מרקל: "אנחנו האירופאים צריכים לקחת את גורלנו בידינו"

במהלך אירוע בחירות בעיר מינכן שבבוואריה אמרה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל כי "לא ניתן עוד לסמוך על ארצות הברית ובריטניה כבעבר... וכי אנחנו האירופאים צריכים לקחת את גורלנו בידינו"  על פניו אמירה חריגה, שמסמנת גבול שתרם נחצה ביחסי ארצות הברית ואירופה. אבל בפועל לא מדובר באמת במהפכה, וארצות הברית ואירופה כבר מתרחקות זו מזו לאט ובזהירות כבר כמעט עשרים שנים. אז מה באמת אנחנו צריכים להבין מהמשפט הזה? לאוזניים של מי הוא כוון, ולמה זה מוקדם מדי להספיד את התפיסה שעיצבה את העולם המערבי מאז סיום מלחמת העולם השנייה.


מאז נכנעה גרמניה לבעלות הברית וחולקה לאזורי הכיבוש בתום מלחמת העולם השנייה, הפכה גרמניה (או מה שהיה אז מערב גרמניה), לאחד מהצירים המרכזיים במחנה המדינות של ארצות הברית, וכעוגן מרכזי ליציבותה של אירופה. מה שמכונה היום "העולם המערבי" נוצר בגלגולו הנוכחי במידה מסויימת אז. גם הצעות סובייטיות, שעל אמינותן ישנה מחלוקת עד היום, להפוך את גרמניה למדינה ניטרלית, שאינה בברית נאט"ו או בברית ורשה ומשמשת כמחסום בין הגושים נדחו על ידי ארצות הברית, מתוך הבנה שללא גרמניה לציר המערבי אין סיכוי של ממש להפוך למשהו מעבר לציר אנגלו-סקסי. ואכן כך היה, גרמניה שרק מספר שנים קודם לכן הובסה על ידי בעלות הברית הפכה לחלק מהמחנה המערבי-אמריקאי-ליברלי, בעוד ניסיונות חוזרים ונשנים של ברית המועצות לתקוע טריז בין הצדדים לא צלחו עד שלבסוף ברית המוצעות התפרקה וגרמניה לא רק שאוחדה, אלא אוחדה תחת המטרייה האמריקאית.

נחזור לאתמול, האמירה של מרקל אמנם חריגה, אבל עדיין צפוייה ומבטאת תהליך הדרגתי. ארצות הברית ואירופה נמצאות בתהליך התרחקות זה מזה כבר כמעט עשרים שנה, כאשר אתמול נאמרו הדברים פשוט בצורה גלויה ולא עטופה בסיסמאות. ניצנים ראשונים לכך היה ניתן לראות ב-2003 כאשר הנשיא בוש רצה לצאת למלחמה בעיראק ונתקל בחומה בצורה של הקנצלר גרהרד שרדר ומקבילו הצרפתי ז'אק שיראק שסירבו שהמלחמה תתנהל תחת דגל נאט"ו. היבחרותם של מרקל ב-2005 וסרקוזי ב-2007 אמנם החזירו במקצת את הגלגל לאחור והשכיחה מדעת הקהל מחלוקת זאת, אבל מקבלי ההחלטות משני צדדי האוקיינוס ובעיקר בוושינגטון לא שכחו זאת.

גם בשנים של אובמה לא התנהלו הדברים על מי מנוחות, אמנם אובמה כאיש הדיפלומטיה והנאומים היפים פיזר מילים יפות על הקשר העמוק בין אבל שוב ושוב צצו להן אי הסכמות: לגבי התקיפה הפעולה בלוב, לגבי מה עושים בסוריה, הגישה כלפי רוסיה, המלחמה בחצי האי קרים, האזנות של המודיעין האמריקאי לקנצלרית מרקל ואפילו אירועים קטנים אבל סמליים כמו המחלוקת סביב פסלו של צ'רצ'יל. הנושא המרכזי בו ניתן היה לראות את השבר בין המעצמות, שלא זכה לכותרות רבות מדי, היה סוגיית הסכמי הסחר. מאז נבחר אובמה לתפקיד הוא הוביל שני הסכמי על שאמורים למצב לתפיסתו את הסדר הכלכלי החדש של המאה ה-21. ההסכם הטרנס פסיפסי וההסכם הטרנס אטלנטי. על ההסכם פסיפסי שנקבר עם היבחרו של טראמפ כבר כתבתי בעבר, אבל אסור לשכוח את הצלע השנייה שלו, ההסכם הטרנס אטלנטי, בו השקיע אובמה לא פחות ממרצו בעבודה מול בעלות ברית מסורתיות ועדיין גם בחלוף שמונה שנים, ההסכם בכלל לא הגיע לידי הבשלה. דבר שמשקף בצורה מצוינת עד כמה התרחקו ארצות הברית ואירופה אפילו בנושאים של סחר וכלכלה בינלאומית. משאל העם הבריטי על פרישה מהאיחוד האירופי בצרוף בחירתו של טראמפ הם הקש האחרון על גבה של מרקל שאותת לא רק לה אלא לעולם כולו לאן פניהן של בעלות בריתה האנגלו-סקסיות.

מה אנחנו בכל זאת צריכים להבין מהאמירה של מרקל

קודם כל צריך לזכור כיצד, מתי ואיפה אמרה מרקל את מה שאמרה. בגרמנית במהלך קמפיין בחירות ומול קהל שמרני השייך לפלג הבווארי של המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית, פלג (בפעול מפלגה עצמאית) שבשנים האחרונות סבל ממספר חיכוכים עם מרקל בעיקר בסוגיות של הגירה. לקראת הבחירות הקרובות כאשר כל קול נחשב, והמרוץ לפחות לפי הסקרים היה נראה עד לפני זמן לא רב צמוד, אין כמו קצת אמירות פטריוטיות ושמרניות בשביל לאחד מחדש את השורות.

שנית, אירופה נמצאת היום על פרשת דרכים, ודבריה של מרקל היו מוכוונים לא רק לקהל הבווארי במינכן אלא גם לשאר אזרחי גרמניה, למוסדות האיחוד האירופי ואפילו למדינות היבשת. שני אירועים מרכזיים בעלי משמעות היסטוריות במהות ובעיתוי שלהם מתרחשים באירופה החודש ובחודש הבא. הראשון היה היבחרו של עמנואל מקרון לנשיא צרפת, דבר שהכניס רוחות מחודשות במפרשי הספינה של האיחוד האירופי בתקופה בו הן הכי נזקקות.

השני, בריטניה שהולכת לבחירות בתחילת יוני, כאשר ברקע נמצא עדיין המשא ומתן הפתוח על פרישתה. אם בדיוק לפני שנה פחות חודש, ביוני 2016, נתפס באירופה הברקיזט כאיום על שלמות האיחוד. איום אליו הצטרפו זעזועים פוליטיים אחרים ביבשת, היום הוא נתפס על ידי מרקל כהזדמנות. הזדמנות להוציא מהאיחוד גורמים מעכבים ומפריעים כמו בריטניה במטרה להאיץ תהליכים למיזוג יתר אפילו בנושאים של ביטחון, תקצוב והגירה בין החברות הנותרות. גישה אליה שותף גם נשיא צרפת החדש עמנואל מקרון. כאשר מרקל אומרת לסמוך על עצמנו, היא מתכוונת בדיוק לזה, להפשיל שרוולים להגביר את המיזוג ולקחת אחריות על העתיד האירופי. לכן היא גם פחות תקיפה בחודשים האחרונים כלפי בריטניה, ודיבורים על היפרדות חזקה התחלפו באיתותים על משא ומתן ושיתוף ומציאת דרך הלבנים הצהובות. 

מוקדם להספיד 
גם אם ישנה התרחקות בין הצדדים, צריך לזכור כי משבר או היפרדות לא הולכים להתרחש ושמשברים תמיד היו. משבר סואץ, ההפגנות בגרמניה בשנות ה-80 ושנות דה גול הם רק דוגמא לחלק קטן מהם. הברית בין אירופה לארצות הברית כמו שאמרנו היא הבסיס לסדר המערבי, גם אם ישנה התרחקות בין חלק ממרכיביו השונים, לא סביר שמישהו מהם עומד להחליף צדדים בזמן הקרוב. רק לפני מספר חודשים המועמד דונלד טראמפ עוד אמר שנאט"ו היא ברית מיותרת. היום הנשיא דונלד טראמפ, המצוי יותר בחומר מקדש את אותה הברית ודורש מהאירופאים, בדיוק את ההפך, לחזק אותה בכך שכל מדינה תעמוד לפחות בסף ה-2 אחוזים אליו התחייבה.(דרישה שהוצגה גם על ידי אובמה לפני כשנה אבל נוטים לשכוח). הדבר האחרון הוא שחשוב להבין שמרקל אינה פועלת בחלל ריק. כמו שאמרנו ברית נאט"ו נוצרה במלחמה הקרה כאשר העולם חולק לגושים, לכן גם החשיבה הייתה חשיבה גושית. העולם היום אינו כזה, ואם אין גושים אז גם לא יכולה להיותר חשיבה גושית, וריבוי דעות ואינטרסים טבעי שייווצרו. כאשר מרקל שומעת את טראמפ מדבר על אמריקה לפני הכל, ואת תרזה מיי נואמת על חזון בריטניה הגלובלית, חזון שהוא מכבסת מילים לבריטניה לפני הכל, אז גם מרקל מאמצת במידה מסוימת את הז'רגון. כאשר בסב טקסט של דבריה היא אומרת, גרמניה לפני הכל. מכיוון שכיום גרמניה היא מנהיגת האיחוד האירופי, אז מרקל בעצם מתכוונת שהגענו לשלב שעבורה, אירופה לפני הכל. (ראו גם את המאמר: עלייתו של ה-G3)

בעקבות הפוסט והמאמר התראיינתי בנושא גם בלונדון את קירשנבאום