הבנתם לא נכון, הבחירות בהולנד הם הישג לוילדרס לא תבוסה

2017 מול 2012 השמאל ההולנדי נעלם

"אכזבה", "תבוסה", "הפסד צורב", אלו מעט מהכותרות שנכתבו מאז הבוקר על הבחירות בהולנד, שהם מכוונות כמובן בנוגע למועמד הימין הקיצוני חרט וילדרס. אבל אין טעות גדולה מזאת. וילדרס אמנם לא זכה בראשות הממשלה, אם בכלל היה מסוג לזכות בה או בכלל רוצה לזכות בה. אבל הוא ניצח בקרב על השיח, האג'נדה, המהות והתודעה. מפלגת החופש (PVV) ברשותו רשמה התחזקות והפכה למפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט ההולנדי. בו בזמן שמפלגת השמאל הוותיקה, הלייבור ההולנדית (PvdA) או בשמה המעוברת, מפלגת העבודה, התרסקה. כאשר היא הופכת מהפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט, למפלגה השביעית, תוך כדי שהיא מאבדת יותר משבעים אחוזים מכוחה מ-38 מושבים ל-9 בלבד. מצביעיה, על פי הערכות עשו את דרכם בשני כיוונים או לכיוון המרכז הפוליטי שהתחזק מאד על חשבון גוש השמאל, או לכיוון התנועה הירוקה (GL) שהיא המנצחת הגדולה של הבחירות. גוש השמאל באופן כללי נחלש בצורה משמעותית, ונחלש זו מילה עדינה בשביל לתאר את שקרה לו, כאשר גם מפלגת השמאל הקיצונית יותר, המפלגה הסוציאליסטית (SP) נחלשה במקצת.

ראש הממשלה מארק רוטה אמנם ניצח את הבחירות, אבל גם מפלגתו שלו סבלה מירידה בכוחה, היא איבדה רבע מהקולות כנראה לטובת מפלגת החופש וירדה לפחות מ-33 מושבים. כך שהיום המפלגה הגדולה בהולנד מהווה בסך הכל חמישית מסך הקולות, מצב שאינו יכול להיות מוכרז כניצחון לכל הדעות. אם את הממשלה הקודמת הרכיב רוטה על ידי שתי מפלגות גדולות בלבד, את הממשלה החדשה יאלץ להרכיב על ידי חיבור של ארבע, או חמש מפלגות. ואם יקיים את הבטחתו שלא לשתף את מפלגת החופש בממשלה ייתכן ויאלץ להרכיב ממשלה רחבה אפילו יותר בשביל להציג חזית אחידה. מלאכת הרכבה מסובכת שתאלץ להיעשות מתוך פרלמנט מרוסק ומפוצל, הבנוי מרסיסי מפלגות. (בין 11-13 תלוי בתוצאות הסופיות שיתפרסמו ביום שישי).  

אם יש מנצח מובהק לבחירות, הוא דווקא האיחוד האירופי. המפה הפוליטית בהולנד אמנם זזה ימינה, אבל מרבית ההולנדים נתנו את קולם למפלגות פרו-אירופאיות המעוניינות לקדם את המיזוג ביבשת ורואות בהמשך האינטגרציה כפתרון לבעיותיה של אירופה. מפלגות המתנגדות לרעיון המיזוג האירופי או נחשבות אירו-סקפטיות, גם משמאל וגם מימין כולל מפלגת החופש עצמה של וילדרס, מהוות עדיין, אחוז קטן מהציבור ההולנדי, מדינה מייסדת של האיחוד. במילים אחרות הציבור ההולנדי אמר אתמול שהוא רוצה יותר לאומיות, יותר ריבונות, פחות הגירה ויותר שוני בין החלקים השונים באירופה, אבל כל זה בתוך המסגרת הקיימת של האיחוד האירופי, ולא במחיר של פרוק החבילה.

התחיל בבריטניה ממשיך בהולנד

במידה מסוימת, ההישג של מפלגת החופש דומה להישג של מפלגת העצמאות של הממלכה המאוחדת (UKIP) בבריטניה. ובכלל מערכות פוליטיות רבות באירופה מתחילות לחקות את המתרחש באי השוכן לצד היבשת. מפלגת העצמאות אמנם לא מצליחה להתחזק בפרלמנט הבריטי ולבסס בו את כוחה הפוליטי, אבל היא השתלטה לחלוטין על השיח, הזיזה את הפוליטית הבריטית ימינה, הביאה במידה לא מובטלת לתוצאות משאל העם ולברזקיט ובעיקר גרמה למרבית חברי המפלגה השמרנית לדבר היום בקולה. אם פעם עוד היה הבדל בין מפלגת העצמאות למפלגה השמרנית, היום תחת תרזה מיי, נראה כי המפלגה השמרנית אימצה כמעט את כל הנושאים של מפלגת העצמאות, בעיקר את זה האירופי, אם כי אומרת אותן בצורה עדינה ונעימה יותר לאוזן. באופן דומה למדי זה בדיוק מה שעשה בשבוע האחרון ראש הממשלה ההולנדי רוטה, ומפלגות ימין ומרכז אחרות שאימצו את הקו של מפלגות החופש במידה מרוככת בנושאים רבים ואפשרו למצביעים רבים שפזלו לכיוונו של וילדרס לחזור הביתה. כאשר הנושא העיקרי היה כמובן העימות המתוקשר עם טורקיה.

באותו מידה, מה שקרה ללייבור ההולנדי דומה למה שקרה לאחותו התאומה בבריטניה בבחירות האחרונות. השמאל המסורתי התרסק, את מפלגת הלייבור הבריטית החליפו שורה של מפלגות אזוריות, מרכז ושמאל חדש. היא נדחקה לחלוטין מסקוטלנד שהייתה אזור הבחירה המובהק שלה, ובפריפריה האנגלית היא הוחלפה עד נעלמה. אילו הייתה שיטת הבחירות בהולנד דומה לשיטה הבריטית, עם מחוזות בחירה בה המנצח לוקח הכל, תוצאות הבחירות היו בדיוק כמו בבריטניה.

כמו בבריטניה וכמו באיטליה במשאל העם האחרון, לפעמים ההישגים של התנועות החדשות לא מתבטאים בצירים בפרלמנט, ובכוח פוליטי המאפשר להרכיב ממשלה, אלא בתזוזות וברעידות שהן גורמות לכלל המערכת. לטוב או לרע זה ניצחונן האמיתי.