עשר עובדות על אמירות דובאי

בעקבות חיסולו של מחמוד אל-מבחוח הפכה נסיכות ערבית קטנה במפרץ לאחת לשיחת היום בכל מהדורות החדשות שברחבי העולם. הנה 10 עובדות על הנסיכות הקטנה

למרות שנהוג לחשוב ולהתייחס אל דובאי כאל מדינה, בפועל דובאי אינה מדינה אלא ישות פוליטית המכנה עצמה אמירות ומרכיבה יחד עם עוד 6 אמירויות נוספות פדרציה בשם איחוד האמירויות הערביות. הפדרציה זוכה למעמד של מדינה בזירה הבינלאומית. שאר האמירויות הן: אבו דאבי, אום אל-קיוין, עג'מאן, פוג'יירה, ראס אל-ח'ימה ושארג'ה. במסגרת הממשל של הפדרציה זוכה דובאי לזכות וטו על כל החלטה שמתקבלת והיא נחשבת שנייה בחשיבותה הפוליטית והכלכלית רק לאמירות אבו דאבי.

למרות שדובאי זכתה לעצמאותה רק בשנת 1971 היא נשלטת באופן רציף וללא הפרעות על ידי משפחת אל מכתום כבר משנת 1833.

מה עובר על הרפובליקנים ?

נדמה שבכל פעם שהנשיא ברק אובמה מתקשה להעביר את הרפורמות אותן הוא מקדם בוושינגטון, נכשל במדיניות החוץ החדשה שלו, מסתבך עוד יותר באפגניסטן או  שהפופולאריות שלו בסקרים יורדת, באים הרפובליקנים ובמהלך שניתן לדמות אך ורק לסינדרום של הרס עצמי, מחזירים את הנשיא אובמה בחזרה על הגל.

מאז תחילת השנה היה נראה שהימין האמריקאי מצליח להשתקם ולתפוס גובה, הוא ניצח ברוב מערכות הבחירות האחרונות, תנועת "מסיבות התה" התפשטה בכל רחבי המדינה, ערוץ הדגל הבלתי רשמי שלו פוקס ניוז משיג את אחוזי הרייטינג הגבוהים בהיסטוריה, וההתנגדות המסיבית לרפורמת הבריאות של הנשיא אובמה מצליחה להביא בינתיים להקפאתה. גם העיתונות הנחשבת ליברלית מודעת לתופעה החדשה ומאמרי מערכת רבים הכריזו על תחייתו של הימין האמריקאי.

אבל אז הגיע, סיפ"ק (CPAC) ראשי תיבות של Conservative Political Action  Conference ועידה שנתית של גרעין הפעילים השמרני בארצות הברית הנוטה לייצג את הלך הרוחות בקרב התנועה כולה. השנה התבקשו אלפי באי הועידה להצביע עבור מי הם מעדיפים לראות כנציג המפלגה לבחירות בשנת 2012 והתוצאות היו מדהימות. 31 אחוז הצביעו עבור רון פול איש הזרם הליברטריאני, כאשר פעילים מרכזים אחרים בימין כדוגמת מיט רומני, המורמני האהוב ממסצ'וסטס ושרה פיילין, כוכבת הרוק החדשה של הימין נשארו הרחק מאחור (למעשה רומני ופיילין יחד קיבלו פחות קולות מאשר פול), וכאן בדיוק מסתמנת הבעיה.

רון פול הוא אחד האנשים היותר מיוחדים בנוף הפוליטי של וושינגטון, כאיש המפלגה הליברטריאנית לשעבר, דעותיו נחשבות קיצונית ולא "מעודכנות" למציאות של המאה העשרים ואחת, וזה עוד בלשון המעטה. הוא תומך בפרישת ארצות הברית מגופים בין לאומים כמו נאט"ו והאו"ם וחזרה אל ימי הבדלנות שאפיינה את המאה ה – 19 ונקטעה על ידי תאודור רוזוולט והתנועה הפרוגרסיבית. הוא תומך בפרוק הבנק המרכזי ובהחזרת תקן הזהב, בלגליזציה של סמים ובהרחבה של הבעלות החופשית על נשק.

המפלגה הרפובליקנית נחלקת בשנים האחרונות (מאז הנשיאות שח רונלד רייגן בעיקר, לפני הייתה למפלגה זהות אחרת) לשלושה מוקדי כוח עיקריים. ביטחון, כלכלי-ליברלי, ושמרנות ערכית-דתית במילה אחת נצרות. המחנה הביטחוני המאופיין בעיקר על ידי הנאו-קונסרבטיזם מאמין בכוח כאמצעי להשגת מטרות בעיקר בזירה הבינלאומית. לכן הוא תומך בהתערבות ישירה ופעילה של ארצות הברית בסכסוכים ובמלחמות ברחבי העולם, ובעיקר בהפצת וביסוס הדמוקרטיה, השוק החופשי וערכים דמוקרטים ברחבי העולם, אבל במחנה ביטחוני הוא גם מודע למגבלות הכוח ומכן מציג לא פעם גמישות המשליכה גם לענייני פנים.

המחנה הכלכלי שתומך בנושא ההיסטורי ביותר של המפלגה הרפובליקנית והוא הקטנת הממשלה, והפחתת ההתערבות הממשלתית בחיי הכלכלה והחברה, במיוחד זו המרכזית מוושינגטון אבל גם את זו של המדינות עצמן. הקטנת המיסוי, החלשת הבירוקרטיה והרגולציה ובעצם כל דבר שיכול לשרת את הכלכלה החופשית והשוק החופשי. המחנה השלישי הוא המחנה הדתי-נוצרי, התומך בשמרנות דתית וביסוס הערכים הנוצריים בחברה האמריקאית, אבל בלי לפגוע בעיקרון של הפרדת דת ממדינה. כאשר שלושת הנושאים החושבים ביותר למחנה זה בשנים האחרונות, הם: הפלות, ניסויים בתאי גזע ונישואים חד מיניים.

מאז ממשל רייגן, המפלגה הרפובליקנית בנויה על שלושת המחנות האלו במידה שווה כזו או אחרת ואלו הם המחנות שהשיגו להם 20 שנות שלטון בבית הלבן מתוך ה-30 האחרונות. רייגן לדוגמא ייצג בצורה כזו או אחרת את כל שלושת המחנות, בוש האב שניים, ובוש הבן שוב חזר להוביל את שלושתם. רול פול לא מייצג כמעט אף מחנה. הוא אמנם נראה ממבט ראשון כתומך במחנה הכלכלי, אבל העולם ממנו מגיע פול אינו העולם של הכלכלה הליברלית אלא העולם הפילוסופי ליברטריאני, ולכן המחנה אכן קרוב לליבו אבל מסיבות ומניעים אחרים לחלוטין. בכל הנוגע לביטחון ודת אתם יכולים להבין לבד שעמדותיו שונות לחלוטין, וכאשר ישנו מועמד מוביל שאינו קשור לאף מחנה אפשר להבין שני דברים: הראשון שהמפלגה הרפובליקנית משתנה, והשני שהיא מתרחקת מהיכולת לחזור לבית הלבן. 

חולשתו של אובמה הייתה אמורה להיות הקרקע עליה תבנה המפלגה הרפובליקנית מחדש, אבל העדר הסכמה פנימית בין הזרמים השונים ומנהיג חזק וכריזמטי שיובל את העגלה, מועמדים חסרי סיכוי כמו פול נזרקים אל קדמת הבמה, ומשמשים זריקת עידוד עבור הממשל הדמוקרטי המקרטע. אם רוצה המפלגה הרפובליקנית לזכות בשלטון בשנת 2012 עליה למצוא מועמד הנוטה אל המרכז הפוליטי ומאחד עבורה את המחנות, בו על פי הסקרים נמצאים רב האמריקאים בשנים האחרונות ואליהם גם חותר הנשיא אובמה בשבועות האחרונים, תוך הגמשה של דעותיו היוניות בהן תמך קודם. אם ימשיך הימין האמריקאי את המגמה הנוכחית של פזילה עוד יותר ימינה והצידה, הוא אולי יחזור אל מקורותיו ההיסטורים (שלפני רייגן), יארגן את השורות מחדש, ואפילו ישנה קצת את המאזן בסנאט ובבית הנבחרים לטובתו, אבל בשום פנים ובאופן לא יזכה במערכת בחירות לנשיאות בתקופה הנראית לעין, ובתרחיש מטורף עוד יותר עשוי להביא לקריסתה של המערכת הדו מפלגתית בארצות הברית, סך הכול אל תשכחו שזו מערכת שלא תמיד הייתה שם. 

ארצות הברית רוצה להיות צרפת

נשיא ארצות הברית ברק אובמה הודיע השבוע על הקצבת 8 מיליארד דולר כדי לקדם בניית כורים גרעינים חדשים בארצות הברית. על פי הנאום שנשא אובמה בעת ההכרזה על התוכנית החדשה העתיד האמריקאי יקבע על ידי מה שהאומה האמריקאית  תדע לייצר ולייצא בעצמה ולא על ידי מה שהיא תדע לייבא.

קצת היסטוריה, ארצות הברית הפסיקה לייצר כורים גרעיניים בשנות השבעים, עם תחילת תקופת ממשלו של הנשיא ג'ימי קרטר. קרטר שהיה הנשיא בעל הדעות השמאליות ביותר בהיסטוריה האמריקאית התנגד התנגדות בסיסית לרעיון הטכנולוגיה הגרעינית, גם כאשר היא משמשת לצורכי שלום. אל ההתנגדות העקרונית הזו התווספה ב 28 במרץ 1979 תאונת אי שלושת המילין, שהביא לגל אנטי גרעיני בארצות הברית (למרות שאיש לא נפגע באותה תאונה) שלבסוף הביא להחלטה על הפסקה גורפת של בניית כורים גרעיניים בארצות הברית. כאשר גם ממשלים רפובליקנים שהחליפו את ממשל קרטר כדוגמת רייגן ובוש האב המשיכו את הקו של קודמו.

בעקבות ארצות הברית הפסיקו רוב מדינות המערב לבנות כורים גרעינים למעט מדינה אחת, צרפת. צרפת שלא התרגשה מהמגמה החדשה שסימן הנשיא קרטר ומהתאונות הגרעיניות שהתרחשו בארצות הברית ובברית המעוצות, סירבה לוותר על הטכנולוגיה הגרעינית שבידיה, ולעומת שאר המדינות שיפרה אותה שוב ושוב כדי להביא אותה לשלמות. כיום 80 אחוז מהחשמל בצרפת מיוצר מאנרגיה גרעינית, בעוד כמות התאונות הגרעיניות בהיסטוריה הצרפתית היא אפס.

העצמאות האנרגטית הייחודית של צרפת הפכה לקנאה בשאר מדינות אירופה ובארצות ברית, במיוחד על רקע עליית מחירי האנרגיה בשנים האחרונות. צרפת היא המדינה היחידה שכמעט ולא מושפעת מגחמותיה של השכנה הגדולה ממזרח רוסיה, וצינורות הגז שלה המגיעים כמעט לכל בית אירופי. וגם אינה נדרשת לרצות מנהיגים רודניים במזרח התיכון ובצפון אפריקה היושבים על חביות נפט ענקיות. ובדיוק את העצמאות הזו רוצה אובמה גם עבור ארצו.

גם ישראל לא זרה בתהליך ורק לפני חודש המליצו דוקטור עוזי עילם, יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר, וועדה של מומחים לאנרגיה לממשלת ישראל להתחיל בתהליך של העברת המשק הישראלי לאנרגיה גרעינית. עכשיו רק נקווה שהממשלה תקשיב לקולות המגיעים מהיבשת הרחוקה ותרכב גם היא על הגל האמריקאי.

לתגובות במייל: עומר גנדלר                                               Comments By Email Omer Gendler

רוזה פארקס 55 שנים אחרי

לפני מספר ימים מסר משרד התחבורה את החלטתו לבג"צ בעניין ההפרדה באוטובוסים בירושלים, על פי ההחלטה: עמדת משרד התחבורה והשר העומד בראשו, ישראל כץ היא שיש לאפשר את ההפרדה במסגרת מה שהם מכנים "הסדר וולונטרי".

תוך כדי קריאת הידיעה החלו לעלות בי מחשבות, רק לפני שבועיים חגגו בארצות הברית את יום מרטין לותר קניג, וכמובן שמייד חשבתי גם על מונטגומרי אלבמה, ועל רוזה פארקס.  רוזה פארקס הייתה אישה אפרו-אמריקאית שבסירובה לקום ולפנות את מקומה באוטובוס עבור בחור לבן, בדרום הגזען של ארצות הברית של שנות ה – 50 הציתה חרם ענק בהנהגת לותר קינג על חברת האוטובוסים העירונית, חרם שבסופו של דבר הביא לביטול החוק הגזעני.

חיפוש מהיר בגוגל גילה לי את העובדה המדהימה הבאה, רוזה פארקס נולדה ב 4 בפברואר 1913, מה שאומר שיום הולדתה נופל בסמיכות מופלאה להחלטת משרד התחבורה הישראלי, 97 שנה פחות יומיים. כן לצערנו כך זה נראה, 55 שנה אחרי, וישראל עדיין מתקשה ללמוד שעורים בסיסיים בדמוקרטיה שהעולם למד כבר מזמן. 

רוזה כבר לא איתנו, היא נפתרה לפני חמש שנים, וזכתה למקום של ענקים בתרבות האמריקאית, כאשר ארונה מוצב בגבעת הקפיטול ורבבות של אנשים חולפים על פניו. יום מותה הוכרז כיום אבל לאומי, וכל הדגלים בארצות הברית הורדו לחצי התורן. אבל לו הייתה רוזה בחיים והייתה יכולה להביע רק משאלה אחת עבור יום הולדתה שחל היום, היא בטח הייתה מבקשת עוד רוזה פארקס אחת, רק עוד גיבורה אחת שתסרב לפנות את מקומה בקווים של אגד בירושלים.

שחקן נולד

האם המאבק בין חברת גוגל לסין מאותת לנו על עלייתו של שחקן חדש במערכת הבין לאומית ?

השבוע כולנו זכינו לראות מאבק כוחות שכמוהו עדיין לא הכרנו. מאבק ויש כאלו שאפילו כינו אותו, כמלחמה הטרנס-יבשתית הראשונה של המאה העשרים ואחת, מלחמה בין מדינה לבין חברה רב לאומית, המלחמה המתוקשרת בין חברת גוגל לבין סין.

אם אתם אנשים המגיעים מהעולם האקדמי של היחסים הבין לאומיים אתם ודאי יודעים שבכל התיאוריות האקדמיות, מלחמות מתרחשות בין מדינות. זה לא משנה אם אתם ריאליסטים שלא מכירים כלל בקיומם של שחקנים לא מדינתיים, או ליברלים שרואים בהן שחקן ברמה כזו או אחרת, דבר אחד בטוח, את הכלים שאמורים לנתח מלחמה בין מדינה עם גבולות ואוכלוסיה מוגדרים, לבין פירמה רב לאומיות חסרת אותם מאפיינים אין לכם. אז האם האירועים האחרונים יאלצו אותנו לשבת ולפתח כלים חדשים עבור השחקן החדש במערכת ? או שבעצם מדובר בהרבה מהומה על לא מהומה ?

אם לשפוט את העתיד לבוא רק על פי המאבק בין גוגל לבין סין, אז בשורות משמחות כנראה שאין לנו יותר מדי. כרגע לא נראה שגוגל מסוגלת לכופף את הענק הסיני, האיום הכי גדול שהיא מצאה לאיים בו עד עכשיו הוא האיום ביציאה מסין. ונראה שממשלת סין לא חוששת מאיום שכזה יותר מדי. יתרה מזאת, איום שכזה יפגע בגוגל עצמה הרבה יותר מאשר יפגע בסין (אם אנחנו לא לוקחים את הפגיעה באזרחים הסינים בחשבון, ובמדינה כמו סין אנחנו לא לוקחים).

הבעיה של גוגל היא בעצם הבעיה של כל החברות הרב לאומיות. הבעיה היא שהן פועלות על פי נורמות וחוקים של העולם הדמוקרטי-ליברלי. במציאות לאותן חברות אין צבא, חיל אוויר, טילים או כל מאפיין אחר של עוצמה צבאית האמורה להגן על האינטרסים שלהן. במשך שנים הן סמכו על מערכת המשפט והצדק הבין לאומיות, ועל מוסדות ומנגנוני הסחר הבין לאומיים שהן עזרו לייצב. והאמת הייתה שאותם כלים עבדו יפה מאד עבור אותן חברות כל עוד הסחר העולמי התרכז בין צפון אמריקה מערב אירופה וגרורותיהן, אבל היום הוא כבר לא כזה.

היום, כאשר אותן חברות רב לאומיות מגיעות אל מדינות שאינן משחקת את המשחק הדמוקרטי הן הופכות ברגע אחד מחברות ענק המגלגלות מיליארדים של דולרים, מעסיקות מאות אלפי עובדים, ויכולות לאיים בתביעות ענק בטריבונלים בין לאומיים. לחברות שחסרות כוח ועוצמה ממשית. ומולן (בדיוק כמו שעומדת מול גוגל) עומדת שאלה פשוטה אחת לקבל את התנאים שמציבה לנו המדינה המארחת או לא לקבל, ואז לצאת החוצה ולא לעשות עסקים באותה מדינה.

אם כך הוא מצב הדברים, ועל פי התחזיות כרגע רב השווקים המתעוררים נמצאים במדינות שלא משחקות את המשחק הדמוקרטי-ליברלי-מערבי, אז כנראה שלחברות הרב לאומיות צפוי עתיד קצת בעייתי. וייתכן שבעצם אותן חברות עברו את שיא הכוח שלהן. אם לקראת סוף המאה העשרים הורגלנו לחשוב שהחברות הרב לאומיות הן הכוח העולה החדש, אז במאה העשרים ואחת אנחנו נגלה שללא דמוקרטיה וכלכלה ליברלית בין לאומית לאותן חברות אין סיכוי.

או במילים אחרות גוגל ושאר החברות הרב לאומיות יכולות להפוך לשחקן חדש במערכת כל עוד כל המערכת תשחק על פי אותם כללים. אבל עד שזה יקרה עוד מוקדם מדי להכריז על גוגל כשחקן חדש במערבת הבין לאומית ואפשר להמשיך עם התיאוריות שהכרנו.

יום השואה הבינלאומי בכנסת, נאומו של חבר הכנסת אחמד טיבי

אין צורך להוסיף מילים.

יום השואה הבינלאומי בכנסת, נאומו של חבר הכנסת אחמד טיבי

מדינה אחת לכמה גושים

להוציא את רוסיה את המדינות אליהן התפרקה ברית המועצות ניתן לחלק ל-3 קבוצות.

הקבוצה הראשונה הן חמש מדינות מרכז אסיה: קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, טורקמניסטן ואוזבקיסטן שאליהן ניתן להוסיף את מדינות הקווקז: ארמניה, אזרבייג'ן וגאורגיה. יחד מכילה הקבוצה הראשונה שמונה מדינות שהמשותף להן שהן זכו לעצמאות ונפרדו באופן רשמי מברית המועצות ורוסיה שירשה אותה. הן נמצאות על הדרך שבין אסיה לאירופה, רובן אינן נוצריות והן רואות את עתידן במדינות עצמאיות שאינן שייכות לאף מחנה או גוש בינלאומי מובהק.

ליד אירופה הולכים לבחור

שתי מערכות בחירות יתקיימו בפרברי אירופה השבוע, האחת באוקראינה והשנייה בקרואטיה. למרות שבתקשורת העולמית והישראלית בפרט הן לא זוכות להתייחסות גדולה במיוחד, אלו הן שתי מערכות בחירות משמעותיות ביותר עבור המדינות הגובלות באיחוד האירופאי.

הבחירות הראשונות מבין השתיים יערכו בתחילת השבוע בקרואטיה, שני המועמדים הם איוו יוסיפוביץ' מועמד השמאל, ומילאן בנדיץ' מועמד עצמאי עד לא מזמן חבר באותה מפלגה של יוסיפוביץ'. מערכת הבחירות אינה סוערת במיוחד ואינה מאופיינת באירועים חריגים. אך התוצאות שלה יהיו צומת דרכים עבור הבלקן. שני המועמדים מצהירים שיעד הבחירות המרכזי שלהם הוא צירופה של קרואטיה לאיחוד האירופאי לא יאוחר מ-2012. מכאן שהמועמד שייבחר יהפוך לנשיא היסטורי במדינה הקטנה, והצורה בה יתנהל מולו המשא ומתן עם האיחוד והדרך בה תיכנס (והיא כנראה תיכנס) קרואטיה לאיחוד תאפיין את הדרך בה יצטרפו שאר מדינות הבלקן מאוחר יותר.

הבחירות השניות והמשמעותיות יותר יערכו בסוף השבוע באוקראינה, גם הפעם המדינה מתחלקת לשני המחנות הקבועים שלה, המחנה התומך ברוסיה והמחנה הלאומני האוקראיני. לעומת המערכת הקודמת שהביאה לנו את המהפכה הכתומה בראשות ויקטור יושצ'נקו, הפעם מערכת הבחירות פחות אידיאולוגית והרבה יותר אישית. כאשר במהלכה הועלו האשמות על פרשיות אונס מהעבר ואפילו בגידה במדינה.

למועמדת הלאומנית יוליה טימושנקו שהייתה מראשי המהפכה הכתומה, ברור שהפעם לא צפוי אירוע בסדר גודל דומה. וניצחון שלה לא עשוי להביא עימו רוחות חדשות באירופה, בטח לא כאשר בבית הלבן יושב נשיא המעוניין בחיזוק הקשר עם רוסיה. בנוסף הכישלון של המהפכה הקודמת של 2004 , וההבנה האוקראינית שלא ניתן כרגע להיפרד לחלוטין מהשליטה העקיפה של רוסיה במדינה. גורמת לשאיפות נמוכות הרבה יותר בצד הלאומני.

עם זאת הסקרים שחוזים תוצאות צמודות, וההצהרות הלא מקריות של הממשל הרוסי על מעמדו של חצי האי קרים והרצון להחזיר אותו לידיים רוסיות, מוסיפות שמן למדורה שכבר רותחת מאד. שמועות על התערבות של שרותי הביון הרוסים בבחירות, והצהרות על זיופים שצפויים להתרחש במחוזות הקרובים לגבול עם רוסיה רק מגבירים את החשש שגם הפעם צפויות להתרחש מהומות יום לאחר פרסום תוצאות הבחירות.

התוצאות של שתי המערכות יעצבו את יחסי האיחוד האירופי והשכנות שלו לארבע השנים הקרובות, ניצחון של המחנה הרוסי באוקראינה לא רק יקרר את היחסים עם האיחוד אלא גם ישפיע על היחסים עם בלרוס ומולדובה. ומערכת בחירות לא הוגנת בקרואטיה וטענות על שחיתות וזיופים (האופייניות מאד למדינות יוגוסלביה לשעבר) עשויה לגרום לקריאות של שקילה מחדש של המועמדות הקרואטית לאיחוד. שבוע מרתק צפוי על אירופה.

הקשר ההודי-ישראלי

במחקר שנעשה לאחרונה על ידי משרד החוץ התגלה כי הודו היא המדינה הכי פרו-ישראלית בעולם. כן הודו, לא ארצות הברית, לא מדינת איים לא מוכרת באוקיינוס השקט, לא צרפת או רוסיה בהן ישנם ריכוזים גדולים של יהודים וגם לא קנדה, בריטניה או גרמניה להן קשר דיפלומטי חזק ויציב עם מדינת ישראל בהתעלם מהממשלה הנמצאת בשלטון. הודו. על פי הסקר כ-58 אחוזים מאזרחי הודו הינם בעלי דעה חיובית כלפי ישראל, למקום השניה הגיעה ארצות הברית עם 56 אחוזים מהציבור האמריקאי. כאשר מסתכלים על תוצאות הסקר לעומק, וזוכרים שבהודו ישנו מיעט מוסלמי המונה כמעט 10 אחוזים מהאוכלוסייה, ובין ישראל והודו היה נתק דיפלומטי של עשרות שנים, תוצאות האהדה בהודו הופכות מרשימות אף יותר.

על פניו נראים תוצאות הסקר מוזרות ביותר, מאיפה הגיעה הודו פתאום, מדינת ענק בדרום אסיה, ללא אוכלוסייה יהודית מקומית בסדר גודל משמעותי, בעלת קשרים ענפים עם מדינות העולם השלישי. כל זאת לפני שהזכרנו כי בין הודו וישראל לא התקיימו יחסים דיפלומטים עד שנות התשעים. כאשר במשך רוב שנות קיומן של המדינות, הודו הייתה מבקרת קשה של המדיניות הישראלית, ואף הייתה בין המוביליות של ליגת המדינות הבלתי מזדהות לתמיכה אוטומטית בעולם הערבי בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אבל האמת שהתוצאות לא אמורות להיות כאלו מפתיעות, הבנה עמוקה יותר של הודו, יחד עם הכרה של ההיסטוריה ההודית, האוכלוסייה ההודית, האתגריים האסטרטגיים העומדים בפניה וראיית מקומה בעולם, מגלות שהודו וישראל חולקות דמיון רב הרבה יותר ממה שרובנו נוטים לחשוב. אפשר אפילו לומר כי שתי המדינות בן בעלות הדמיון הרב ביותר בעולם.

The India-Israel Connection

A study conducted by the Israeli Foreign Ministry recently revealed that India is the most pro - Israeli country in the world, not the United States, neither Canada, France, Britain or Germany countries with the best diplomatic ties with Israel. No it is India. According to the survey 58 percent of India's citizens have a positive view toward Israel, while only 56 percent of the U.S. population a population that is considered to be the most pro - Israeli in the world. Looking at the results more deeply, and remember that in India, there is a 10 percent minatory of Muslim population. The pro-Israeli results in India are even more impressive.

Apparently the poll results seem very bizarre, where India came suddenly, a giant country in South Asia, with no local Jewish population, and with strong connections with the Third World. And I still didn't mention that India and Israel did not have any diplomatic relations with each other until the 90's.  And only in 2003 was the first time an Israeli Prime Minister visit India. 

But the fact is that the results should not be so surprising, a deeper understanding of India, the Indian history, the Indian population, India strategic challenges, and India place in the world, show that India and Israel share a lot more than we imagination, maybe we could say both countries have the most similarities between two countries in the world.

India and Israel's fate is tied together from the beginning of their modern way, both countries received their independence in about the same time, India in 15 August 1947 and Israel in 14 May 1948 both as a result of a long and bloody of independence war. India fought the Muslim community within and its neighbor Pakistan (East & West), Israel fought the Arab population within and its neighboring Arab countries. The outcome of the war in both countries were quite identical, a division of the existing region.

Both countries are former British colonies. British influence seen almost in all aspects of life today, especially the political system, form of election and the judicial system. In both countries before the British rule there was a long Muslim rule began about the same time, India was the Mughal Empire that ruled the country since 1526 while in Israel it was the Ottoman Empire ruled since 1517.

Nationalism in both countries was built not on the basis of ethnic or historical, as in most countries but on religious. In both countries the unifying identity among all parts of the country is religious identity. India used the Hindu religion as a focus for the connection between all the different peoples and identities within it. Israel used the Jewish identify to unifying all its citizens, and many refugees who came since its establishment. Moreover, India and Israel also are unique countries in the global landscape in which in both of them there is a religious majority that does not exist anywhere else in the world. Israel is the only country in the world with a Jewish majority, and India is the only country in the world with Hindi majority. And the two countries use it to promote their place in the world and to maintain the rights of their religion believers in the rest of the world.

The economic life process of the two countries since their establishment until today looks identical. In there early years the two countries supported the socialist economic system. However both countries refrained from joining the Soviet bloc led by the Soviet Union. When Israel turned toward the West and India turned to the Non-Aligned Movement. In the eighties the two countries began to abandon the socialist ideology and move toward a free market, to the point that nowadays the two economies are from the most capitalist in the world.

In Both countries 1977 is a turning point in politics and democracy. In India and Israel one party controlled the country since its independence the party was the dominant factor in the establishment and independent moment. The Mapai party in Israel and The Congress Party in India. 1977 was the year the two countries broke the one-party system and elected the opposition for the first time.

Both countries are democracies, a form of a regime that not characterizes the region where they reside. Israel is the only democratic state in the Middle East. India is the only democratic state in South Asia. Looking at the whole of West Asia, you can see that from the Mediterranean coast to the shores of Bay of Bengal, India and Israel are the only two democracies on the continent. Moreover, not only Israel and India are both democracies, they are the only two democracies established after World War II in process called "second wave of democracy", and managed to maintain the democracy to this day.

When it comes to strategic issues, the similarity between the two countries only growing. The two countries are conducting an unending conflict against a Muslim enemy. India with Pakistan, and Israel with Arab countries. In both cases the conflict takes the form of total wars at the beginning and of terror in recent years. The two countries waged war with all neighborhood countries. Israel with Syria, Lebanon Jordan and Egypt. India with Sri Lanka, Bangladesh, Nepal and China. And the two countries signed two peace agreements with it neighboring Israel with Egypt and Jordan. India with Bangladesh and Sri Lanka. Also as a result of these wars, both countries still hold land that is not recognized by the world of their own, in Indian Kashmir, and the West Bank in Israeli case, when the concept of two countries about the area is the same historical right.

Of course there a large difference between the two countries, India is a huge state with the second largest population in the world, while Israel is a tiny state in its territory and population as well. India is a Third World country, still has to deal with poverty, despite the economic boom in recent years. While Israel is a country where per capita income is among the highest in the world.

But apparently the many similarities between the two countries, more powerful than the difference and politics, Indian support in Israel is deeper than political or economic interests of the short term, has expressed so clearly at the survey. Hopefully the leaders in both countries, especially in Israel, will know to take these many similarities, and make the connection between the two countries to a strategic relationship even stronger then the Israeli-American relationship.

Read this article in Hebrew

Now the West is Building the Walls

Europe celebrates these days, 20 years to the fall of the Berlin Wall, the event that signified the final victory of the West in the Cold War, the democracy over the dictatorship, the free market over communism, and freedom over bondage. The wall represents at best the differences between the approaches. 

Twenty years have passed since the world has changed beyond recognition. From a world that on the brink of nuclear war between two super powers that do not intend to compromise on their way. To a world where globalization is the key word. A world in which distances shorten and disappear, trade between countries is increasing, capital flows from one end to the other in seconds, and huge migration between continents. If we were telling to John F. Kennedy after his "I am a Berliner" address" or to Ronald Reagan during his speech in Berlin, where he urged Mikhail Gorbachev "tear down this wall", what we have achieved in so little time, and where the world came to, they probably were thrilled. 

However, now twenty years after, the tables turned. History playing its beloved game, and the players changed sides on the field. This time the West is the one building the walls. Sounds odd? It is not. This is the reality in which we are living. 

The same stone wall and fences that divided Berlin, are replaced today by giant steel walls, equipped with the best cameras and technology, all in the courtesy of the United States and the European Union.  Nowadays, instead of East Europeans seeking to escape to the West and stop at the Soviet iron curtain, there are South American immigrants that want to reach the United States, the land of dreams, in searching for a better life, just like the parents of those who live there today. But have to face a huge wall located between the Mexican-American border. A wall that was not shameful to any Soviet state.

Today only twenty years after the East European from former Soviet Union seeking to reach the EU countries meet the New Berlin Wall, who copied itself just a few thousand miles to the east. And now stands between Poland and Ukraine, between those who In the Union and those who not, separate between those equal more in Europeans' eyes and less equal. And of course the giant walls in Melilla and Ceuta the two Spanish cities of in northern Africa, that have only one purpose stop the flow of African immigrants seeking refuge and work in rich Europe.

It seems that just one generation after the war ended, only one generation of wealth and a satiation, we forget about fighting the principles fought before us. Freedoms, democracy, free movement, equality all have been forgotten. And from a world where the West only will and hoped to link with the citizens of the East, We became a world in which democracies that actually won the war have adopted the same methods they were fighting, and chose to shut and build their own walls.

Unfortunately, I guess that if Ronald Reagan were alive today, instead of flying to Berlin, he was flown to El Paso or San Diego, get up on the stage, stood behind the podium, and in charismatic way turns to President Barack Obama screaming at him. "Mr. Obama, Open this Gate. Mr. Obama, Tear Down This wall".

האם מלחמות אזרחים באמת הפכו נפוצות יותר?

בשנים האחרונות החלו יותר ויותר חוקרים להתמקד בחקר הסכסוכים הפנמיים בעולם. אחת הטענות השכיחות ביותר היא שהעולם עובר ממלחמות גדולות בין מדינות למלחמות פנמיות בתוך המדיניות. החוקרים שנוהגים לקודד את כמות המלחמות בעולם, מצביעים על כך שמשנה לשנה יש יותר ויותר מלחמות אזרחים וסכסוכים פנימיים, ומכך הם מעריכים שמלחמות אזרחים הופכות עניין חשוב ויותר לעולם, ויש למקד את מרבית המחקר במדעי המדינה וחקר היחסים הבין לאומיים בהם.

האומנם ? בהמשך המאמר אני אראה שלדעתי הסיבה לעלייה בכמות מלחמות האזרחים והסכסוכים הפנימיים בעולם, אינה קשורה רק לכך שהמלחמות של פעם שינו את אופיין. אלא מכיוון שיש הרבה יותר מדינות בעולם. בדיוק כמו שכאשר יש יותר מכוניות על הכביש יש יותר סיכוי שיהיה תאונות דרכים. ככה לדעתי כאשר יש הרבה יותר מדינות בעולם יש יותר סיכוי שיהיו מלחמות אזרחים וסכסוכים פנימיים.

עד כה היה נהוג להסתכל רק על שתי העמודות הראשונות בטבלה. השנה ומספר המלחמות. וכאשר בדקו את הנתונים בצורה שכזאת היה ניתן לראות באופן ברור שיש עלייה מתמדת בכמות המלחמות.

הבדיקה שאני מציע

לעומת זאת אני בדקתי את אותם הנתונים בדיוק, רק הוספתי למחקר את כמות המדינות בכל שנה. ואז בדקתי מתוך אותן כמות מדינות כמה אחוז מהן סובלות ממלחמות אזרחים. התוצאות היו כמו שציפית, מפתיעות מאד. היה ניתן לראות בברור שמשנה לשנה יש ירידה מתמדת באחוז המדינות הסובלות ממלחמות וסכסוכים. בדיוק הפוך ממה שנהוג לחשוב.

אחוז המדינות מסך מדינות העולם הסובלות ממלחמות פנמיות בכל שנה

ניתן לראות את מגמת הירידה באופן ברור. ישנם שתי עליות פתאומית בסוף העידן הקולוניאלי ובסוף המלחמה הקרה. אבל אפשר להסביר אותן בקלות. מדובר בתקופות של שינוי דרסטי בעולם, ואי בהירות. מה שיוצר יותר סכסוכים ומתחים.

השוואה בין שני המדדים

מסקנה

הקביעה החד משמעית, שישנה מגמת עלייה של סכסוכים פנימיים במדינות העולם, צריכה לעבור בחינה מחודשת. נכון שבאופן אבסולוטי אכן מדובר בכך. אך בפועל גם כמות המדינות עלתה. ואפשר להסביר את העלייה בסכסוכים בעלייה בכמות המדינות. יתרה מכך ניתן לראות שאחוז המדינות הסובלות מסכסוכים רק הולך ויורד. ולכן הטענה שיש היום להתמקד במחקר בסוג כזה של סכסוכים היא מטעה, מכיוון שמהבדיקה עולה שסכסוכים כאלו הפוכים פחות ופחות נחלת הכלל.

------------------------------------------------------------------------------------

הנתונים לקוחים מתוך

1. A Comprehensive Study of Civil War

2. Growth in United Nations membership, 1945-present

Europe Left the Left

Change was the campaign slogan of United States President Barack Obama, change we can believe in supporters shouted across the United States, the change did come, and America woke up in 2009 to a new era. But at the same time the real political change occurred at a different continent, the old continent. Process of change that began in 2007 and since then occupying the entire continent by storm, the change is the rise of right-wing parties in Europe, or more accurate the collapse of European socialist left.

Yesterday it was Germany that adopted the change. The collapse of the left in the elections, gave the Christian Democratic Union headed by Angela Merkel additional term and an option to join the liberal right-wing party for a stable coalition for years to come. More than this victory triples the power of the right since the last elections. It was mainly a huge defeat to the left, who got the lowest support percentage since World War II. Now Germany, the richest country and most populated in Europe, to a country with the rule of a clear right government.

Germany is not the first, it joins France that in 2007 chose the conservative President Nicolas Sarkozy. Italy that in 2008 brings back Silvio Berlusconi for prime minister. European Union citizens that in June 2009 gave a decisive victory to a right coalition of parties in the elections for the European Parliament, what gave the right the power in the most powerful legislative body on the continent. And to Poland and the Netherlands that have right-wing parties in power since 2007 and - 2002 respectively. In addition to these countries even in Britain where the Labor Party still controls the government, the future for the left seems bad. Too many corruption scandals and a public's dissatisfaction with the current British government, going by all recent polls to give the Conservative Party a victory in the next year elections. And will put the right parties in power in six of the seven richest countries on the continent.

What particularly fascinates in this process is timing. On paper this is the worst time possible. The World is in economic crisis, economists and thinkers doubt the capitalist idea, and even the United States capital of the liberal world chose a president with left ideology, flooding herself with social reforms that had not taken place in several decades. In addition, the huge waves of immigration to Europe in the last decade, who support in general the left parties only adds to the strength of the European right's victory.

The explanation probably lies in two processes occurred in recent years, the first process is the European right-wing parties are not really right. Most have adopted a lot of socialist ideas and brand themselves as right-central parties. Showing the left's ideas in a fresher and much more pragmatic way. The second process is the rise of power of the radical left, drawing the entire left in radical's colors. And by doing so frightening voters not only from them but also from parties that may bring them to build coalitions together.

When we sum 2009 in a few months and check what were the events that characterize this year, it will be possible to say that 2009 was the year that the United States and Europe changed sides. United States turned left, and Europe turned right.

פניה חדה ימינה

אנחנו רוצים שינוי הייתה סיסמת הבחירות של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, שינוי שאפשר להאמין בו צעקו התומכים בכל רחבי ארצות הברית, והשינוי אכן הגיע, ואמריקה התעוררה בתחילת 2009 לתקופה חדשה. אך באותו הזמן בדיוק השינוי הפוליטי האמיתי התרחש בכלל ביבשת אחרת, ביבשת שאמריקאים נוהגים לכנות היבשת הישנה. תהליך של שינוי פולטי שהחל בשנת 2007 ונראה שמאז כובש בסערה את כל היבשת, השינוי הוא עליית מפלגות הימין באירופה, או לייתר דיוק קריסת השמאל הסוציאליסטי האירופאי.

שלשום הייתה זו גרמניה שאימצה לחיכה את השינוי. המפלה הקשה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בבחירות, העניקו לאנגלה מרקל ולמפלגת המרכז הנוצרית-דמוקרטית בראשותה קדנציה נוספות בשלטון ואפשרות לחבור אל הימין הליברלי בהקמת קואליציה יציבה לשנים הבאות. יותר משהיה זה ניצחון לימין ששילש את כוחו מאז הבחירות האחרונות, היה זה בעיקר מפלה עצומה לשמאל, שזכה לאחוזי התמיכה הנמוכים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. וכעת הופכת גרמניה, המדינה העשירה, והמאוכלסת ביותר באירופה, למדינה עם שלטון בעל צביון ימני ברור.

גרמניה היא לא הראשונה ללכת בדרך זו, היא מצטרפת לצרפת שבחרה בשנת 2007 את ניקולא סרקוזי השמרן לנשיא צרפת. איטליה שהחזירה בשנת 2008 את סילביו ברלוסקוני היל ההון לראשות הממשלה. אזרחי האיחוד האירופי שהעניקו ביוני 2009 ניצחון מוחץ לקואליציה של מפלגות ימין בבחירות לפרלמנט האירופי, ובכך נתנה יד להשתלטות הימין על הגוף המחוקק החזק ביותר ביבשת. ואל פולין והולנד בהם שולטות מפלגות הימין מאז שנת 2007 ו- 2002 בהתאמה. בנוסף למדינות אלו גם בבריטניה בה עדיין שולטת מפלגת הלייבור, המצב לא מאיר פנים עבור השמאל, פרשיות השחיתות הרבות, וחוסר שביעות הרצון של הציבור הבריטי מההמשלה הנוכחית, עומדים על פי כל הסקרים להעניק בבחירות שעומדות להיערך בשנה הבאה ניצחון למפלגה השמרנית ולחזק את המפלגה הליברלית שמוכנה המפלגה השלישית. ובכך להציב מפלגות ימין בשש מתוך שבע המדינות הגדולות והעשירות ביבשת (ספרד היחידה שלא וגם בה נראה שללא פיגוע הטרור הכלכלה הכושלת הייתה מזמן מעלה את מפלגת הימין לשלטון).

מה שמרתק במיוחד בתהליך, זה העיתוי. על הנייר מדובר בתקופה הרעה ביותר שיכולה להיות. העולם נמצא במשבר כלכלי, כלכלנים והוגי דעות מטילים ספק ברעיון השוק החופשי, ואפילו ארצות הברית בירת הליברליות העולמית בחרה נשיא בעל דעות שמאל מובהקות, ומציפה את עצמה ברפורמות חברותיות שלא התבצעו מזה מספר עשורים. בנוסף גלי ההגירה העצומים לאירופה בעשור האחרון, ותמיכתם החד משמעית של אותם המהגרים במפלגות השמאל רק מוסיפה לעוצמת הניצחון של הימין האירופאי.

ההסבר למצב כנראה טמון בשני תהליכים שהתרחשו בשנים האחרונות, התהליך הראשון הוא שמפלגות הימין האירופאית כבר לא כאלו ימניות. רובן אימצו רעיונות חברתיים, ומיתגו את עצמן כמפלגות ימין-מרכז, המציגות רעיונות של השמאל בצורה רעננה יותר, וחשוב במיוחד בדרך הרבה יותר פרגמאטית. בישראל יש מנהיגים שאוהבים לכנות זאת "כלכלה חופשית עם רגישות". התהליך השני זה עליית כוחן של מפלגות השמאל הקיצוני, שמציירות את כל השמאל האירופאי בצבעים רדיקלים, ומרחיקות בכך את ציבור המצביעים לא רק מהן ספציפית אלא גם ממפלגות שעשויות לצרף אותן אליהן כדי להקים קואליציות. ובצד כל זאת עדיין לא דיברנו על הפחד ממהגרים והחזרה ללאומיות. 

כאשר יסכמו את שנת 2009 בעוד מספר חודשים ויבדקו מה היו האירועים שמאפיינים את אותה שנה, יהיה אפשר לומר ש-2009 הייתה השנה שארצות הברית ואירופה החליפו צדדים. ארצות הברית פנתה שמאלה, ואירופה פנתה ימינה.

המדינה ה-51

דגל 51 המדינות

ארצות הברית חגגה השבוע חמישים שנה להפיכתה של הוואי למדינה ה-50 בארצות הברית. אבל למרות החגיגות צריך לזכור שחמישים שנה זהו גם הזמן הארוך ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית בה לא צורפה אף מדינה נוספת לאיחוד. (הזמן הארוך ביותר לפני כן היה 47 שנים, הזמן שבין צרופה של אלסקה לצרופה של אריזונה ככה שבמאה השנים האחרונות צורפו רק שלוש מדינות). מה שהיה פעם הייעוד הגלוי של ארצות הברית להתפשט, להתרחב ולהוסיף כמה שיותר שטחים לאימפריה האמריקאית שלה. הפך מאז מלחמת העולם הראשונה ליעד שולי ואפילו מגונה בו למעט הפיכתן של הוואי ואלסקה מטריטוריות (שטחי חסות הוא התרגום הקרוב ביותר בעברית) למדינות לא נוספו עוד שטחים ומדינות חדשות לארצות הברית והייעוד הגלוי כמעט ונזנח. חגיגות חמישים השנה לצרוף הוואי הן הזדמנות טובה לחפש מי תהייה המדינה ה-51 של ארצות ועד כמה רחוק היום בו על דגל האיחוד המפורסם יהיו 51 כוכבים.

לפני שמתחילים צריך להבין שכדי להוסיף מדינות חדשות לאיחוד יש שלוש סוגים שונים של מדינות שיכולות להיות מועמדות לדבר. הסוג הראשון הוא הפיכתן של טריטוריות אמריקאיות שכרגע אינן במעמד של מדינות למדינות, היסטורית זו השיטה הנפוצה ביותר. הסוג השני הוא שינוי גבולות של מדינות קיימות, בסוג זה כבר דנתי בפוסט קודם שפורסם בגוגל קנול ואפשר לקרוא אותו כאן. והסוג השלישי והכי פחות שכיח הוא צרוף או סיפוח של מדינות חיצוניות לאיחוד ונדון גם בו, כאשר המקרה ההיסטורי המפורסם ביותר הוא טקסס.

Yemen A Microcosmos of the Middle East

Far away from the eyes of the world a war is rumbling in the northern areas of Yemen. From first look, it might see as a fight between the Yemen government and rubles group living in the northern areas, especially in the Sa'dah province. However, it actually much more than that, the local war in Sa'dah is a microcosmos of what is happening in the entire Middle East today.

The fight in Yemen started in 2004 placed from one side the Yemeni government, a Sunni government supported by Saudi Arabia, and from the otter side, The Shabab al-Muomineen a Shi'a rebel's group supported by Iran. Although both countries reject such interference in the fights, weapons from both were founded in the battle zone.

Yemen is a prefect test ground to see exactly what going on in the entire Middle East. The demographics of Yemen represent the demographics of the Middle East. 75-70 percentage of the country is Sunni 25-30 Shi'a and a minority of Jews and Christians. Iran and Saudi Arabia know that, and both know the outcome in Yemen can affect the future of the Middle East. If the Shi'a rebels can defeat the government they will give a push to other Shi'a minority group in otter Arabs Sunni countries. And specialty will give Iran a push against her big rival Saudi Arabia. On the other hand, Saudi Arabia knows that the Yemen government has to win in order to restrain Iran's goal to become the regional power.

Of course like any other affair in the Middle East. Israel has to be in the middle, while the two Muslim sides fight each other. Israel's secret services slowly smuggler Jews from the battle zones into Israel. While Christian's refuges escaping to the west for a chance of a better life, what is acutely happening in almost any other Arab country these days.

In the last few weeks the military operations in Sa'dah worsen as both sides saying they are on the verge of victory, so we have to take a close look and see the outcome. Maybe this little place in the southern edge of the Arabian Peninsula can predict the future of the Middle East.