מבצר אירופה וסופה של האדישות

מאז שנת 2005 כיאה למעצמה המובילה והעשירה בעולם נכנסו מדי שנה לארצות הברית למעלה ממיליון מהגרים. חלקם פליטים, חלקם מבקשי מקלט וחלקם מהגרי עבודה. במקביל לאותה מסה של מהגרים, כך לפי ההערכות, נכנסו לגבולותיה של ארצות-הברית מהגרים לא חוקיים במספר דומה. המספרים המדהימים של כמעט 20 מיליון בני אדם בעשור, מסבירים כיצד כיום 17 אחוז מאזרחי ארצות הברית כלל לא נולדו במדינה. אם לוקחים בחשבון את אלו הנמצאים בין גבולות המדינה בצורה בלתי חוקית ואינם רשומים במספרים הרשמיים, יש המדברים אפילו על 20 אחוז מהאוכלוסייה הכללית. ועדיין, למרות המספרים העצומים הללו, ארצות הברית לא סיפקה לנו תמונות של הסתערות על רכבות, מחנות פליטים מאולתרים, סירות טובעות בלב ים, משאיות עמוסות בגופות, זרנוקים של משמר החופים, גופות הנשטפות אל החוף או דיבורים בלתי פוסקים על "נדידת העמים החדשה". להפך, ארצות הברית מרוויחה מגלי ההגירה לגבולותיה, כלכלתה משגשגת, רוב המהגרים משתלבים בחברה (שלושה מבין חמשת המועמדים המובלים לנשיאות במפלגה הרפובליקנית הם בני מהגרים, וכמובן גם הנשיא האמריקאי עצמו) כאשר הסיפור האמריקאי והמתוס האמריקאי לאורך הדורות הוא סיפורם של המהגרים.

נכון, לארצות הברית יש מספר יתרונות מובהקים: גאוגרפיים תרבותיים וזהותיים בקליטת מהגרים. היא מדינה שמוקפת בשני אוקיאנוסים אדירים ההופכים את המסע אליה מחוץ ליבשת אמריקה למורכב, קשה ויקר, ומאפשרים לא פעם לארצות הברית לבחור בעצמה כבר במדינת המוצא את מי היא עתידה להכניס לשטחה. בצפונה נמצאת קנדה - אחת המדינות העשירות בעולם ויעד הגירה בפני עצמו - כאשר גבולה הדרומי הוא הגבול קולט ההגירה היבשתי היחיד שהיא צריכה לתחזק. אשר גם בו מתרחשים שינויים אדרים, כאשר מקסיקו, היא אחת מהמדינות שקצב הצמיחה הכלכלי שלה הוא מהגבוהים בעולם, אשר בעשרים השנים האחרונות הרימה מילונים מעוני. בנוסף, זהותה של המעצמה האמריקאית זהות של לאום אזרחי חזק המוחק תוך דור עד שניים את רוב הזהויות המגיעות אליו כמובן מסייעת לתהליך. אבל לא רק הגאוגרפיה או הזהות הן שעושות את ההבדל, תרבות וגאוגרפיה יש גם באוסטרליה - מדינה המתקשה קצת יותר בשנים האחרונות בנושא ההגירה, או ביפן אליה מהגרים כמעט ואינם מגיעים - ההבדל הוא המדיניות. 50 מדינות יש בארצות הברית ולמעל 30 מתוכן יש גבול חיצוני עם העולם. הרבה גבולות, הרבה מדינות עם שוני פנימי, אבל מדיניות הגירה יש רק אחת.

חוסר במדיניות אחידה

חזרה לאירופה. בשנים האחרונות חוותה היבשת שני משברים מרכזיים, בדגש על המדינות של האיחוד האירופי. המשבר הכלכלי שבשיאו הביא למשבר הכלכלי ביוון, לאיומי פרישה, ולסכנת פירוק גוש האירו שריחפה כל העת מעל. וכעת משבר המהגרים שגם הוא עלול להוביל לפרישת מדינות (לדוגמא, הסקר האחרון בקרב אזרחי בריטניה). על פניו, סיבותיהם של שני המשברים הללו שונים בתכלית, מקיפים תחומי חיים ומדינות אחרות ואינם קשורים זה לזה ואף עשויים לגרום לתהליך הפוך. אבל בפועל, הם נובעים בדיוק מאותה בעיה: היעדר מדיניות, או יותר מדוייק היעדר מדיניות אחידה. הן בכלכלה והן בהגירה, והן בתחומים רבים אחרים. אירופה מדברת במספר קולות, מונעת ממספר אינטרסים מנוגדים, פועלת ללא הנהגה ברורה, אינה יודעת את המטרה הסופית ולא פעם, נגררת או מגיבה אחרי דעתה של גרמניה שדעתה קשורה למצבה שהיא שונה מאד מדעתן ומצבן של המדינות האחרות באיחוד האירופי. וכאשר אין מדינות אחידה, הבלגן חוגג.

המשבר הכלכלי חשף את הקושי המובנה שקיים באיחוד האירופי: הוא מורכב ממדינות בעלות כלכלות שונות בתכלית, והמדיניות הכלכלית שלו היא מעין יצור כלאיים שמוסיף טלאי על טלאי וקושי על הקושי, לאלו הקיימים גם ככה. חלק מהכלים העומדים בדרך כלל לרשותן של מדינות, כגון קביעת מדיניות מוניטרית ומטבע אחד הסממנים החשובים של ריבונות אחת, הועברו מאז שנות ה-90 אל גורם על-לאומי – האיחוד האירופי, (וגם זה רק על ידי חלק מהמדינות) בעוד שכלים אחרים דוגמת מדיניות מיסוי, חובות וחוקי עבודה נשארו בידי המדינות. הגיוון הכלכלי של המדינות לצד מדיניות הכלאיים של האיחוד, הובילו למצב הביש במשבר עם יוון. במקום שהאיחוד יטפל במשבר בצורה יעילה ומהירה לטובת כלל אירופה, או לחילופין שיוון תטפל בו עצמאית בצורה הטובה ביותר עבור עצמה, נוצר "מישמש": מצב בו יוון מוגבלת בפעולותיה מצד אחד, והאיחוד האירופי מוגבל בפעולותיו גם הוא מצד שני. וכאשר חלק מהכלים עומדים לרשות צד אחד וחלק לרשותו של צד אחר והסכמה אין, כמעט בלתי אפשרי לפתור משברים סבוכים.

בסופו של דבר עמדו בפני יוון והאיחוד שתי אפשרויות מרכזיות. פרישת יוון ועזיבתה את האיחוד המוניטרי או אפילו האיחוד האירופי כולו בדרכה לעצמאות מחודשת (עוד שלב בפילוג האירופי), או העמקת האינטגרציה ביבשת,  בדמות הסכם שינחית על יוון תכתיבים כלכליים מממשלות אחרות באיחוד האירופי כמו גרמניה או צרפת או אפילו בריסל עצמה. לעת עתה בחרו מדינות אירופה באפשרות השנייה, העמקת האינטגרציה גם אם רק בצורה הצהרתית. אך כל עוד האינטגרציה אינה מושלמת ומדובר רק בהצהרות מותר לשער שמדובר רק בקדימון לקראת המשבר הבא שמחכה מעבר לפינה.

כמו הזירה הכלכלית, גם משבר קליטת ההגירה באירופה נובע מסיבות דומות. האיחוד האירופי מורכב ממדינות רבות, המחזיקות במדיניות הגירה וקליטה שונה ומגוונת. בעוד שבמרכזו וליבו של האיחוד האירופי שוכנות מדינות כמו גרמניה, אוסטריה הולנד, ומדינות סקנדינביה, מדינות עשירות ומבוגרות הזקוקות למהגרים וידיים עובדות, מדינות שבמשך שנים היו יעדי הגירה פופולריים, גם מתוך מדינות האיחוד האירופי החוצה וגם מאלו שמחוץ לו בעיקר מהקולוניות לשעבר ומהעולם המתפתח. בפריפריה של האיחוד האירופי לעומת זאת, ישנן מדינות מסוג אחר לגמרי, כדוגמת מדינות מזרח ודרום-מזרח אירופה, מדינות שבעיקר מייצרות בעצמן מהגרים לאירופה וכמעט שאינן מקבלות כאלה מבחוץ.

אך בעוד מדיניות ההגירה בין המדינות, והאינטרסים של כל אחת מהן שונים לחלוטין, מאז שנת 1985 הכלים העומדים בפני המדינות, לאכוף ולהשיג את אותם יעדים, מוגבלים ביותר. בשנת 1985 נחתמה אמנת שנגן המאפשרת את המעבר החופשי (הורדת הגבולות וההפרדה בין עבודה לתנועה) בין חמש מדינות באיחוד האירופי ועם השנים הלכה והתרחבה עד שהיום היא כוללת את רוב מדינות האיחוד האירופי, לצד מספר מועט של מדינות חיצונית. לכן מדיניות ההגירה הפנימית שבין המדינות החתומות על האמנה הופקעה מהן, ועברה למעשה לידי בריסל והאיחוד האירופי. לעומת זאת, הגנת הגבולות ומדינות ההגירה החיצונית נשמרה ברובה בידיהן של המדינות, למעט מספר חריגים, ויוצאי דופן. איטליה למשל, שולטת על גבולה הימי עם מדינות הים התיכון, אבל גבולה עם צרפת או אוסטריה בפועל אינו בשליטה המלאה שלה. כך, מהגר המעוניין להגיע לאיטליה ואינו מצליח לעשות זאת בדרך הישירה דרך הים עקב פעולת אכיפה מוצלחת של משמר החופים האיטלקי, יכול באופן תאורטי, להגיע לכל מדינה אחרת החתומה על אמנת שנגן אליה הוא מוצא גישה קלה יותר ומשם דרכו לאיטליה הופכת קלה ופשוטה. כאשר המצב כמובן עובד גם הפוך.

מילכוד המדינה המקבלת
אך איטליה וצרפת הן הדוגמא הפחות בעייתית, לפחות כרגע. מכיוון שבאיחוד האירופי נוצר מצב אבסורדי ומורכב עוד יותר, בו רוב המדינות האירופאיות המחזיקות בגבולות החיצוניים של האיחוד האירופי הן לא מדינות גדולות, חזקות ועשירות כמו איטליה. אלא - יוון, ספרד, פולין, רומניה, בולגריה ואחרות - מדינות שאינן זקוקות למהגרים, ומהגרים גם ברוב המקרים אינם רוצים להגר אליהן.

לעומת זאת, המדינות החזקות והעשירות הנחשבות ליעדי ההגירה המרכזיים, כמו גרמניה, כמעט ולא מחזיקות גבול חיצוני בינלאומי הקרוב ליעדי ההגירה. כך, משמשות המדינות החלשות שער כניסה אל המדינות החזקות המרוחקות יותר. במצב דברים זה, מדיניות ההגירה החיצונית של יוון, פולין או הונגריה היא זו שקובעת בפועל את מדיניות ההגירה החיצונית של גרמניה. מדיניות המנותקת מהאינטרסים של שתי המדינות, זו שדרכה עוברים המהגרים וזו שאליה הם מגיעים לבסוף.

בנוסף אמנות בינלאומיות המתעלמות מהעובדה כי אירופה כבר מזמן אינה רק יבשת של מדינות, וקובעות כי פליט מקבל מעמד של מקלט במדינה הראשונה שבה הוא נקלט מסבכות את הסיפור עוד יותר ודורשת מפליט שמעוניין להגיע לגרמניה לבקש מעמד של פליטות במדינות כמו הונגריה או יוון. דבר השקול לכך שמהגר שרוצה להגיע לקולורדו, או ניו יורק בארצות הברית ונכנס דרך אריזונה ייאלץ להישאר באריזונה.מצב לא מתקבל על הדעת במקרה האמריקאי ולכן היה אמור גם להיות לא מתקבל על הדעת באירופה השואפת למיזוג.

כמו בסיפור הכלכלי, גם בעיית ההגירה מותירה את אותן שתי אפשרויות. הראשונה היא התעלמות מהסכם שנגן, שזו רק מילה יפה לומר פרישה ממנו. מצב בו כל מדינה עושה את הטוב ביותר עבורה ללא קשר לגבולות הפתוחים באיחוד האירופי וללא קשר לחוקים והאמנות של האיחוד. דוגמאות לכך ראינו בשבוע שעבר כאשר גרמניה ביקשה לעצור רכבות מהונגריה, דנמרק איימה להחזיר פליטים ליוון, צרפת זעמה על מדיניות ההגירה של איטליה וספרד, ובריטניה הואשמה בהתעלמות מהמצב (דבר המתאפשר לה מכיוון שאינה חתומה באופן מלא על אמנת שנגן). ככל שהזמן יעבור סביר להניח כי דוגמאות אלו יהפכו נפוצות יותר בעיקר במדינות שהצטרפו מאוחר לאיחוד האירופי ומרגישות פחות מחויבות אליו. אוסטריה, צ'כיה, הונגריה וסלובקיה הן כמובן החשודות המיידיות. 

האפשרות השנייה, בדיוק כמו בנושא הכלכלי היא העמקת האינטגרציה האירופאית, הרחבת הסכם שנגן, ויצירת מדיניות הגירה אחידה גם לגבי גבולותיה החיצוניים של אירופה – שתתבצע באמצעות כוחות שיטור משותפים, משמר גבול אחיד, מכסות, יעדי הגירה כלל-אירופיים, חלוקה של המהגרים באופן שווה ואחיד יותר, שיתוף פעולה עם מדינות חיצוניות (טוריקה, לוב, מרוקו) והפלת סוגיית הפליטים עליהן יחד עם תשלום יפה מצד אירופה ועוד. מדיניות הלוקחת בחשבון את האינטרסים של האיחוד האירופי אבל לא פחות את האינטרסים של המדינות המרכיבות אותו.

הטענה המרכזית של קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל היא שכל מדינה באיחוד האירופי צריכה לחלוק באופן שווה את נטל ההגירה והפליטים ל...
Posted by Omer Gendler on Tuesday, September 1, 2015

בין דגמים של לאומיות

בעיה נוספת המקשה על אירופה לקלוט מהגרים בצורה כוללת ולא לפי מדינות, היא הלאומיות באירופה. בעוד שבארצות הברית, אותה הזכרנו קודם, ישנה זהות אמריקאית אזרחית ברורה וחזקה והמדינה נחשבת לאחת המדינות הפטריוטיות בעולם. (רק השבוע זכנו לראות זאת בניסיון ההצתה של דגל ארצות הברית). כאשר בין המדינות הרבות, טקסס, פלורידה, ניו יורק או קליפורניה, למרות השוני, המאחד גובר על המפלג. האיחוד האירופי הוא פסיפס של מדינות בעלות מודלים שונים של לאומיות. כאשר מעל כולן, עומד האיחוד האירופי שמנסה לבנות לאומיות או זהות חדשה כלל אירופאיות ובכך מקשה ומסבך את התהליך עוד יותר.

לכן לא פלא שמדינות כמו גרמניה, הולנד או מדינות סקנדינביה מסוגלות לקלוט פליטים בצורה פשוטה וקלה, זאת מכיוון שאלו מדינות בהן הלאומיות האתנית הלכה והתמוססה בעשורים האחרונים, אותה החליפה בהדרגה לאומיות אזרחית המקדשת זכויות אדם וליברליות ואפילו אירופאיות או קוסמופוליטיות. בגרמניה ניתן לראות זאת בצורה חזקה עוד יותר בשוני ביחס למהגרים שבין מערב גרמניה בו ישנה לאומיות אזרחית חזקה לבין בוואריה שנמצאת בדרום מזרחה בה הלאומיות האתנית עדיין שולטת.

לעומת זאת מדינות מזרח אירופה ודרומה הן מדינות שקיבלו את עצמאותן רק לפני 25 שנה, כאשר קרסה ברית המועצות. אלו מדינות שעדיין מגבשות את זהותן הלאומיות, ועדיין מפתחות את השוני הלאומי-האתני שלהן מהמודלים שהונחלו על ידי "הכובשים" הקודמים ומאלו שקיימים היום בשאר מדינות אירופה. לכן אין זה גם מפתיע שדווקא במדינות כמו הונגריה, פולין או צ'כיה נשמעים קולות נגד קליטת מהגרים ובייחוד נגד קליטת מהגרים מוסלמים ואפריקאים. מה שלקח להולנד, שבדיה או אפילו גרמניה עשרות שנים, בתהליך של ביסוס זהות חדשה ואינטגרציה לתוך היבשת נמצא עדיין רק בתחילת הדרך במדינות אלו.

בריטניה היא דוגמא מורכבת עוד יותר, כאשר בריטניה שלאורך שנים הייתה דוגמא לאימפריה בעלת לאומיות אזרחית חזקה, בה חיים זה לצד זה עשרות עמים שונים, החלה בשנים האחרונות לחזור למודל מורכב יותר של זהות אתנית משתנה. עובדה שהגיעה לידי ביטוי במשאל העם על עצמאות סקוטלנד בשנה שעברה, בבחירות האחרונות, ובטרנספורמציה שעובר השמאל בממלכה. לכן אין זה גם מפתיע כי בריטניה למרות זהותה האזרחית כמעט ואינה מעוניינת לקלוט מהגרים בגל הנוכחי וזוכה על כך לביקורת רבה מגרמניה ושאר מדינות מערב אירופה.

הגירה וקבלת פליטים היא תמיד החלטה פוליטית רעה והחלטה מוסרית טובה. עוד לא היה פוליטיקאי שתמך בהגירה נרחבת ותוגמל על כך בק...

Posted by Omer Gendler on Sunday, September 6, 2015

מבצר אירופה

בשנות השבעים והשמונים היה המונח "מבצר אירופה" כינוי למדיניות הכלכלית שניהלו מדינות האיחוד האירופי. מצד אחד הסרת מחסומים כלכליים פנימיים, הגברת הסחר, מכס משותף, תנועה חופשית כל הדרך ליצירת שוק כלכלי אחד, אחיד ויחיד, מהלך שעבר בהצלחה ונחשב לאחד הניסים של המאה ה-20.  בעוד שמצד שני, בזמן שאירופה שיטחה את המתרחש בתוך גבולותיה שלה היא בנתה חומות והגנות אל מול הכלכלות של העולם החיצוני, חומות שהתבטאו במכסים גבוהים, סובסידיות, אי חתימה על הסכמי סחר וצעדים אחרים. מדיניות שוק חופשי מצד אחד בין מדינות האיחוד האירופי לעומת מדיניות פרוטקציוניסטית בין מדינות האיחוד האירופי לעולם החיצון. שני עולמות ויבשת אחת, העולם הפנימי והעולם החיצוני.

הרחבתו והגדלתו של האיחוד לאורך השנים לא שינתה הרבה מעקרון בסיס זה. בעוד מעצמות אחרות כמו ארצות הברית הלכו ונפתחו כלכלית אל העולם החיצון ובעיקר אל אסיה והכלכלות המתעוררות, האיחוד האירופי דבק במדיניות המבצר. ככל שהתרחב בגודלו וצירף אליו עוד מדינות, כך הוסיף האיחוד לשטח את המגרש שבין השחקנים הפנימיים, אבל המשיך לבנות חומות והגנות אל מול המתרחש בחוץ. אם תרצו חומות של אדישות.

כמו בכלכלה, גם מדיניות החוץ האירופית – שבה שזורה גם מדיניות ההגירה היא מדיניות נוספת של מבצר. אבל בעוד בכלכלה מדיניות המבצר, (גם אם רבים חולקים על יתרונותיה בטווח הארוך ואפילו על מוסריותה) כרגע עובדת, במדיניות החוץ המבצר הינו קללה.

למרות שמלחמות אזרחים, סכסכים בין-מדינתיים, רודנים אכזריים והפרה שיטתית של זכויות אדם מתרחשים מאות

מושכים לכל הכיוונים

קילומטרים בלבד מגבולו של האיחוד האירופי, האיחוד מתייחס אליהם כאילו היו על פלנטה אחרת. גלי ההגירה האחרונים לאירופה הם לא רק תוצאה של מדינות עשירות הקורצות לאזרחיהן של מדינות עניות, במיוחד בעולם גלובלי בו המרחקים מצטמצמים.  אלא גם, ואולי בעיקר תוצאה של משברים במזרח התיכון, מרכז אסיה ואפריקה שאירופה משכה את ידה מכל התערבות בהם, קולה אינו נשמע ומדיניותה אינה ברורה. האם מישהו יודע מה עמדתה של אירופה בנוגע לסוריה? לעתידו של אסד? לוב? עיראק? תימן? מצרים? אוקראינה? אפילו בנושא הישראלי בו לעיתים ניתן לחשוב שאירופה נגדנו בצורה מוחלטת אין קול אחד. כאשר הפער שמפריד בין מרקל, הולנד, קמרון והפקידות של בריסל עצום ונפרש על רוב הקשת הפוליטית הקיימת באירופה.  

קחו למשל את מלחמת האזרחים בלוב. מדינות אירופה נחלקו קשות בשאלת ההתערבות בנעשה במדינה, ולבסוף נפל הפור על מהלך צבאי אליו נגררה גם ארצות הברית. לאחריו, כאשר הודח קדאפי והמלחמה נמשכה, לא התקבלה החלטה באירופה מה עושים ביום שאחרי. כל המדינות למעט איטליה, התעלמו מהתוצאה והשאירו את לוב להתמודד לבדה עם ההשלכות. וההשלכות הללו לא איחרו להגיע בדמות הגירה בלתי פוסקת מהים התיכון, עיקוב במשלוחי נפט, פגיעה ביציבות המשטרים מסביב ולבסוף בהתבססות דעא"ש במדינה.

ריבוי הקולות ואי-ההסכמה התרחשו גם במקרה העיראקי בשנת 2003, אז נחלק המחנה בין בריטניה ו"המצטרפות החדשות" לבין מה שהנשיא בוש כינה "אירופה הישנה" הציר הגרמני-צרפתי. גם במקרה הסורי מאז תחילת מלחמת האזרחים, בהסכם הגרעין האיראני, בפלישה הרוסית לאוקראינה ובצורה קיצונית עוד יותר בכל הקשור למדינות אפריקה עקב העבר הקולוניאלי של חלק מהמדינות ביבשת. אפילו בנושאים "בינלאומיים" פנימיים כמו שאלת עצמאות סקוטלנד או קטלוניה, הרחבת האיחוד לבלקן או יחסי אירופה טורקיה, אירופה אינה מסוגלת להגיע למדיניות ברורה ומגובשת, כאשר היא אינה מדברת בקול אחד ולעתים אפילו אינה מדברת בכלל. אירופה מציגה מבצר שכמעט ואינו מביע דעה ומדיניות אחידה לגבי המתרחש בעולם אבל נאלץ לספוג את כל ההשלכות של חוסר מדיניות זו. מצבר שאינו בו היא אינה יוזמת דבר ורק נגררת להגיב לעיתים ביוקר. בהשאלה מהמאמר "לא על הגז לבדו" אפשר לומר שאירופה היא הננס הנורבגי של העולם.

בעולם הכלכלי המבצר אולי עבד, היעד של שימור השלום באירופה ויצירת השוק המשותף היה חשוב וקריטי הרבה יותר מאשר מיזוג כלכלת אירופה גם לתוך כלכלות העולם. אבל בזירה המדינית והביטחונית אירופה אינה יכולה להמשיך לשחק את משחק האדישות. חומות המבצר האירופי אינן מספיק גבוהות כדי להתעלם מהמתרחש בחוץ ובכדי לספוג עליהן את ההדף. האיחוד האירופי נוצר כדי למנוע את המלחמות והמשברים הבלתי פוסקים שהיו, אבל האם הוא מסגול למנוע את המשברים ומהלחמות שיבואו? אם מדינות האיחוד האירופי אכן רואות את עצמן כמעצמה מערבית נוספת לארצות הברית הן צריכות להתחיל לדבר בקול אחד, בקול של אירופה ולא בקול של מדינות אירופה. אם הן לא יעשו זאת אז כמו בשנים האחרונות הן יכולות להמשיך להתנהל ממשבר למשבר, רק שאז העולם ומשבריו ייקבעו את גורלה של אירופה ולא אירופה היא שתקבע את גורלה שלה.

גרסה נוספת של המאמר פורסמה גם במידה


פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שבעה מיליון סורים הפכו פליטים, זה המספר המדהים שמפרסם האו"ם הבוקר. שבעה מיליון פליטים מהם שני מיליון ילדים מאז התחילה מל...
Posted by Omer Gendler on Monday, September 2, 2013

כמעט 100 שנה אחרי הסכם לוזאן, חוזה בו טורקיה והמעצמות של אז הסכימו על חילופי אוכלוסייה בין יוון וטורקיה בהיקף של מיליוני...
Posted by Omer Gendler on Friday, March 18, 2016

מאירלנד למקסיקו, 160 שנה של הגירה לארצות הבריתFrom Ireland to Mexico 160 years of immigration to the United States
Posted by Omer Gendler on Saturday, March 5, 2016