יום שני, 7 בדצמבר 2009

הקשר ההודי-ישראלי

במחקר שנעשה לאחרונה על ידי משרד החוץ התגלה כי הודו היא המדינה הכי פרו-ישראלית בעולם. כן הודו, לא ארצות הברית, לא מדינת איים לא מוכרת באוקיינוס השקט, לא צרפת או רוסיה בהן ישנם ריכוזים גדולים של יהודים וגם לא קנדה, בריטניה או גרמניה להן קשר דיפלומטי חזק ויציב עם מדינת ישראל בהתעלם מהממשלה הנמצאת בשלטון. הודו. על פי הסקר כ-58 אחוזים מאזרחי הודו הינם בעלי דעה חיובית כלפי ישראל, למקום השניה הגיעה ארצות הברית עם 56 אחוזים מהציבור האמריקאי. כאשר מסתכלים על תוצאות הסקר לעומק, וזוכרים שבהודו ישנו מיעט מוסלמי המונה כמעט 10 אחוזים מהאוכלוסייה, ובין ישראל והודו היה נתק דיפלומטי של עשרות שנים, תוצאות האהדה בהודו הופכות מרשימות אף יותר.


על פניו נראים תוצאות הסקר מוזרות ביותר, מאיפה הגיעה הודו פתאום, מדינת ענק בדרום אסיה, ללא אוכלוסייה יהודית מקומית בסדר גודל משמעותי, בעלת קשרים ענפים עם מדינות העולם השלישי. כל זאת לפני שהזכרנו כי בין הודו וישראל לא התקיימו יחסים דיפלומטים עד שנות התשעים. כאשר במשך רוב שנות קיומן של המדינות, הודו הייתה מבקרת קשה של המדיניות הישראלית, ואף הייתה בין המוביליות של ליגת המדינות הבלתי מזדהות לתמיכה אוטומטית בעולם הערבי בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אבל האמת שהתוצאות לא אמורות להיות כאלו מפתיעות, הבנה עמוקה יותר של הודו, יחד עם הכרה של ההיסטוריה ההודית, האוכלוסייה ההודית, האתגריים האסטרטגיים העומדים בפניה וראיית מקומה בעולם, מגלות שהודו וישראל חולקות דמיון רב הרבה יותר ממה שרובנו נוטים לחשוב. אפשר אפילו לומר כי שתי המדינות בן בעלות הדמיון הרב ביותר בעולם.


עצמאות משותפת


גורלן של הודו וישראל נקשר יחד כבר בתחילת דרכן. גם הודו וגם ישראל קיבלו את עצמאותן בערך באותו הזמן, הודו עשתה זאת  באוגוסט 1947 וישראל במאי 1948 פחות משנה הפרש אחת מהשנייה. עצמאותן של שתי המדינות לא עברה בשקט, בשני המקרים היה מדובר בתוצאה של מלחמת אזרחים ארוכה ועקובה מדם שנוצרה עקב עזיבתו של השלטון הבריטי את האזור. במקרה ההודי מדובר היה במאבק בין האוכלוסייה ההינדית לאוכלוסייה המוסלמית בתוך הודו ובשכנותיה, פקיסטן ופקיסטן המזרחית הנקראת היום בשם בנגלדש. כאשר במקרה הישראלי היה מדובר במאבק בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית/מוסלמית בתחומה של ארץ ישראל, ובמדינות ערב השכנות. גם התוצאות של שתי המלחמות היו כמעט זהות, ויצרו חלוקה לא טבעית ולא מקובלת של חבל הארץ הקיים, לצד גל של פליטים פנימה והחוצה. ייתכן שההבדל היחיד באנלוגיה בין המדינות היא שישראל הציגה עצמה כיחסית מרוצה מהמצב שהסתיים בתום המלחמה, בעוד הודו הייתה מאוכזבת.



גם העבר הטרום מדינתי של שתי המדינות חולק דמיון רב בצורה מדהימה. גם הודו וגם ישראל הן קולוניות בריטיות לשעבר שההשפעה הבריטית עליהן ניכרת כמעט בכל תחומי החיים עד היום. בשיטה הפוליטית, בצורת מערכת הבחירות ובמערכת המשפט. כאשר בשתי המדינות קדם לאותו שלטון קולוניאלי בריטי שלטון סולטאני מוסלמי ארוך שנים שבאופן פלא החל גם הוא בערך באותה תקופה. בהודו הייתה זאת האימפריה המוגולית ששלטה בחצי היבשת מאז שנת 1526 ואילו בארץ ישראל הייתה זאת האימפריה העות'מאנית ששלטה במזרח התיכון מאז שנת 1517.



תהליך בניית המדינה

עבר בריטי משותף שירש שלטון מוסלמי

גם תהליך בניית המדינה לאחר קבלת העצמאות היה דומה. בשתי המדינות נבנתה הלאומיות על בסיס דתי ולא אתני או היסטורי כמו ברוב מדינות הלאום של העולם המודרני. כאשר בשתי המדינות הזהות המאחדת בין כל חלקי המדינה היא הזהות הדתית שמנסה לעשות הקבלה בין הדת ללאום תוך שמירה של צביון חילוני המקבל לתוכו גם את המיעוטים במדינה. הודו השתמשה בדת ההינדית כמוקד החיבור בין כל העמים, השפות והזהויות השונות בתוכה. וישראל השתמשה בדת היהודית כזהות המאחדת עבור כל אזרחיה והפליטים הרבים שהגיעו אל תחומה מארצות הערב ומאירופה מאז הקמתה. הדת ההינדית יכלה לאחד בין טמילי מדרום מזרח היבשת לפנג'אב מצפון מערבה בדיוק כשם הדת היהודית הייתה המגשר בין מזרחים לאשכנזים בישראל.



יתרה מזאת גם הודו וגם ישראל הן מדינות יחידות בנוף העולמי אשר בהן ורק בהן ישנו רוב דתי מסוים שאינו קיים בשום מקום אחר בעולם. ישראל היא המדינה היחידה בעולם עם רוב יהודי, והודו היא כמעט המדינה היחידה בעולם עם רוב הינדי. (נפאל היא המדינה ההינדית הנוספת, לכן לא פלא שישנם זרמים רבים בהודו שטוענים שנפאל צריכה להיות חלק מהודו). בנוסף שתי המדינות משתמשות בעובדה זאת לא פעם, בכדי לקדם את מקומן ותפקידן בעולם ובכדי לשמור על הזכויות של מאמני הדת שלהן בשאר מדינות העולם.



פוליטיקה וכלכלה



בשתי המדינות שנת 1977 היא נקודת מפנה בפוליטיקה ובדמוקרטיה. גם בהודו וגם בישראל במשך כמעט 30 שנה, היה השלטון נתון בידי מפלגה אחת. אותה מפלגת שלטון התאפיינה בכך שהייתה לגורם הדומיננטי ביותר במאבק העצמאות של המדינה ובשנים שלפני הקמת המדינה בתקופה שמכונה "המדינה שבדרך". בישראל הייתה זאת מפלגת מפא"י ובהודו הייתה זאת מפלגת הקונגרס. באופן מופלא בשנת 1977 התרחש לראשונה בשתי המדינות מהפך פוליטי. בישראל הייתה זאת מפלגת הליכוד שהתגבשה מאיחוד של מספר מפלגות ימין ותפסה את השלטון. כאשר במקרה ההודי הייתה זאת קואליציה של מפלגות אופוזיציה ימניות שהפילו את מפלגת הקונגרס.



דמוקרטיה ליברלית בגרסה מקומית
שתי המדינות הן מדינות דמוקרטיות, צורת משטר שלא מאפיינת את האזור בו הן שוכנות. ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון. והודו היא המדינה הדמוקרטית היחידה בדרום אסיה. בראייה רחבה עוד יותר כאשר מסתכלים על כל מערב אסיה, ניתן לראות שמחופי הים התיכון ועד חופי מפרץ בנגל, הודו וישראל הן שתי המדינות הדמוקרטיות היחידות באזור זה של היבשת. יתרה מזאת לא רק שישראל והודו הן שתי דמוקרטיות, הן שתי הדמוקרטיות היחידות שהוקמו אחרי מלחמת העולם השנייה בתהליך שמכונה באקדמיה "הגל השני של הדמוקרטיה", והצליחו לשמר את אותה הדמוקרטיה עד ימינו. כאשר במקביל למרות הדמוקרטיה, שתי המדינות אינן שוכחות את הזהות הדתית שלהן ומעניקות לה מקום מיוחד עם שורה של חוקים ותקנות למרות ערכי הדמוקרטיה הליברלית. אם בישראל מכונה התהליך כמדינה יהודית ודמוקרטית, אפשר לומר כי בהודו רואים זאת כמדינה הינדית ודמוקרטית.


גם במעמד הנשים בפוליטיקה ישראל והודו חולקת דמיון יוצא מהכלל. שתי המדינות היו מהחלוציות בעולם בהכתרת נשים, כאשר גם כאן קרה התהליך בסמיכות מדהימה. אינדירה גנדי הפכה להיות ראש ממשלת הודו בשנת 1966 לאחר מותו הפתאומי של ראש הממשלה לאל בהאדור ששטרי. בעוד שגולדה מאיר הפכה להיות ראש הממשלה של ישראל בשנת 1969 עם מותו הפתאומי של ראש הממשלה לוי אשכול.

גם תהליך החיים הכלכלי של שתי המדינות נראה שנלקח מאותו הספר. בתחילת דרכן תמכו שתי המדינות בשיטה הכלכלית הסוציאליסטית וניהלו באופן ברור ומכוון את המשקים של עצמן, בתכנון קפדני ובמנותק מכוחות השוק. למרות גישה כלכלית זאת ולמרות ההקשר של המלחמה הקרה שהתרחשה בעולם באותו הזמן, שתי המדינות נמנעו מלהצטרף לגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות. כאשר ישראל פנתה לכיוון המערב כדוגמת צרפת ובריטניה ובמיוחד אל ארצות הברית מאז 1967 ואילו הודו פנתה לכיוון האי הזדהות והקמת ליגת המדינות הבלתי מזדהות. התהליך עבר שינוי כאשר בשנות השמונים החלו שתי המדינות לזנוח את האידיאולוגיה הסוציאליסטית ולעבור אל עבר שוק חופשי, עד למצב של ימינו בו שתי הכלכלות הן מהיותר חופשיות שיש בעולם, ובזמן שכלכלות מערביות רבות נעות בחזרה שמאלה הן הולכות בכיוון ההפוך.

כאשר מגיעים לנושאים אסטרטגיים ולאתגרים הביטחוניים והקיומיים העומדים בפני שתי המדינות, הדמיון רק הולך וגדל. שתי המדינות מנהלות סכסוך בלתי נגמר מאז הקמתן מול אויב מוסלמי. הודו עם פקיסטן, וישראל עם מדינות ערב. בשני המקרים הסכסוך לובש גם צורה של מלחמות של ממש במיוחד בתחילת הדרך ועובר לצורה של טרור ופיגועי התאבדות מבית ומחוץ במיוחד בשנים האחרונות. שתי המדינות הספיקו לנהל מלחמה עם רוב המדינות השוכנות באזורם. ישראל עם סוריה, ירדן, לבנון ומצרים. והודו עם פקיסטןסרי לנקה, בנגלדש, נפאל, וסין. שתי המדינות גם חתמו בדיוק על שני הסכמי שלום עם שכנותיה, ישראל עם מצרים וירדן, והודו עם בנגלדש וסרי לנקה. בנוסף כתוצאה מאותן מלחמות, שתי המדינות מחזיקות עד היום שטח אדמה שאינו מוכר על ידי העולם כשלהן, קשמיר במקרה ההודי, והגדה המערבית במקרה הישראלי, כאשר התפיסה של שתי המדינות בנוגע לשטח היא זהה, זכות היסטורית מימי קדם. כאשר במקרה של הגבול המזרחי של הודו עם בנגלדש הסיפור מורכב עוד יותר ומזכיר מבחינות רבות את חלוקת הריבונות ביהודה ושומרון לשטחי A, B, ו-C.

כמובן שישנו גם שוני גדול בין שתי המדינות, הודו היא מדינת ענק עם האוכלוסייה השנייה בגודלה בעולם, בעוד ישראל מדינה פצפונת גם בשטחה וגם באוכלוסייתה שבהודו בקושי נחשבת תת-מחוז. הודו היא מדינת עולם שלישי, שעדין נאלצת להתמודד עם עוני רב בשטחה, למרות הפריחה הכלכלית בשנים האחרונות. בעוד שישראל היא מדינה שבה רמת ההכנסה לנפש היא מהגבוהות בעולם.

אבל נראה שקווי הדמיון הרבים כל כך בין המדינות, חזקים יותר מהשוני בין השתיים ויותר מהפוליטיקה. התמיכה ההודית בישראל היא עמוקה יותר מאשר אינטרס פוליטי או כלכלי רגעי, ולכן היא גם באה לידי ביטוי בסקר בצורה ברורה כך כל. נקווה רק שהמנהיגים בשתי המדינות, ובייחוד בישראל, ידעו לקחת את קווי הדמיון הרבים האלו, ולהפוך את הקשר בין המדינות לקשר אסטרטגי חשוב לא פחות מהקשר הישראלי אמריקאי. עם ארצות הברית היא דלת הכניסה של ישראל לעולם המערבי, הודו יכולה להיות דלת הכניסה הזאת עבור מדינות אסיה והעולם השלישי.

-----------התווסף ב-1 במרץ 2012-----------
גרסה נוספת של המאמר פורסמה במגזין IASIA לכבוד 20 שנה למיסוד היחסים בין המדינות.




2 comments:

אנונימי אמר/ה...

הודו מעולם לא נלחמה עם סרילנקה או נפאל. בסרילנקה התקיים שנים ארוכות סכסוך פנימי בין המחתרת של המעוט הטאמילי שמקורו בדרום הודו לבין הממשלה המרכזית המייצגת את הרוב הסינהלזי במדינה. עם נפאל יש לעיתים נדירות סכסוכי גבול אך מעולם לא פרצה מלחמה בין שתי המדינות

Omer Gendler אמר/ה...

בשנת 1987 הודו ניסתה להתערב במלחמת האזרחים בסרילנקה. זה עלה לה באלף חיילים הרוגים ובאלפי קורבנות בצד הסינהלי / טמילי לבסוף הודו נסוגה מהאי בשנת 1990. זה אמנם לא מלחמה ישירה בין המדינות אבל זה עימות צבאי לכל דבר.

הוסף רשומת תגובה