם ברזיל בכוונה להפחית את התלות בנפט המזרח תיכוני.

אבל ארצות הברית שוכחת שהסכסוך על איי פוקלנד והיסדקות ההכרה הבין לאומית בריבונות הבריטית באיים, עשויה יום אחד לחזור גם אליה. הפעם, כבר לא מדובר בהפיכה צבאית, סכסוך פוליטי או אירוע זניח בעל אינטרסים לזמן קצר, אלא בנושא עם משמעויות עקרוניות הרות גורל לטווח הארוך של היבשת. במה שונה השליטה הבריטית על איי פוקלנד, מהשליטה האמריקאית על פורטו ריקו? בשני המקרים היה מדובר באזור שנכבש מידי האימפריה הספרדית באחרית ימיה. פוקלנד עם עזיבת הספרדים את דרום היבשת ופורטו ריקו כתוצאה ממלחמת ספרד ארצות הברית ועזיבת הספרדים את מרכז היבשת.

אם ארצות הברית תכיר ורק במעט בלגיטימיות של ארגנטינה על איי פוקלנד יום יבוא והיא תאלץ להכיר גם בדרישות של מדינות מרכז אמריקה על פורטו ריקו. גם הטענה הארגנטינאית שתושבי פוקלנד לא זכאים להגדרה עצמית בגלל שהם מהגרים שהגיעו לאי לפני מאתיים שנה ורק לתושבים המקוריים של פוקלנד יש זכות להגדרה עצמית אסורה שאפילו תישקל בארצות הברית. הרי מדינת טקסס, הוקמה בדיוק באותה הדרך, מתיישבים ממוצא אנגלו-סקסי שמאסו בשלטון המקסיקני – ספרדי, העדיפו להכריז על עצמאותם ואחר כך התמזגו עם ארצות הברית, אף אחד לא באמת חושב שלמקסיקו יש זכויות בטקסס נכון? או שאולי כן?

מה יקרה מחר בבוקר אם פתאום תחליט גואטמלה שהיא לא מכירה בעצמאות בליז, מדינה עם היסטוריה דומה בדיוק לאיי פוקלנד, ופתאום שאר מדינות יבשת אמריקה באקט של סולידאריות אוטומטית יתמכו גם בה, אז גם שם ארצות הברית לא תביע עמדה נחרצת ? או שוונצואלה של הוגו צ'אווס תחליט פתאום שהיא רוצה בחזרה את ארובה, קוראסאו ובונייר והיא לא מכירה בשלטון ההולנדי היושב שם מאות בשנים, גם שם ארצות הברית תשתוק רק לשם התקרבות למדינות דרום אמריקה ?

תושבי יבשת אמריקה הלטיניים צריכים להבין שלא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, מעל מאתיים שנה של שלטון אנגלו-סקסי אירופאי, לא יכולים פתאום להקטע רק בגלל שכמה מנהיגים מחפשים גאווה לאומית עתיקה כדי לעלות את קרנם, בנוסף לפני שמדינות דרום אמריקה מדברות על מי היה שם קודם, כדי להם גם לזכור שהשטחים האלו היסטורית הם לא בהכרח לטיניים, אל תשכחו שגם אתם לא הייתם שם הראשונים.

אם ארצות הברית לא תשמיע עמדה נחרצת כל יבשת אמריקה עשויה להיכנס לסחרור מיותר. השמועות על נפט מול חופי האיי לא הולכים להשתיק את העימות, וכאשר יגיעו גם חברות הקידוחים לאזור, הסכסוך יהפוך ממשי יותר. לטובתה ארצות הברית צריכה להספיק לשבת על הגדר ולהתערב בנושא עכשיו, לפני שהיא תאלץ לבחור בין ידידתה הגדולה בריטניה לבין יבשת שלמה.  

למאמר באגלית

קוסובו : הזדמנות פז בין לאומית

איך ניתן להשתמש בסכסוך הנוכחי בקוסובו כמקפצה לשדרוג היחסים בין מזרח ומערב

בימים אלו כאשר עתידו של חבל קוסובו מתקרב אל נקודת ההכרעה הסופית, ישנה הזדמנות פז, לנצל את המשבר הקיים על-מנת לקרב את היחסים בין רוסיה לבין ארצות הברית והאיחוד האירופי. מכיוון שבשני צידי המתרס שוב נמצאות המעצמות הגדולות, ומכיוון שכל אחת מהן תומכת בידידתה שלה: רוסיה בהשארת חבל קוסובו בידי סרביה, וארצות-הברית בהפיכתו למדינה עצמאית עבור האלבנים, ישנה דרך בה ניתן לפתור את הסכסוך המקומי במנותק מעמדות הסרבים והאלבנים, אלא רק על פי אינטרסים גדולים יותר, האינטרסים של המעצמות עצמן ושלום היבשת.

ארצות-הברית והאירופאים חייבים להציע לרוסיה עסקת כוללת ששוברת את המסגרות המחשבתיות המקובלות כיום. חשיבה מחוץ לקופסא, עסקה שתחרוג מאזור המלחמה של הבלקן, ותכיל גם אזורי סכסוך אחרים במזרח אירופה ובקווקז בהם גבולות מוסכמים הם עדיין עניין של מותרות. אם משאילים את המונח האמריקני טרייד (Trade) העוסק בהעברת שחקנים מקבוצה אחת לאחרת, הרי שאפשר לראות בעסקה שכזו, טרייד של מדינות. רוסיה מצדה תכיר בעצמאותה של קוסובו, ותלחץ כמו שרק היא יודעת על סרביה בעלת בריתה לקבל את ההחלטה בדרכי שלום וללא שפיכות דמים. כאשר בתמורה ארצות-הברית והאיחוד האירופי יכירו בטרנסניסטריה (מובלעת שהכריזה באופן חד צדדי על עצמאותה ממולדובה ונתמכת על ידי מוסקבה), באבחזיה ובדרום אוסטיה (מחוזות גאורגיים הנלחמים על עצמאותם בתמיכת רוסית), כמדינות עצמאיות וחופשיות, וילחצו מצידם על מולדובה ובעיקר גאורגיה לקבל את ההחלטה, כאשר תשלומים כמו שידרוג היחסים בנאט"ו או אפילו צעדים ראשונים של אינטגרציה צריכים להילקח בחשבון.