אז למה לא מתערבים (עדיין) בסוריה ?

מדוע התערבו מדינות המערב רק לפני מספר שבועות בעימותים בלוב ובחוף השנהב, ועד כה הן נמנעות מלעשות זאת גם בסוריה

בשנים האחרונות חקרתי רבות את נושא ההתערבות הצבאית הבינלאומית, מדוע היא מתרחשת, מתי ואיך, כיצד היא מסתיימת, מי נוהג לבצע אותה ומדוע לעיתים היא מצליחה ולעיתים נכשלת. כאשר בדקתי לעומק עשרות התערבויות זרות בניסיון למצוא את הסיבות לפריצתן, 4 מאפיינים שבו וחזרו בעקביות בכל אחת מהן, כאשר לפחות אחד מאותם מאפיינים חייב להופיע בצורה מובהקת ומאפיין נוסף תומך, כל זאת כדי שהתערבות אכן תתרחש. ארבעת המאפיינים הם: משאבי טבע , הגירה, חלופה שלטונית ברורה ומאסה קריטית של הרוגים.

משאבי טבע והגירה אנושית 

צבא צרפת פועל בחוף השנהב 

משאבי טבע הוא כל משאב או סחורה שמחירו העולמי מושפע או יכול להיות משופע כתוצאה ישירה מהעימות במדינה. כאשר למדינות המתערבות ישנה  צפייה כי התערבות בסכסוך עשויה למתן חזרה את מחירו. משאבים אלו יכולים להיות סחורות של ממש כמו: נפט, גז, יהלומים, זהב ואחרים. או אפילו תשתיות קריטיות ואסטרטגיות כמו מעבר צינורות (כדוגמת באקו-טביליסי-ג'ייהאן), כבישים, תעלות מים (כדוגמת תעלת פנמה) ונתיבי מסחר. כאשר כל אחד מאותם משאבים יכול להתפאר בלפחות התערבות אחת או יותר בו הוא הפך לגורם הגורם להתערבותן של מדינות. 

הגירה, היא המצב בו עקב העימות הפנימי במדינה פליטים רבים מתחילים לעזוב את ביתם ולעבור את הגבול בדרכם אל מדינות שלישיות שכנות או לא שכנות. תופעה שיוצרת באופן אוטומטי נטל כלכלי על המדינות הלא מעורבות, ולעיתים אף גורמת לבעיות חברתיות וזהותיות. אך מעבר לכל דבר אחר הם מכניסים לתוך הסכסוך צד שאינו מעורב בו ונכפה עליו להיות חלק ממנו. כאשר הדוגמא המפורסמת מכולם היא מלחמת האזרחים בבנגלדש שהובילה לגל של 10 מיליון פליטים אל הודו שכנתה, אך גם תופעת הפליטים הפוקדים לאחרונה את מדינת ישראל להם יש קשר ישיר למלחמות האזרחים באפריקה.

ממונטזומה ועד לחופי טריפולי - התערבתם בסכסוך בלוב, ועכשיו מה?

המערב צריך להבין שהתערבות בלוב היא רק השלב הראשון בהבאת שקט למדינה, שינוי הגבולות הוא השלב המחייב הבא

התערבות בינלאומית בסכסוך פנימי של מדינה אחרת הוא תמיד עניין מורכב. מדינות נקרעות בין הצורך והרצון שלהן להתערב מאלף ואחת סיבות שונות ומשונות, לבין השמירה על ריבונותן של מדינות. הרי מי ערב לי שמה שאני עושה עכשיו למדינה אחרת לא יעשו לי בעתיד, ויותר מכך מי נתן לי את הסמכות המוסרית להתערב ומינה אותי לשוטר העולמי. לכן כאשר התערבויות ובעיקר התערבויות צבאיות לבסוף מתבצעות הן באות רק ששאר הכלים האפשריים נכשלו לחלוטין, וההתערבות הצבאית נשארה  הדרך היחידה.

מפת "החלוקה" של לוב

כך בדיוק קרה גם החודש, עם ההתערבות של נאט"ו בלוב. הנשיא אובמה שהצהיר רק לא מזמן שהמלחמה בעיראק הייתה טעות, ותחת המשמרת שלו ארצות הברית תפעל תמיד בדרך ההסכמה ותמנע ממלחמות של אחרים, שלח (יש שיגידו נגרר אחרי צרפת ובריטניה) את צבא ארצות הברית בשיתוף כוחות נאט"ו לפעול אווירת בלוב. גם כאן מדובר באמצעי האחרון שנשאר בארגז הכלים של אובמה, לאחר שעל פי הדיווחים לידי ארצות הברית הגיע מידע, כי כוחות של מועמר קדאפי עומדים לבצע רצח עם בעיר בנגאזי הנמצאת במזרח המדינה וכי לא ניתן לעצור את רצח העם ללא התערבות צבאית מהאוויר.

אבל האם ההתערבות של נאט"ו בלוב, מה שללא הפתעות תביא למורדים את הניצחון על קדאפי אכן תביא שקט ללוב? או שמדובר בתרופה זמנית שלא פותרת את בעיית היסוד של לוב ומדינות שכמותה, והיא בעיית הגבולות. בעיה שקיימת בכל המזרח התיכון ואפריקה, ושום התערבות צבאית מוצלחת ככל שתהייה לא יכולה למנוע לטווח ארוך.

נקודת ההכרעה של טורקיה מתקרבת

מדיניות אפס הבעיות של טורקיה עומדת לפני משבר על רקע המהומות בסוריה

מדיניות חוץ של "אפס בעיות" זו מדיניות החוץ שהציג שר החוץ הטורקי אהמט דבוטואולו (Ahmet Davutoğlu) במאי 2009 עבור יחסי החוץ של טורקיה תחת משמרתו. הכוונה הייתה ברורה, טורקיה תשאף לקיים יחסים טובים עם המספר הרב ביותר של מדינות בעולם ובמיוחד עם שכנותיה במזרח התיכון (להוציא את ישראל כמובן) וכך להפוך לכוח מוביל ולכתובת אליה ניתן לפנות בכדי לגשר ולפייס בכל מקרה של מחלוקת ברחבי המזרח התיכון.

אהמט דבוטואולו

ואכן בשנתיים וחצי האחרונות חיממה טורקיה את יחסיה עם כל מדינות האזור. היחסים בין טורקיה ואיראן עלו על גל של הצלחות, סוריה וטורקיה הגיעו להסכמה היסטורית לגבי מחלוקת הגבולות בין השתיים, טורקיה חתמה על הסכם סחר חופשי עם ירדן סוריה ולבנון (הסכם שבנתיים קיים רק על הנייר), וגם ערב הסעודית שומרת המקומות הקדושים חיממה את יחסיה עם האימפריה לשעבר, ההיא ששמרה על אותם מקומות בדיוק לפני כמאה שנה.

מעבר למזרח התיכון טורקיה גם חיזקה את יחסיה עם שאר מדינות העולם. בכדי להתקרב למדינות אירופה ולאיחוד האירופי עצמו ביצעה טורקיה רפורמות דמוקרטיות שנתפסו בבריסל כצעד חיובי וסמן ברור לעתיד. היא השקיעה מאמץ ומשאבים רבים בהתקרבות אל מדינות דרום אמריקה, ועל הדרך מצאה בברזיל שותפה קרובה לרעיונות החדשניים של מדינות החוץ הטורקית, ציר שזה לכינוי ציר אנקרה - ברזיליה שעלה לכותרות בעיקר בניסיונות למצוא פיתרון לסוגיה האיראנית. בנוסף לזאת טורקיה גם חזרה אל האזור הטורקי ההיסטורי וניסתה להיות גורם מתווך בקווקז וביחסים בין רוסיה למדינות המזרח התיכון, וחשוב מכל חתמה על הסכם פשרה היסטורי עם ארמניה.