הבחירות בצ'כיה - אנטי ממסדיות ואנטי אירופאיות

זהבה גלאון פורשת מהכנסת

הנה 12 דברים שאתם צריכים לדעת כדי להבין את משאל העם שמתקיים היום בקטלוניה

הבחירות בגרמניה - מה באמת קרה שם

עכשיו שכבר עברו מספיק שעות, וקצת נרגענו אפשר להתעמק ובאמת להבין מה קרה אתמול בגרמניה

תזוזה ימינה --- כמעט בכל המחוזות ואזורי ההצבעה השונים נרשמה עלייה בהצבעה למפלגות ימין או מרכז לעומת הבחירות הקודמות. לא משנה האם זה המפלגה הנוצרית-דמוקרטית של מרקל אלטרנטיבה לגרמניה הקיצונית או כל אחת אחרת שתבחרו. הגוש כגוש גדל ונרשמה תזוזה ימינה של כל המפה הפוליטית.

אירופה הממוזגת --- זה לא צריך להפתיע, זה תהליך הדרגתי שמתרחש בכל היבשת. בדיוק כמו שקרה בהולנד, באיטליה, בנורבגיה, בצרפת ובבריטניה גם בגרמניה אין חדש תחת השמש. אירופה בעשור האחרון הולכת ימינה וזה גל טבעי שגולש ממדינה למדינה. כמו שלפניו היו שנים רבות של גלים בהם זזה המערכת הפוליטית שמאלה עכשיו הכיוון הוא ימינה. זה תמיד זמני זה תמיד בר חלוף וזה תמיד מוביל בסוף לתגובת נגד. אירופה היא יחידה ממזוגזגת הרבה יותר מאשר אנחנו מבינים, או רוצים לעיתים לקבל ולכן מה שקורה במדינה אחת משפיעה על כולן.

שתיים זה לא מספיק --- השיטה הדו מפלגתית מאבדת מעוצמתה. נכון הימין הקיצוני זכה אתמול להישג משמעותי, אבל הוא לא היחיד, ועל זה פחות מדברים בישראל. גם השמאל הקיצוני על שתי המפלגות השונות שלו התחזק, די לינקה והירוקים וגם מפלגת המרכז המפלגה הדמוקרטית החופשית. יותר משמדובר בהישג של המפלגות הקטנות מדובר בקריסת המפלגות הוותיקות והסדר הישן. נכון אנגלה מרקל עדיין בשלטון, אבל זה שלטון מבוזר בהרבה. וכן, גם הנושא הזה דומה למה שקרה בבריטניה, הולנד וצרפת. המפלגות הוותיקות כבר לא מספקות את הסחורה ונחלשות. שוב, אירופה היא ישות ממוזגת.

אזוריות --- כמו שאר מדינות אירופה גם גרמניה מפתחת בהדרגה מבנה פוליטי של אזוריות. זה טבעי. אמנם אלטרנטיבה לגרמניה הפכה למפלגה השלילית בגודלה, אבל זה בעצם שקר סטטיסטי. באזורים מסוימים בגרמניה היא המפלגה הרביעית, החמישית או אפילו לא קיימת. בעוד שבאזורים אחרים כמו במזרח גרמניה היא המפלגה השנייה ואפילו הראשונה, בחלקים מסקסוניה לדוגמא. תוסיפו לזה את הדומיננטיות של האיחוד הנוצרי-סוציאלי בבוואריה, של המפלגה הסוציאל-דמוקרטי בהסן ונורדריין-וסטפאליה ושל די לינקה בברלין והרי לכם מפה אזורית. ולאור האופנה המתרחשת בקטלוניה, בסקוטלנד, באיי פארו ובוונציה. אז צריך לזכור שגם גרמניה היא לא מקשה אחת ולאומיות וזהות אזורית קודמת ועתיקה יותר מבצבצת ופורחת בכל חלקיה. וזה לא הולך להשתנות בקרוב, להפך זה רק יתחזק.

כורדיסטן ומדינות ללא מוצא לים

בעקבות סוריה, ולבקשת הממשלה בבגדאד איראן הודיעה אחר הצהריים שהיא סוגרת את המרחב האוויר שלה עם כורדיסטן העיראקית, צעד שאמור להיות מושלם בקרוב גם על ידי טורקיה. אם תרצו מצור לקראת משאל העם הכורדי מחר.

בעולם יש בסך הכול 49 מדינות וישויות פוליטיות סמי-עצמאיות, ללא מוצא לים. אם נוציא מהספירה נסיכויות, מדינות ננסיות ומדינות שזוכות להכרה מוגבלת, אז יש קצת יותר מ-30. אם כורדיסטן העיראקית תממש לאחר משאל העם את ריבונותה ותהפוך מדינה עצמאית היא תהייה המדינה החברה החדשה במועדון המפוקפק הזה.

זה לא פלא שהכורדים וכורדיסטן העיראקית בפרט הם עם/מדינה שכזה ושהזכות להגדרה עצמאית שלהם לא מומשה למרות מאה שנה של ניסיונות. מדינות ללא מוצא לים הן מהישויות הפוליטיות הקשות ביותר לתחזוקה ולהישרדות לאורך זמן, והן בדרך כלל שורדות רק כאשר מתקיימים שני תנאים:

התנאי הראשון הוא שמסיבות גאופוליטיות אבל גם אחרות קשה לכבוש אותן, ושהעם היושב בשטחן מחזיק את עצמאותו בכוח החרב חרף ניסיונות שונים לפגוע בו. דבר שבמקרה הכורדי אכן מתקיים. עיינו ערך אפגניסטן, בית הקברות של לאימפריות.

התנאי השני הוא שיתוף פעולה ויחסי ידידות עם השכנים. כשלמדינה אין מוצא לים, והיא רוצה להיות שותפה לסחר בינלאומי נורמלי וסדיר, בשביל לא להפוך למדינה מבודדות, היא חייבת יחסים טובים עם לפחות אחת המשכנות שלה, שלה כן יש מוצא אל הים. יחסים שיכולים להתפתח באלף ואחת צורות, על ידי גורמים פנימיים או חיצוניים. במקרה הזה ידם של הכורדים על התחתונה. כל אחת מהמדינות הגבולות בה, היכולות לאפשר לה את אותו צינור אוויר לא יעשו זאת בטווח הנראה לעין. לא טורקיה לא איראן לא סוריה ובטח שלא עיראק.

תחשבו על המדינות הכי מפורסמות שאתם מכירים שאין להן מוצא אל הים: שוויץ, אוסטריה, הונגריה, צ'כיה, אתיופיה ודוגמאות נוספות. שני התנאים הללו היו קריטיים בכל רגע נתון מאז אותן מדינות זכו לעצמאות עבור הישרדותן. זה פשוט לא עובד אחרת. אם הכורדים רוצים לתחזק מדינה עצמאית אבל לצפצף על כל השכנים הגובלים איתם, זה לא יעבוד. וזה גם בכלל לא משנה בצד של מי נמצא הצדק ההיסטורי (ולדעתי ברור שהוא בצד של הכורדים), זה לא יעבוד כי עד כה זה לא עבד באף מקום אחר.

לונדון את קירשנבאום: עומר גנדלר - יחסי ארה"ב - אירופה לאחר התבטאות מרקל

מרקל: "אנחנו האירופאים צריכים לקחת את גורלנו בידינו"

במהלך אירוע בחירות בעיר מינכן שבבוואריה אמרה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל כי "לא ניתן עוד לסמוך על ארצות הברית ובריטניה כבעבר... וכי אנחנו האירופאים צריכים לקחת את גורלנו בידינו"  על פניו אמירה חריגה, שמסמנת גבול שתרם נחצה ביחסי ארצות הברית ואירופה. אבל בפועל לא מדובר באמת במהפכה, וארצות הברית ואירופה כבר מתרחקות זו מזו לאט ובזהירות כבר כמעט עשרים שנים. אז מה באמת אנחנו צריכים להבין מהמשפט הזה? לאוזניים של מי הוא כוון, ולמה זה מוקדם מדי להספיד את התפיסה שעיצבה את העולם המערבי מאז סיום מלחמת העולם השנייה.


מאז נכנעה גרמניה לבעלות הברית וחולקה לאזורי הכיבוש בתום מלחמת העולם השנייה, הפכה גרמניה (או מה שהיה אז מערב גרמניה), לאחד מהצירים המרכזיים במחנה המדינות של ארצות הברית, וכעוגן מרכזי ליציבותה של אירופה. מה שמכונה היום "העולם המערבי" נוצר בגלגולו הנוכחי במידה מסויימת אז. גם הצעות סובייטיות, שעל אמינותן ישנה מחלוקת עד היום, להפוך את גרמניה למדינה ניטרלית, שאינה בברית נאט"ו או בברית ורשה ומשמשת כמחסום בין הגושים נדחו על ידי ארצות הברית, מתוך הבנה שללא גרמניה לציר המערבי אין סיכוי של ממש להפוך למשהו מעבר לציר אנגלו-סקסי. ואכן כך היה, גרמניה שרק מספר שנים קודם לכן הובסה על ידי בעלות הברית הפכה לחלק מהמחנה המערבי-אמריקאי-ליברלי, בעוד ניסיונות חוזרים ונשנים של ברית המועצות לתקוע טריז בין הצדדים לא צלחו עד שלבסוף ברית המוצעות התפרקה וגרמניה לא רק שאוחדה, אלא אוחדה תחת המטרייה האמריקאית.

נחזור לאתמול, האמירה של מרקל אמנם חריגה, אבל עדיין צפוייה ומבטאת תהליך הדרגתי. ארצות הברית ואירופה נמצאות בתהליך התרחקות זה מזה כבר כמעט עשרים שנה, כאשר אתמול נאמרו הדברים פשוט בצורה גלויה ולא עטופה בסיסמאות. ניצנים ראשונים לכך היה ניתן לראות ב-2003 כאשר הנשיא בוש רצה לצאת למלחמה בעיראק ונתקל בחומה בצורה של הקנצלר גרהרד שרדר ומקבילו הצרפתי ז'אק שיראק שסירבו שהמלחמה תתנהל תחת דגל נאט"ו. היבחרותם של מרקל ב-2005 וסרקוזי ב-2007 אמנם החזירו במקצת את הגלגל לאחור והשכיחה מדעת הקהל מחלוקת זאת, אבל מקבלי ההחלטות משני צדדי האוקיינוס ובעיקר בוושינגטון לא שכחו זאת.

צרפת מחפשת מנהיג

צרפת היא הרבה יותר מאשר מדינה, צרפת היא גם רעיון. אולי מדינת הלאום הראשונה באירופה, האומה שהביאה ליבשת את הדמוקרטיה, את צבא העם ואת כוחו של ההמון. המדינה של אנרי הרביעי (הגדול והטוב), לואי הארבעה עשר (המדינה זה אני) ונפוליאון בונפרטה (הקיסר). מנהיגי ענק שאיחדו את האומה הצרפתית, הרחיבו את גבולותיה, חיברו חלקים שבעבר היה נראה שלא ניתן לחבר, ולטוב או לרע, הציבו אותה על מפת העולם של זמנם. 

במובן מסוים זה מה שהאומה הצרפתית מאז ומתמיד מחפשת, מנהיג שיחבר אותה, יכיל אותה ויביא לה את מקומה הראוי בין העמים.

במאה ה-20 היו לצרפת רק שני מנהיגים המתקרבים לסדר גודל שכזה, שארל דה גול ופרנסואה מיטראן, אחד מימין ואחד משמאל. אחד גיבור מלחמה, סמל לעקשנות, גאווה לאומית ואבי הרפובליקה החמישית. השני הפוליטיקאי האולטימטיבי, כמעט מלך רק שנבחר בקלפי, שהפך לדמות החשובה ביותר בשמאל האירופאי של המאה ה-20. מה שתאצ'ר ורייגן מסמלים עבור השמרנות העולמית, מסמל מיטראן עבור הסוציאליזם.

אף אחד מארבעת המועמדים לנשיאות היום הוא לא מועמד מחבר, להפך - ייחודו של כל אחד מהם הוא בניגודו והתנגדותו, לסמל, רעיון או מועמד אחר. לכן גם התוצאות הצמודות, לכן הדאגה ולכן אי הוודאות. כמו אומות מערביות אחרות, גם צרפת מחפשת כעת את דרכה, הסיבוב הראשון בבחירות, הוא רק תחילת הדרך.

France is Looking for a Leader

France is much more than a country, France is also an idea. Perhaps the first nation-state in Europe, the nation that brought democracy to the continent, and the power of the masses. The state of Henri IV (the great and the good), Louis XIV (the state is me) and Napoleon Bonaparte (the Emperor). Great leaders, who united the French nation, expanded its borders, connected parts that once seemed to be impossible to connect, and for better or worse, placed it on the map of the world of their time.

In a certain sense, this is what the French nation has always sought, a leader that will connect it, contain it and bring it to its proper place among the nations.

In the 20th century, France had only two leaders approaching such a magnitude, Charles de Gaulle and Francois Mitterrand, one from the right and one from the left. One a war hero, a symbol of stubbornness, national pride and the father of the Fifth Republic and the second was the ultimate politician, the modern king of France, who became the most influential figure of the European left in the 20th century. What Thatcher and Reagan symbolize for global conservatism, Mitterrand symbolizes for socialism.

None of the four candidates for the presidency today is a unifying candidate, on the contrary - the uniqueness of each of them is in his contrast and opposition, to a symbol, an idea or another candidate. Therefore, the close results, the concern, and the uncertainty. Like other Western nations, France is also seeking its way, the first round of elections is just the beginning.

This post was originally published in Hebrew

בצל הברקזיט בריטניה, ספרד והמחלוקת על גיברלטר - ראיון אצל לונדון את קירשנבאום

הבנתם לא נכון, הבחירות בהולנד הם הישג לוילדרס לא תבוסה

2017 מול 2012 השמאל ההולנדי נעלם

"אכזבה", "תבוסה", "הפסד צורב", אלו מעט מהכותרות שנכתבו מאז הבוקר על הבחירות בהולנד, שהם מכוונות כמובן בנוגע למועמד הימין הקיצוני חרט וילדרס. אבל אין טעות גדולה מזאת. וילדרס אמנם לא זכה בראשות הממשלה, אם בכלל היה מסוג לזכות בה או בכלל רוצה לזכות בה. אבל הוא ניצח בקרב על השיח, האג'נדה, המהות והתודעה. מפלגת החופש (PVV) ברשותו רשמה התחזקות והפכה למפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט ההולנדי. בו בזמן שמפלגת השמאל הוותיקה, הלייבור ההולנדית (PvdA) או בשמה המעוברת, מפלגת העבודה, התרסקה. כאשר היא הופכת מהפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט, למפלגה השביעית, תוך כדי שהיא מאבדת יותר משבעים אחוזים מכוחה מ-38 מושבים ל-9 בלבד. מצביעיה, על פי הערכות עשו את דרכם בשני כיוונים או לכיוון המרכז הפוליטי שהתחזק מאד על חשבון גוש השמאל, או לכיוון התנועה הירוקה (GL) שהיא המנצחת הגדולה של הבחירות. גוש השמאל באופן כללי נחלש בצורה משמעותית, ונחלש זו מילה עדינה בשביל לתאר את שקרה לו, כאשר גם מפלגת השמאל הקיצונית יותר, המפלגה הסוציאליסטית (SP) נחלשה במקצת.

הרצאה שהעברתי בפני פורום קהלת: איך ויתרה ארצות הברית על עיצוב הסחר העולמי

תרזה מיי רוצה לעשות את בריטניה גדולה שוב

חצי שנה עברה מאז שהעם הבריטי הצביע במשאל עם על פרישה מהאיחוד  האירופי. השבוע, אחרי תקופת המתנה ארוכה, ההחלטה הדרמטית הזו מתחילה לקבל צורה וכיוון.

זה התחיל ביום שלישי הקודם עם נאומה של ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי על החזון הגלובלי לבריטניה (A Global Britainn), והסתיים אתמול עם החלטת בית המשפט העליון במדינה – כדי להתחיל במשא ומתן לפרישה, הודיעו השופטים, קודם כל יש להעביר את ההחלטה בפרלמנט הבריטי. אם עד עכשיו חשבה מיי שתוכל לצאת למשא ומתן באירופה ורק בסופו להביא חבילת יציאה מהאיחוד לאישור הפרלמנט, בא בית המשפט והפך את היוצרות – קודם אישור בפרלמנט להפעלת סעיף 50, ורק אחרי כך משא ומתן. למרות תוצאות משאל העם, האישור הנכסף בפרלמנט אינו דבר פשוט כלל, במיוחד כאשר המפלגות והזרמים שהיו בעד הפרישה, כדוגמת מפלגת יוקי"פ, כלל לא מיוצגות בו.

מצד שני, קביעה חשובה נוספת של בית המשפט היא כי בכל הנוגע לסקוטלנד, הוא דוחה את הטענה שהפרלמנט הסקוטי רשאי לחסום או לדון באופן עצמאי בפרישה מהאיחוד, וכי הפרלמנט הבריטי וממשלת בריטניה הם הגוף והסמכות היחידה להחלטה ולניהול המשא ומתן עם האיחוד האירופי על תנאי הפרישה. בכך סגר את הדלת בפני הציפייה הסקוטית להיות חלק אינטגרלי מהמשא ומתן עם בריסל, ציפייה שישנה גם בצפון אירלנד ולונדון. בעשותו כך, גם מנע בית המשפט, את התקדים שהתרחש בבלגיה לפני 4 חודשים בו הפרלמנט של המקומי ולוניה חסם את בלגיה ו-277 מדינות האיחוד  הנוספות מלחתום על הסכם סחר חופשי עם קנדה – בעיה פוליטית ומשפטית שנפתרה רק ברגע האחרון.

מחפשים הסכם יציאה לבריטניה

עד השבוע, השאלה הגדולה הייתה איזה הסכם מחפשת מיי עבור בריטניה, ועל איזה הסכם בכלל מוכן האיחוד האירופי לדון איתה. האם גרמניה, צרפת ובריסל ירצו להעניש את בריטניה על שעזבה את האיחוד האירופי, ובעיקר להרתיע מדינות אחרות אפילו מלשקול צעד דומה – במיוחד בשנה שבה מדינות רבות הולכות לבחירות ומפלגות אנטי אירופאית מתחזקות בכולן? או שמא לחילופין יעדיפו הצדדים את טובתה הכלכלית של אירופה, ימחלו על כבודן, יחפשו עסקה שטובה לכל המשתתפים ויאפשרו לבריטניה יחד עם אירופה למצוא את שביל האבנים הצהובות?