טורקיה מקדמת גוש סחר חופשי במזרח התיכון

על פי אתר YNET וסוכנויות הידיעות תורכיה מקדמת גוש סחר חופשי במזרח התיכון

שר החוץ של טורקיה הודיע על יוזמה לאזור חופשי למעבר של סחורות ובני אדם, המשותף לסוריה, לבנון, ירדן וטורקיה. "אנחנו רוצים שכל מי שיעזוב את טורקיה במטרה להגיע למרוקו לא יעצור בשום גבול או שער בדרך", אמר השר.

זה מחזיר אותי למאמר שכתבתי לפני שנתיים על תורכיה, אירופה והמזרח התיכון.

בין שתי מפלגות

ההצלחה המפתיעה  של ניק קלאג בבחירות בבריטניה ושבירת השיטה הדו מפלגתית שאפיינה את האי הבריטי, מעלה שאלה מתבקשת, האם גם באחותה הגדולה של בריטניה, ארצות הברית אנחנו צפויים לראות הצלחה דומה ?

אם יש דבר אחד שבטוח בפוליטיקה האמריקאית זה יציבות השיטה הדו-מפלגתית. כאשר לא משנה מהן דעותיך הפוליטיות, הכלכליות, החברתיות או הדתיות, או באיזה גוון מדוייק של אותן דעות אתה מחזיק, בסופו של דבר תוכל להצביע או למפלגה הדמוקרטית או למפלגה הרפובליקנית, אם אתה מעוניין שהצבעתך באמת תשרת את קולך ותביא את המועמד שלך לבית הלבן. אבל האם תמיד זה היה ככה? אם נסתכל על הפוליטיקה האמריקאית במאה השנים האחרונות (מאז סוף מלחמת העולם הראשונה) נגלה כי מספר רב של פעמים ניסה מועמד ממפלגה שלישית או עצמאית לשבור את השיטה הדו-מפלגתית, לזעזע את המסודות הישנים ולנצח מבחוץ, אך עד כה, תמיד היה מדובר בניסיון בלבד ללא הצלחה ממשית. ההצלחה המפתיעה של ניק קלאג ומפלגת המרכז שבראשה הוא עומד בבריטניה מעלה את השאלה המתבקשת, האם אחת מהמפלגות הקטנות בארצות הברית (המפלגה הליברטריאנית, המפלגה הירוקה, מפלגת החוקה) יכולה להעתיק את ההצלחה הבריטית ולייבא אותה לארצות הברית? האם מועמד שלישי ועצמאי עשוי לעלות בצפון אמריקה לקראת הבחירות הקרובות? והאם אחת משתי המפלגות הגדולות אכן יכולה להתפצל?

על פניו נראה שהדבר אינו כה מסובך, למרות ששיטות הממשל של בריטניה וארצות הברית שונות לחלוטין, דווקא שיטת ההצבעה או הבחירה בארצות הברית דומה מאד לשיטה הבריטית המסורתית. כמו כן המיאוס בפוליטיקה הישנה, והאכזבה משתי המפלגות הגדולות שהציפה את בריטניה בשנים האחרונות מתחילה לתת את אותותיה גם בארצות הברית והתחזקה במיוחד בשנה האחרונה לאחר שגם הנשיא ברק אובמה שרץ בבחירות עם הקלף של "שינוי" ו"פוליטיקה חדשה", בסופו של דבר לא סיפק את הסחורה אליה ייחל הציבור בארצות הברית. אותן תנועות מחאה חברתיות לא מפלגתיות ששיגשגו בבריטניה בשנים האחרונות מתחילות לצבור תאוצה גם בארצות הברית, כאשר החזקה מתוכן עד כה היא "תנועת מסיבות התה" (מקור שמה ממסיבת התה של בוסטון). אך לעומת ההצלחה בבריטניה נראה כי לפחות לפי הניסיון ההיסטורי, למועמד כמו נייק קלייג ולמפלגה שלישית אין שום סיכוי בפוליטיקה האמריקאית.

בעוד שניק קלייג והמפלגה הליברלית-דמוקרטית בראשה הוא עומד, מיצבו את עצמם כפתרון ביניים בבריטניה. מפלגת מרכז הגונבת חלק מהאידיאולוגיה של השמרנים, חלק מהאידיאולוגיה של הלייבור, מוסיפה מימד אירופאי התומך באינטגרציה, ממתנת את הקיצוניות של שתיהן שמושכת בשוליים בשנים האחרונות, ומנסה לקלוע למכנה המשותף הנמוך ביותר המאפשר למשוך מספיק קולות בכדי להיבחר. ההיסטוריה מלמדת שבכדי להצליח בארצות הברית על מפלגות "שלישיות" היה תמיד למתג את עצמן כאווטסיידר חדשני ומיוחד, ולא כפתרון ביניים. מפלגה או מועמד שרצים עם חשיבה מחוץ לקופסא, לא מכוונים אל אנשי האמצע, אלא דווקא את הליבות החזקות של המפלגות הישנות שאינן מקבלות מענה עכשווי, תוך כדי ניסיון לפרק את הסדר הקודם.

רוברט לה פולט ניסיון ראשון במאה ה-20

לה פולט, ניסה לאגף את שתי המפלגות
מהצד השמאלי של המפה

בהיסטוריה האמריקאית זכורות במיוחד שלוש הצלחות חלקיות של מועמדים עצמאיים או ממפלגות קטנות וחדשות: רוברט לה פולט (Robert M. La Follette), ג'ורג' וואלס (George Wallace) ורוס פרו (Ross Perot), שלושה מועמדים משלוש תקופות היסטוריות שונות, שניסו כל אחד בזמנו ובדרכו לשבור את השיטה הפוליטית האמריקאית ולהזרים דם חדש למערכת. להוציא כמובן את המועמדת הייחודית של הנשיא תאודור רוזוולט בשנת 1912, שרץ אמנם תחת המפלגה הפרוגרסיבית, אבל עשה זאת לאחר שכבר היה נשיא. 

הראשון מבין השלושה היה רוברט לה פולט,  פוליטיקאי רפובליקני מויסקונסין שנחשב לאחד מהאבות המייסדים של התנועה הפרוגרסיבית המתחדשת. בשנת 1924 התאכזב פולט מהעבודה שעל רקע סוף מלחמת העולם הראשונה, והחזרה האמריקאית לבדלנות, שתי המפלגות הגדולות (הדמוקרטית והרפובליקנית) בחרו במועמדים שמרניים כדי לייצג אותם בבחירות לנשיאות. לה פולט הצטרף לגרסה החדשה של המפלגה הפרוגרסיבית, מפלגה שאיגפה את שתי המפלגות האחרות מהשמאל בנושאים כלכליים וחברתיים אבל תמכה בבדלנות השמרנית מצד ימין כולל סיום ההרפתקה האימפריאלית באמריקה הלטינית ובאוקיינוס השקט. כאשר הוא יוצא למסע בחירות בו הוא נלחם בתאגידים הגדולים, בבעלי ההון ובשחיתות, דרש לחוקק חוקי עבודה חברתיים שהפכו נפוצים באירופה, דורש לאסור על עבודת ילדים, ובעיקר מפתיע את הציבור האמריקאי עם הדרישה לבעלות ממשלתית על תשתיות (חשמל ומסילות רכבת). התמיכה שקיבל מהאיגודים המקצועיים של הצפון, החקלאיים של הדרום ומיעוטים ומהגרים רבים בינהם השחורים והיהודים, יצרה ברית חדשה ולא מוכרת חוצת מפלגות ואזורים גאוגרפים.

בסופו של דבר לה פולט כמובן הפסיד בבחירות לנשיאות אבל לא לפני שהוא משיג ש-16 אחוז מקולות הבוחרים, יותר ממחצית הקולות שקיבלה המפלגה הדמוקרטית, ואף זכייה במדינת ויסקונסין והשגת כל האלקטורים שלה. לה פולט אמנם לא הפך לנשיא ולא שינה את השיטה, אבל ההישג שלו היה לאחד ההישגים הבולטים בהיסטוריה האמריקאית עבור מועמד חיצוני. כמו כן מועמדתו והתמיכה הרבה לה זכה בציבור השאירה חותם עצום על ארצות הברית, כאשר לאחר מותו בניו הפכו גם כן למושלים וסנאטורים בזכות ייחוסם המשפחתי והאהדה הציבורית לה זכה, וניסו להמשיך בדרכו ובמשנתו הפוליטית. כאשר הישגו הגדול מכולם הוא בעיקר הניו דיל של הנשיא פרנקלין רוזוולט בשנות ה-30, תוכנית שביצעה בפועל רעיונות רבים עליהם דיבר לה פולט שני עשורים קודם. 

1968 שנת שינוי בהיסטוריה של ארצות הברית

40 שנה מאוחר יותר, בשנת 1968 היה זה תורו של המועמד ג'ורג' וואלס לנסות ולנצח את השיטה הדו-מפלגתית. 1968 הייתה אחת השנים הסוערות בהיסטוריה של ארצות הברית. המלחמה בוייטנאם הגיע לשיאה, ואיתה ההתנגדות הפנימית בארצות הברית למלחמה, לממשלה ולדור המנהיגות של מלחמת העולם השנייה. שנה בה מנהיג התנועה לזכויות האזרח, מרטין לותר קינג נרצח, רצח שהוביל למהומות בין שחורים ולבנים בכל רחבי המדינה. כאשר זמן לא רב לאחר מכן נרצח גם המועמד הדמוקרטי רוברט קנדי, אחיו של הנשיא שנרצח גם הוא, ג'ון קנדי, כאשר רוברט היה בעייני רבים ממשיך דרכו והזרוע הפוליטית של לותר קינג במפלגה הדמוקרטית. לבסוף פרישתו של הנשיא המכהן לינדון ג'ונסון מהמירוץ לנשיאות, סימלה את 1968 כשנת בחירות מיוחדת והיסטורית בה האליטה האמריקאית עומדת להתחלף. 

וואלס והמפץ הגדול של
מדינות הדרום

ג'ורג' וולאס היה פוליטיקאי דמוקרטי ממדינת אלבמה, טייס במלחמת העולם השנייה ומשפטן שהגיע עד כס השיפוט. בשנות השישים הוא נבחר למושל אלבמה, ושנת 1968 הייתה עבורו קו פרשת מים מיוחדת. עבור וואלס, הרגע המשמעותי מכל באותה שנה היה תמיכתן המפתיעה והבלתי צפוייה של שתי המפלגות הגדולות במאבק השחורים לשוויון זכויות, מה שכונה באותן שנים תהליך סיום הסגרגציה. תמיכה זאת הובילה את וואלס להקים את "מפלגת העצמאות האמריקאית", מפלגה שהתנגדה להתערבות הממשל הפדרלי בשאלת שילוב השחורים בחברה, ותמכה בהמשך מדיניות הסגרגציה במדינות הדרום. במילים אחרות המפלגה טענה כי הסגרגציה, והיחס הבין גזעי בארצות הברית אינה שאלה חוקתית או פדרלית והיא צריכה להיות מוכרעת בכל מדינה ומדינה באיחוד בנפרד ובאופן שונה. כך יצר וואלס מפלגה חדשה, שמרנית יותר מהמפלגה הרפובליקנית בנושא הפרדת הרשויות, אבל נשענת על המוסודת המקומיים של המפלגה הדמוקרטית אליה הוא השתייך. כך כאשר הגיעו הבחירות בנוסף לקולות הרבים שמשכה מפלגת העצמאות של וואלס מהמפלגה הרפובליקנית היא זכתה לתמיכה ואהדה רבה של הדרום הישן, אזור שהיה בשונה ממה שאנחנו מכירים היום, ברובו  אזור דמוקרטי. בסופו של דבר ברית מיוחדת זאת, זיכתה את וואלס ומפלגתו ב-13 אחוז מקולות הבוחרים, ואף בזכייה באלקטורים של חמש מדינות שונות (מיסיסיפי, אלבמה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה וארקנסו), סך הכל 45 אלקטורים. 

למרות שגם וואלס לא ניצח את השיטה הדו מפלגתית, היסטוריונים רבים טוענים כי הופעתו בזירה הפוליטית וניצחונו של ניקסון בבחירות שינוי את מאזן הכוחות בפוליטיקה האמריקאית מדמוקרטי לרפובליקני (ב-25 השנים שיבואו לאחר מכן הרפובליקנים יהיו בבית הלבן 20 שנה מתוכן). מפלגת העצמאות האמריקאית והפילוג שהקמתה ייצרה במפלגה הדמוקרטית הביאו להפלת המפלגה הדמוקרטית מהשלטון, העבירה בהדרגה את רוב האוכלוסייה הלבנה בדרום ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית למפלגה הרפובליקנית וסיימה את את מאה שנות השליטה של המפלגה הדמוקרטית ב"דרום העמוק". היום שאנחנו שומעים דרום ארצות הברית אנחנו חושבים באופן אוטומטי על המפלגה הרפובליקנית, ועל המדינות האדומות,  אבל לפני 1968 ולפני וואלס, הדברים היו אחרים לגמרי. 

1992 רוס פרו מפיל את בוש האב

פרו, שילב ימין קיצוני
עם שמאל קיצוני

המועמד השלישי שהצליח לסחוף אחריו ציבור מצביעים גדול היה רוס פרו במערכת הבחירות של שנת 1992. לעומת לה פולט, ווואלס, שני המועמדים עליהם דיברתי קודם, ושהיו כרונולוגית לפניו, פרו לא היה פוליטיקאי, איש ציבור, או מדינאי (למרות עבר קצר בצבא האמריקאי) אלא מיליארדר אמריקני מטקסס שהגיע מעולם העסקים, כאשר כניסתו למרוץ נבאה עקב מיאוס מהפוליטיקה האמריקאית ובממסד של שתי המפלגות הגדולות. פרו התנגד לצורה שבה ארצות הברית מנהלת את העולם של אחרי המלחמה הקרה ולתפקיד השוטר העולמי שלקחה על עצמה. הוא טען שיש לאזן את התקציב האמריקאי ויצא כנגד שיטת הגרעון והחוב שהתפתחה בשנות השמונים תחת ממשלו של רייגן. בתחילה היה ניתן לחשוב שמדובר במועמד ליברטריאני, זרם חזק ומשמעותי בפוליטיקה האמריקאית השייך ברובו למפלגה הרפובליקנית. אך התנגדותו לסחר חופשי חסר רסן ולגלובליזציה כלכלית, הרחיקו אותו מאותם כלכלנים ליברלים ושמרנים, ומיצבו אותו כמועמד שונה ומיוחד שאינו שייך לא לשמאל ולא לימין.

למזלו של פרו, או אולי מתוך הבנה מוקדמת של המציאות, עמדותיו הייחודיות, נפלו על חלון הזדמנויות מצויין, בדיוק לאחר ששתי המפלגות הגדולות החליטו לתמוך בהסכם נאפט"א שהתגבש באותן שנים (הסכם סחר חופשי של צפון יבשת אמריקה: ארצות הברית, קנדה ומקסיקו). בכך הפך פרו למועמד היחיד המתנגד להסכם הסחר. זאת לאחר שביל קלינטון ומהפלגה הדמוקרטית שבתחילה התנגדו להסכם שהביא ממשל בוש האב והמפלגה הרפובלקנית, במיוחד עקב השפעתם החזקה של איגודי העובדים החברים במפלגה. שינו ברגע האחרון את עמדתם בנושא וזאת על פי ההערכות במטרה לזכות בקולות המהגרים ההיספנים. לבסוף בבחירות עצמן זכה פרו ב-19 אחוזים מקולות הבוחרים האחוז הגובה ביותר אי פעם עבור מועמד חיצוני. לעומת קודמיו, לה פולט ווואלס הוא אמנם לא ניצח בשום מדינה ולא זכה באף אלקטור, אך הקולות הרבים שגרף, בעיקר מקולות הימין היו הסיבה העיקרית להפסד של הנשיא האהוד גורג' בוש האב בבחירות לביל קלינטון, ולסיומן של 12 שנות שלטון רצופות של המפלגה הרפובליקנית בבית הלבן, הרצף הארוך ביותר מאז המשבר הכלכלי הגדול. כמו כן, נושאים עליהם דיבר בשנת 1992 הפכו לחלק גדול מהשיח אחריו, כאשר המפלגה הרפובליקנית אימצה רעיונות כלכליים רבים עליהם דיבר, במיוחד בנושא התקציב והגרעון. בעוד המפלגה הדמוקרטית אימצה רעיונות הקשורים ליחסי חוץ וביטחון של אחרי המלחמה הקרה. עובדה אחרת שנזקפת לזכותו הוא העלת נושא הדמוקרטיה הישירה עקב ההתקדמות הטכנולוגית.

בבחירות של שנת 1996 ניסה פרו לרוץ שוב לנשיאות, הפעם תחת מפלגה חדשה שהקים מפלגה הרפורמיסטית האמריקאית, אבל הפעם היו המפלגות הגדולות מוכנות לקראתו, ולעומת הבחירות של 1992, הן דגלו בשיטה של התעלמות, הוא לא הורשה להשתתף בעימותים, ולא זכה לסיקור התקשורתי לו זכה ארבע שנים קודם. למרות שגם אז הוא השיג 8 אחוזים מהקולות בבחירות, תוצאה מצויינת עבור מועמד חיצוני.

הבחירות הקרובות

אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מהניסיון של מועמדים אלו היא כי הדרך היחידה בה יכולה מפלגת שלישית, או לחילופין מועמד שלישי לנשיאות להצליח בארצות הברית היא רק על ידי ריצה עם אג'נדה חדשה ולא מוכרת המאגפת משמאל או מימין את אחת המפלגות במטרה לכבוש את ליבת המפלגה אבל מאפשרת לקהלים נוספים וחדשים להשתלב. לכן השמועות שנפוצות ומתנפחות בשבועות האחרונים על ריצה אפשרית של ראש עיריית ניו יורק מייקל בלומברג או של מזכיר המדינה לשעבר קולין פאוול כמועמדים עצמאיים שימתגו עצמם כמועמדי מרכז בין שתי המפלגות הגדולות לקראת הבחירות של 2012, לפחות מבחינה היסטורית וגם לדעתי חסרות סיכוי כל עוד ישנם שני מועמדים ממסדיים חזקים בשתי המפלגות הגדולות.

לעומת זאת ריצה של מועמד עצמאי מטעם המפלגה הליברטריאנית עם תמיכה ורוח גבית חזקה של תנועת "מסיבות התה", המתחזקת מיום ליום וצוברות כסף ותומכים במהירות פנטסטית, היא אפשרות יותר ראלית. יותר מאשר היא אפשרית היא גם עשויה לפרק את הסדר הקיים היום בפוליטיקה האמריקאית ולהיות שנה הכרעה ושינוי לא פחות מאשר 1968. מועמד ליברטריאני שייקח בזכות תנועת "מסיבות התה" את הרפובליקאים הכלכליים מהקצה הימני של הקשת הפוליטית, את הליברליים המדיניים מקצה הקשת השמאלית של הפוליטיקה ואת האנטי פדראלים מהדרום, עשוי באמת לחולל שינוי שכזה. אך גם תסריט זה נראה כרגע רחוק מהמציאות.

שלושת הקודמים נכשלו אבל שינו את ארצות הברית, האם בקרוב נראה מועמד שלישי נוסף?

  

Post by Omer Gendler.

מבחן הבגרות של האיחוד האירופי חלק שני

בדיוק לפני שנה כתבתי פה על מבחן הבגרות של האיחוד האירופי, ושאם מערב אירופה לא תשכיל לעזור למזרח אירופה בקרוב מאד המשבר יגיע גם אליה, היום זה רלוונטי מתמיד.

האומות של צפון אמריקה, פייסבוק ומה שביניהם

גבולות הם קווים מלאכותיים מעשי ידי אדם המפרידים בין ישויות גאוגרפיות שונות כאשר מטרתם המרכזית היא הפרדה בין מדינות. אך האם באמת הגבולות מפרידים באופן נכון בין הישויות או שהגאוגרפיה חזקה מהם. בשנת 1981 חיבר ג'אל גראוו (Joel Garreau) את ספרו "תשע האומות של צפון אמריקה". טענתו המרכזית הייתה כי הגבולות של יבשת צפון אמריקה לא מייצגים נכון את אוכלוסיית היבשת וכי ניתן לחלק את צפון אמריקה בצורה שונה ולמספר תתי מדינות, אשר לכל אחת מהן מאפיינים ייחודיים משלה. מאפיינים כמו שפה, ניב ודיבור מאפיינים תרבותיים, כלכליים ודתיים. גראוו טען כי הגבולות הקיימים בין המדינות נוצרו כתוצאה מתאונה היסטורית, וכי עיצובם מחדש, על פי סממנים של דמיון ושוני, יכול לתרום לעתיד צפון היבשת ובעיקר לחיזוק הדמוקרטיה. 

תשע האומות של צפון אמריקה

אחת הטענות היותר מסעירות במחקר הייתה כי ישנם אזורים שלמים ביבשת אשר מתפקדים כמדינות בתוך מדינות, כמעט ואינם מתקשרים עם אזורים אחרים אותם הם מחשבים כתרבות שונה. לצד אותם אזורים מבודדים, ישנם אזורים אחרים המתעלמים לחלוטין מהגבולות הקיימים שהמדינות הציבו להם ומתחברים לאזורים מצדי גבול אחרים. גראוו טען כי אזורים כמו ניו ברנזוויק, ניופאונדלנד ולברדור, ונובה סקוטיה שבמזרח קנדה מרגישים "מחוברים" הרבה יותר לבוסטון ואזור ניו אינגלנד שבארצות הברית מאשר לטורונטו ומדינת אונטריו שבקנדה. בצפון מרכז היבשת אלברטה הקנדית ומונטנה האמריקאית מרגישות קשר עמוק ורחב יותר, מאשר אלברטה מרגישה עם קולומביה הבריטית שכנתה ממערב ומונטנה עם מדינת וושינגטון. כאשר תהליך דומה מתקיים גם בין וושינגטון וקולומביה הבריטית, מיאמי והאיים הקריביים, צפון מקסיקו וניו מקסיקו, ודרום קליפורניה וקליפרוניה המקסיקנית ואזורים נוספים אחרים. כאשר לבסוף טען גראוו אפשר לחלק את היבשת לתשע מדינות שונות, הומוגניות יותר וחשוב מכך ויציבות ומייצגות הרבה יותר.  

הספר שאמנם לא זכה להצלחה עם פרסומו הראשון, הפך עם השנים לאבן דרך בחשיבה רגיונליות ובצורה שבה צפון אמריקה תוספת את עצמה. כאשר אקדמאים ומקבלי החלטות רבים טענו שהרעיונות בו היו לבסיס עבור רעיונות מאוחרים יותר כמו קונספירציית האיחוד הצפון אמריקאי, הסכמי הסחר של נאפט"א סדרות וסרטים. הבעיה היחידה בספר הייתה חוסר היכולת להוכיח רעיונות אלו בכלים מדעים מעבר לטענה שנשמעה הגיוניות ואמיתית.

תוצאות המחקר של PeteSearch

29 שנים לאחר מכן, מפרסם הבלוג PeteSearch, בלוג המתמחה בחקר רשתות חברתיות, מחקר חדש המאשש כמעט לחלוטין את מסקנותיו של גראוו. בעזרת תוכנת מחשב, הסורקת את כל משתמשי הפייסבוק בארצות הברית, ובודקת עבור כל משתמש בנפרד מי הם חבריו, מהם תחביביו, היכן הוא מטייל, מה הוא אוכל, מצלם, צופה ובעצם כל מידע אפשרי שניתן לדלות מן הפייסבוק (מבלי לעבור על חוקי הפרטיות). לאחר שכל המידע רוכז בבסיס נתונים אחד, בוצע קישור של כל המשתמשים אחד לשני בעזרת תרשמי זרימת מידע על פי בסיס גיאוגרפי. התמונה הסופית שהתקבלה הפתיעה גם את מחברי המחקר והציגה תמונה שאכן מחלקת את ארצות הברית לאזורים הדומים מאד לחלוקה של גראוו.

פייסבוק ורשתות חברתיות ככלי מחקר אקדמי

המחקר של PeteSearch מעניין לא רק בגלל מסקנותיו, אלא במיוחד בשל הכלים בהם הוא עושה שימוש. היכולת לרתום את המידע המופיע ברשתות החברתיות לצורכי מחקר אקדמי ולמיינו בעזרת מחשב עד לקבלת תמונה ברורה, הינה יכולת שלא הייתה בידנו פעם. בעזרת תוכנת מחשב פשוטה, הצליחו החוקרים להגיע למסקנות אשר חוקרים באוניברסיטה מקדישים חיים שלמים על מנת  להוכיח. כמו כן היא גם ממחישה את הקלות והפשטות בהן ניתן לבצע היום מחקרים כאלו ואת קפיצת המדרגה שהרשת החברתית יכולה לספק גם לאקדמיה. גם הממשל המרכזי יכול להרוויח מכלים שכאלו תארו לכם שאת מפקד האוכלוסין המתבצע מדי עשור בארצות הברית, אשר במתכונתו הנוכחית עולה למשלם המיסים האמריקאי כ-11 מיליארד דולר, היה ניתן לבצע דרך אותם כלי סריקה זולים. 

אבל יותר מכך ייתכן שבעתיד באמצעות כלי מחקר מתקדמים כאלו, המאפשרים קבלת תשובות מדעיות מדויקות גם לגבי משתנים זהותיים הקשים לכימות, ניתן יהייה לייצר ולעצב מחדש גבולות ומדינות בהתאם לחלוקה הנכונה והצודקת של האוכלוסייה המתגוררת בהן. כך גם יהייה ניתן לקבוע האם תאוריות קונספירציה המתפרסמות מדי פעם, בעלות הצדקה מדעית או מנותקות וחסרות סיכוי והיגיון.

Where is the United States ?

Why the silence of the United States in the renewed conflict between United Kingdom and Argentina on the Falkland Islands may someday cost her dearly

Over a week has passed since the re-broke of the Falkland Islands conflict between United Kingdom and Argentina, and so far we have not heard a word about it from President Barack Obama or any other official representative of the United States government.  South America Countries (Rio Group) published a support in the position Argentina, Caribbean Communities countries (CARICOM) have announced that they "understand" the Argentinian side and call for negotiations between United Kingdom and Argentina on the subject. Even UN Secretary General Ban Ki - Moon has already announced that if asked to will negotiate in the conflict. Actually, all the American continent countries have already expressed their opinion, well okay not all, one kept silent, the United States.

Compared with the previous round of battles which took place in 1982 President Ronald Reagan supported completely his good friend Margaret Thatcher, this time the United States of Obama prefers to remain silent and not support any party, and leaves the solution to the dispute in the hands of the parties involved.

The reason for this silence is an American attempt to approach the countries of South America, the new direction for the South continent has declared by President Obama at the beginning of his term. The first step, we saw six months ago when the United States in a rarely move share similar opinions with the countries of South America regarding the question of legality of the military coup in Honduras, even though it  was pro American coup.

But the United States forget that Falkland Islands conflict and the cracks in international recognition of British sovereignty over the islands, may one day return to her too. This is no longer a military coup, political conflict or event with negligible short-term interests, but about the fundamental meanings fateful for the long term. In what the British control over the Falkland Islands is different than the U.S. domination of Puerto Rico? In both cases it was an area occupied from the Spanish Empire her sunset. Falklands with the departure of the Spaniards from South America and Puerto Rico due to the Spanish–American war and the departure of the central continent.

If the United States recognizes even slightly in the legitimacy of Argentina right on Falkland Islands, a day will come, and she will have to meet the requirements of the countries in Central America on Puerto Rico. Also Argentine claim that Falkland's residents not entitled to self-determination because they are immigrants who came to the island two centuries ago and only the original inhabitants of the Falkland Islands have the right to self-determination can not even considered in the United States. Because Texas, was established in exactly the same way, settlers of Anglo - Saxon origin fed up with the Mexican government, preferred to declare independence and then merged with the United States, and no one really think Mexico has any right on Texas.

What will happen tomorrow if Guatemala suddenly decides not to recognize the independence of Belize, a country with a history similar to Falkland Islands, did the United States not express a firm stand? Or Venezuela's Hugo Chavez suddenly decides he wants back Aruba, Bonaire and Curacao, will the United States also be silent, just to approach South America countries?

Latin American residents need to understand that you can not turn the clock back. Two hundred years of Anglo - Saxon and European rule can not suddenly stop just because some leaders are looking for an ancient national pride or to strengthen their rule. Besides, South America countries, who said that these territories are historic Latin? Do not forget that you were not there first.

If the United States did not make a firm position, the continent of America may enter a slippery slope, President Obama enough to sit on the fence, interfere in the crisis now.

לאן נעלמה ארצות הברית

מדוע השתיקה של ארצות הברית בסכסוך המתחדש בין בריטניה לארגנטינה על איי פוקלנד עשויה עוד לעלות לה ביוקר

כבר מעל שבוע חלף מאז פרץ מחדש הסכסוך על איי פוקלנד בין בריטניה וארגנטינה, ועד כה לא שמענו מילה בנושא מהנשיא ברק אובמה או מנציג רשמי אחר של ממשלת ארצות הברית. מדינות דרום אמריקה (Rio Group) כבר פרסמו תמיכה בעמדת ארגנטינה ומדינות האיחוד הקריבי (CARICOM) הודיעו שהן "מבינות" את הצד הארגנטיני וקוראות למשא ומתן בין בריטניה וארגנטינה בנושא. גם מזכ"ל האו"ם באן קי-מון כבר הודיע שאם יתבקש יתווך בסכסוך בין המדינות. בעצם כל מדינות יבשת אמריקה כבר הביעו את דעתן, טוב בסדר לא כולן, יש אחת שדווקא הפעם מתעקשת לשתוק, ארצות הברית.

לעומת סיבוב הקרבות הקודם שהתרחש בשנת 1982 בו תמך הנשיא רונלד רייגן באופן מוחלט בידידתו הטובה מרגרט תאצ'ר ובבריטניה, הפעם ארצות הברית של אובמה מעדיפה לשמור על שתיקה ולא לתמוך בשום צד, פתאום כבר לא מדובר באזור שמגודר על ידיה כחצר האחורית, בו היא מתערבת באופן קבוע, והיא משאירה את פיתרון המחלוקת לצדדים המעורבים.

האם האימפריה תאלץ להכות שוב?

הסיבה לשתיקה היא ניסיון אמריקאי להתקרב אל מדינות דרום אמריקה, והכיוון החדש כלפי דרום היבשת עליו הכריז הנשיא אובמה בתחילת כהונתו, כיוון שאת ראשיתו ראינו כבר לפני חצי שנה, כאשר באופן נדיר ארצות הברית חלקה דעה דומה עם מדינות דרום אמריקה באשר לשאלת חוקיות ההפיכה הצבאית בהונדורס, אפילו שהיא הייתה פרו אמריקאית. בכך שאת ביקורו הראשון מחוץ לארצות הברית עשה הנשיא במקסיקו, ואת ההכרזה על מיזמי הנפט והגז משותפים עם ברזיל בכוונה להפחית את התלות בנפט המזרח תיכוני.

אבל ארצות הברית שוכחת שהסכסוך על איי פוקלנד והיסדקות ההכרה הבין לאומית בריבונות הבריטית באיים, עשויה יום אחד לחזור גם אליה. הפעם, כבר לא מדובר בהפיכה צבאית, סכסוך פוליטי או אירוע זניח בעל אינטרסים לזמן קצר, אלא בנושא עם משמעויות עקרוניות הרות גורל לטווח הארוך של היבשת. במה שונה השליטה הבריטית על איי פוקלנד, מהשליטה האמריקאית על פורטו ריקו? בשני המקרים היה מדובר באזור שנכבש מידי האימפריה הספרדית באחרית ימיה. פוקלנד עם עזיבת הספרדים את דרום היבשת ופורטו ריקו כתוצאה ממלחמת ספרד ארצות הברית ועזיבת הספרדים את מרכז היבשת.

אם ארצות הברית תכיר ורק במעט בלגיטימיות של ארגנטינה על איי פוקלנד יום יבוא והיא תאלץ להכיר גם בדרישות של מדינות מרכז אמריקה על פורטו ריקו. גם הטענה הארגנטינאית שתושבי פוקלנד לא זכאים להגדרה עצמית בגלל שהם מהגרים שהגיעו לאי לפני מאתיים שנה ורק לתושבים המקוריים של פוקלנד יש זכות להגדרה עצמית אסורה שאפילו תישקל בארצות הברית. הרי מדינת טקסס, הוקמה בדיוק באותה הדרך, מתיישבים ממוצא אנגלו-סקסי שמאסו בשלטון המקסיקני – ספרדי, העדיפו להכריז על עצמאותם ואחר כך התמזגו עם ארצות הברית, אף אחד לא באמת חושב שלמקסיקו יש זכויות בטקסס נכון? או שאולי כן?

מה יקרה מחר בבוקר אם פתאום תחליט גואטמלה שהיא לא מכירה בעצמאות בליז, מדינה עם היסטוריה דומה בדיוק לאיי פוקלנד, ופתאום שאר מדינות יבשת אמריקה באקט של סולידאריות אוטומטית יתמכו גם בה, אז גם שם ארצות הברית לא תביע עמדה נחרצת ? או שוונצואלה של הוגו צ'אווס תחליט פתאום שהיא רוצה בחזרה את ארובה, קוראסאו ובונייר והיא לא מכירה בשלטון ההולנדי היושב שם מאות בשנים, גם שם ארצות הברית תשתוק רק לשם התקרבות למדינות דרום אמריקה ?

תושבי יבשת אמריקה הלטיניים צריכים להבין שלא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, מעל מאתיים שנה של שלטון אנגלו-סקסי אירופאי, לא יכולים פתאום להקטע רק בגלל שכמה מנהיגים מחפשים גאווה לאומית עתיקה כדי לעלות את קרנם, בנוסף לפני שמדינות דרום אמריקה מדברות על מי היה שם קודם, כדי להם גם לזכור שהשטחים האלו היסטורית הם לא בהכרח לטיניים, אל תשכחו שגם אתם לא הייתם שם הראשונים.

אם ארצות הברית לא תשמיע עמדה נחרצת כל יבשת אמריקה עשויה להיכנס לסחרור מיותר. השמועות על נפט מול חופי האיי לא הולכים להשתיק את העימות, וכאשר יגיעו גם חברות הקידוחים לאזור, הסכסוך יהפוך ממשי יותר. לטובתה ארצות הברית צריכה להספיק לשבת על הגדר ולהתערב בנושא עכשיו, לפני שהיא תאלץ לבחור בין ידידתה הגדולה בריטניה לבין יבשת שלמה.  

למאמר באגלית

עשר עובדות על אמירות דובאי

בעקבות חיסולו של מחמוד אל-מבחוח הפכה נסיכות ערבית קטנה במפרץ לאחת לשיחת היום בכל מהדורות החדשות שברחבי העולם. הנה 10 עובדות על הנסיכות הקטנה

למרות שנהוג לחשוב ולהתייחס אל דובאי כאל מדינה, בפועל דובאי אינה מדינה אלא ישות פוליטית המכנה עצמה אמירות ומרכיבה יחד עם עוד 6 אמירויות נוספות פדרציה בשם איחוד האמירויות הערביות. הפדרציה זוכה למעמד של מדינה בזירה הבינלאומית. שאר האמירויות הן: אבו דאבי, אום אל-קיוין, עג'מאן, פוג'יירה, ראס אל-ח'ימה ושארג'ה. במסגרת הממשל של הפדרציה זוכה דובאי לזכות וטו על כל החלטה שמתקבלת והיא נחשבת שנייה בחשיבותה הפוליטית והכלכלית רק לאמירות אבו דאבי.

למרות שדובאי זכתה לעצמאותה רק בשנת 1971 היא נשלטת באופן רציף וללא הפרעות על ידי משפחת אל מכתום כבר משנת 1833.

מה עובר על הרפובליקנים ?

נדמה שבכל פעם שהנשיא ברק אובמה מתקשה להעביר את הרפורמות אותן הוא מקדם בוושינגטון, נכשל במדיניות החוץ החדשה שלו, מסתבך עוד יותר באפגניסטן או  שהפופולאריות שלו בסקרים יורדת, באים הרפובליקנים ובמהלך שניתן לדמות אך ורק לסינדרום של הרס עצמי, מחזירים את הנשיא אובמה בחזרה על הגל.

מאז תחילת השנה היה נראה שהימין האמריקאי מצליח להשתקם ולתפוס גובה, הוא ניצח ברוב מערכות הבחירות האחרונות, תנועת "מסיבות התה" התפשטה בכל רחבי המדינה, ערוץ הדגל הבלתי רשמי שלו פוקס ניוז משיג את אחוזי הרייטינג הגבוהים בהיסטוריה, וההתנגדות המסיבית לרפורמת הבריאות של הנשיא אובמה מצליחה להביא בינתיים להקפאתה. גם העיתונות הנחשבת ליברלית מודעת לתופעה החדשה ומאמרי מערכת רבים הכריזו על תחייתו של הימין האמריקאי.

אבל אז הגיע, סיפ"ק (CPAC) ראשי תיבות של Conservative Political Action  Conference ועידה שנתית של גרעין הפעילים השמרני בארצות הברית הנוטה לייצג את הלך הרוחות בקרב התנועה כולה. השנה התבקשו אלפי באי הועידה להצביע עבור מי הם מעדיפים לראות כנציג המפלגה לבחירות בשנת 2012 והתוצאות היו מדהימות. 31 אחוז הצביעו עבור רון פול איש הזרם הליברטריאני, כאשר פעילים מרכזים אחרים בימין כדוגמת מיט רומני, המורמני האהוב ממסצ'וסטס ושרה פיילין, כוכבת הרוק החדשה של הימין נשארו הרחק מאחור (למעשה רומני ופיילין יחד קיבלו פחות קולות מאשר פול), וכאן בדיוק מסתמנת הבעיה.

רון פול הוא אחד האנשים היותר מיוחדים בנוף הפוליטי של וושינגטון, כאיש המפלגה הליברטריאנית לשעבר, דעותיו נחשבות קיצונית ולא "מעודכנות" למציאות של המאה העשרים ואחת, וזה עוד בלשון המעטה. הוא תומך בפרישת ארצות הברית מגופים בין לאומים כמו נאט"ו והאו"ם וחזרה אל ימי הבדלנות שאפיינה את המאה ה – 19 ונקטעה על ידי תאודור רוזוולט והתנועה הפרוגרסיבית. הוא תומך בפרוק הבנק המרכזי ובהחזרת תקן הזהב, בלגליזציה של סמים ובהרחבה של הבעלות החופשית על נשק.

המפלגה הרפובליקנית נחלקת בשנים האחרונות (מאז הנשיאות שח רונלד רייגן בעיקר, לפני הייתה למפלגה זהות אחרת) לשלושה מוקדי כוח עיקריים. ביטחון, כלכלי-ליברלי, ושמרנות ערכית-דתית במילה אחת נצרות. המחנה הביטחוני המאופיין בעיקר על ידי הנאו-קונסרבטיזם מאמין בכוח כאמצעי להשגת מטרות בעיקר בזירה הבינלאומית. לכן הוא תומך בהתערבות ישירה ופעילה של ארצות הברית בסכסוכים ובמלחמות ברחבי העולם, ובעיקר בהפצת וביסוס הדמוקרטיה, השוק החופשי וערכים דמוקרטים ברחבי העולם, אבל במחנה ביטחוני הוא גם מודע למגבלות הכוח ומכן מציג לא פעם גמישות המשליכה גם לענייני פנים.

המחנה הכלכלי שתומך בנושא ההיסטורי ביותר של המפלגה הרפובליקנית והוא הקטנת הממשלה, והפחתת ההתערבות הממשלתית בחיי הכלכלה והחברה, במיוחד זו המרכזית מוושינגטון אבל גם את זו של המדינות עצמן. הקטנת המיסוי, החלשת הבירוקרטיה והרגולציה ובעצם כל דבר שיכול לשרת את הכלכלה החופשית והשוק החופשי. המחנה השלישי הוא המחנה הדתי-נוצרי, התומך בשמרנות דתית וביסוס הערכים הנוצריים בחברה האמריקאית, אבל בלי לפגוע בעיקרון של הפרדת דת ממדינה. כאשר שלושת הנושאים החושבים ביותר למחנה זה בשנים האחרונות, הם: הפלות, ניסויים בתאי גזע ונישואים חד מיניים.

מאז ממשל רייגן, המפלגה הרפובליקנית בנויה על שלושת המחנות האלו במידה שווה כזו או אחרת ואלו הם המחנות שהשיגו להם 20 שנות שלטון בבית הלבן מתוך ה-30 האחרונות. רייגן לדוגמא ייצג בצורה כזו או אחרת את כל שלושת המחנות, בוש האב שניים, ובוש הבן שוב חזר להוביל את שלושתם. רול פול לא מייצג כמעט אף מחנה. הוא אמנם נראה ממבט ראשון כתומך במחנה הכלכלי, אבל העולם ממנו מגיע פול אינו העולם של הכלכלה הליברלית אלא העולם הפילוסופי ליברטריאני, ולכן המחנה אכן קרוב לליבו אבל מסיבות ומניעים אחרים לחלוטין. בכל הנוגע לביטחון ודת אתם יכולים להבין לבד שעמדותיו שונות לחלוטין, וכאשר ישנו מועמד מוביל שאינו קשור לאף מחנה אפשר להבין שני דברים: הראשון שהמפלגה הרפובליקנית משתנה, והשני שהיא מתרחקת מהיכולת לחזור לבית הלבן. 

חולשתו של אובמה הייתה אמורה להיות הקרקע עליה תבנה המפלגה הרפובליקנית מחדש, אבל העדר הסכמה פנימית בין הזרמים השונים ומנהיג חזק וכריזמטי שיובל את העגלה, מועמדים חסרי סיכוי כמו פול נזרקים אל קדמת הבמה, ומשמשים זריקת עידוד עבור הממשל הדמוקרטי המקרטע. אם רוצה המפלגה הרפובליקנית לזכות בשלטון בשנת 2012 עליה למצוא מועמד הנוטה אל המרכז הפוליטי ומאחד עבורה את המחנות, בו על פי הסקרים נמצאים רב האמריקאים בשנים האחרונות ואליהם גם חותר הנשיא אובמה בשבועות האחרונים, תוך הגמשה של דעותיו היוניות בהן תמך קודם. אם ימשיך הימין האמריקאי את המגמה הנוכחית של פזילה עוד יותר ימינה והצידה, הוא אולי יחזור אל מקורותיו ההיסטורים (שלפני רייגן), יארגן את השורות מחדש, ואפילו ישנה קצת את המאזן בסנאט ובבית הנבחרים לטובתו, אבל בשום פנים ובאופן לא יזכה במערכת בחירות לנשיאות בתקופה הנראית לעין, ובתרחיש מטורף עוד יותר עשוי להביא לקריסתה של המערכת הדו מפלגתית בארצות הברית, סך הכול אל תשכחו שזו מערכת שלא תמיד הייתה שם. 

ארצות הברית רוצה להיות צרפת

נשיא ארצות הברית ברק אובמה הודיע השבוע על הקצבת 8 מיליארד דולר כדי לקדם בניית כורים גרעינים חדשים בארצות הברית. על פי הנאום שנשא אובמה בעת ההכרזה על התוכנית החדשה העתיד האמריקאי יקבע על ידי מה שהאומה האמריקאית  תדע לייצר ולייצא בעצמה ולא על ידי מה שהיא תדע לייבא.

קצת היסטוריה, ארצות הברית הפסיקה לייצר כורים גרעיניים בשנות השבעים, עם תחילת תקופת ממשלו של הנשיא ג'ימי קרטר. קרטר שהיה הנשיא בעל הדעות השמאליות ביותר בהיסטוריה האמריקאית התנגד התנגדות בסיסית לרעיון הטכנולוגיה הגרעינית, גם כאשר היא משמשת לצורכי שלום. אל ההתנגדות העקרונית הזו התווספה ב 28 במרץ 1979 תאונת אי שלושת המילין, שהביא לגל אנטי גרעיני בארצות הברית (למרות שאיש לא נפגע באותה תאונה) שלבסוף הביא להחלטה על הפסקה גורפת של בניית כורים גרעיניים בארצות הברית. כאשר גם ממשלים רפובליקנים שהחליפו את ממשל קרטר כדוגמת רייגן ובוש האב המשיכו את הקו של קודמו.

בעקבות ארצות הברית הפסיקו רוב מדינות המערב לבנות כורים גרעינים למעט מדינה אחת, צרפת. צרפת שלא התרגשה מהמגמה החדשה שסימן הנשיא קרטר ומהתאונות הגרעיניות שהתרחשו בארצות הברית ובברית המעוצות, סירבה לוותר על הטכנולוגיה הגרעינית שבידיה, ולעומת שאר המדינות שיפרה אותה שוב ושוב כדי להביא אותה לשלמות. כיום 80 אחוז מהחשמל בצרפת מיוצר מאנרגיה גרעינית, בעוד כמות התאונות הגרעיניות בהיסטוריה הצרפתית היא אפס.

העצמאות האנרגטית הייחודית של צרפת הפכה לקנאה בשאר מדינות אירופה ובארצות ברית, במיוחד על רקע עליית מחירי האנרגיה בשנים האחרונות. צרפת היא המדינה היחידה שכמעט ולא מושפעת מגחמותיה של השכנה הגדולה ממזרח רוסיה, וצינורות הגז שלה המגיעים כמעט לכל בית אירופי. וגם אינה נדרשת לרצות מנהיגים רודניים במזרח התיכון ובצפון אפריקה היושבים על חביות נפט ענקיות. ובדיוק את העצמאות הזו רוצה אובמה גם עבור ארצו.

גם ישראל לא זרה בתהליך ורק לפני חודש המליצו דוקטור עוזי עילם, יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר, וועדה של מומחים לאנרגיה לממשלת ישראל להתחיל בתהליך של העברת המשק הישראלי לאנרגיה גרעינית. עכשיו רק נקווה שהממשלה תקשיב לקולות המגיעים מהיבשת הרחוקה ותרכב גם היא על הגל האמריקאי.

לתגובות במייל: עומר גנדלר                                               Comments By Email Omer Gendler

רוזה פארקס 55 שנים אחרי

לפני מספר ימים מסר משרד התחבורה את החלטתו לבג"צ בעניין ההפרדה באוטובוסים בירושלים, על פי ההחלטה: עמדת משרד התחבורה והשר העומד בראשו, ישראל כץ היא שיש לאפשר את ההפרדה במסגרת מה שהם מכנים "הסדר וולונטרי".

תוך כדי קריאת הידיעה החלו לעלות בי מחשבות, רק לפני שבועיים חגגו בארצות הברית את יום מרטין לותר קניג, וכמובן שמייד חשבתי גם על מונטגומרי אלבמה, ועל רוזה פארקס.  רוזה פארקס הייתה אישה אפרו-אמריקאית שבסירובה לקום ולפנות את מקומה באוטובוס עבור בחור לבן, בדרום הגזען של ארצות הברית של שנות ה – 50 הציתה חרם ענק בהנהגת לותר קינג על חברת האוטובוסים העירונית, חרם שבסופו של דבר הביא לביטול החוק הגזעני.

חיפוש מהיר בגוגל גילה לי את העובדה המדהימה הבאה, רוזה פארקס נולדה ב 4 בפברואר 1913, מה שאומר שיום הולדתה נופל בסמיכות מופלאה להחלטת משרד התחבורה הישראלי, 97 שנה פחות יומיים. כן לצערנו כך זה נראה, 55 שנה אחרי, וישראל עדיין מתקשה ללמוד שעורים בסיסיים בדמוקרטיה שהעולם למד כבר מזמן. 

רוזה כבר לא איתנו, היא נפתרה לפני חמש שנים, וזכתה למקום של ענקים בתרבות האמריקאית, כאשר ארונה מוצב בגבעת הקפיטול ורבבות של אנשים חולפים על פניו. יום מותה הוכרז כיום אבל לאומי, וכל הדגלים בארצות הברית הורדו לחצי התורן. אבל לו הייתה רוזה בחיים והייתה יכולה להביע רק משאלה אחת עבור יום הולדתה שחל היום, היא בטח הייתה מבקשת עוד רוזה פארקס אחת, רק עוד גיבורה אחת שתסרב לפנות את מקומה בקווים של אגד בירושלים.

שחקן נולד

האם המאבק בין חברת גוגל לסין מאותת לנו על עלייתו של שחקן חדש במערכת הבין לאומית ?

השבוע כולנו זכינו לראות מאבק כוחות שכמוהו עדיין לא הכרנו. מאבק ויש כאלו שאפילו כינו אותו, כמלחמה הטרנס-יבשתית הראשונה של המאה העשרים ואחת, מלחמה בין מדינה לבין חברה רב לאומית, המלחמה המתוקשרת בין חברת גוגל לבין סין.

אם אתם אנשים המגיעים מהעולם האקדמי של היחסים הבין לאומיים אתם ודאי יודעים שבכל התיאוריות האקדמיות, מלחמות מתרחשות בין מדינות. זה לא משנה אם אתם ריאליסטים שלא מכירים כלל בקיומם של שחקנים לא מדינתיים, או ליברלים שרואים בהן שחקן ברמה כזו או אחרת, דבר אחד בטוח, את הכלים שאמורים לנתח מלחמה בין מדינה עם גבולות ואוכלוסיה מוגדרים, לבין פירמה רב לאומיות חסרת אותם מאפיינים אין לכם. אז האם האירועים האחרונים יאלצו אותנו לשבת ולפתח כלים חדשים עבור השחקן החדש במערכת ? או שבעצם מדובר בהרבה מהומה על לא מהומה ?

אם לשפוט את העתיד לבוא רק על פי המאבק בין גוגל לבין סין, אז בשורות משמחות כנראה שאין לנו יותר מדי. כרגע לא נראה שגוגל מסוגלת לכופף את הענק הסיני, האיום הכי גדול שהיא מצאה לאיים בו עד עכשיו הוא האיום ביציאה מסין. ונראה שממשלת סין לא חוששת מאיום שכזה יותר מדי. יתרה מזאת, איום שכזה יפגע בגוגל עצמה הרבה יותר מאשר יפגע בסין (אם אנחנו לא לוקחים את הפגיעה באזרחים הסינים בחשבון, ובמדינה כמו סין אנחנו לא לוקחים).

הבעיה של גוגל היא בעצם הבעיה של כל החברות הרב לאומיות. הבעיה היא שהן פועלות על פי נורמות וחוקים של העולם הדמוקרטי-ליברלי. במציאות לאותן חברות אין צבא, חיל אוויר, טילים או כל מאפיין אחר של עוצמה צבאית האמורה להגן על האינטרסים שלהן. במשך שנים הן סמכו על מערכת המשפט והצדק הבין לאומיות, ועל מוסדות ומנגנוני הסחר הבין לאומיים שהן עזרו לייצב. והאמת הייתה שאותם כלים עבדו יפה מאד עבור אותן חברות כל עוד הסחר העולמי התרכז בין צפון אמריקה מערב אירופה וגרורותיהן, אבל היום הוא כבר לא כזה.

היום, כאשר אותן חברות רב לאומיות מגיעות אל מדינות שאינן משחקת את המשחק הדמוקרטי הן הופכות ברגע אחד מחברות ענק המגלגלות מיליארדים של דולרים, מעסיקות מאות אלפי עובדים, ויכולות לאיים בתביעות ענק בטריבונלים בין לאומיים. לחברות שחסרות כוח ועוצמה ממשית. ומולן (בדיוק כמו שעומדת מול גוגל) עומדת שאלה פשוטה אחת לקבל את התנאים שמציבה לנו המדינה המארחת או לא לקבל, ואז לצאת החוצה ולא לעשות עסקים באותה מדינה.

אם כך הוא מצב הדברים, ועל פי התחזיות כרגע רב השווקים המתעוררים נמצאים במדינות שלא משחקות את המשחק הדמוקרטי-ליברלי-מערבי, אז כנראה שלחברות הרב לאומיות צפוי עתיד קצת בעייתי. וייתכן שבעצם אותן חברות עברו את שיא הכוח שלהן. אם לקראת סוף המאה העשרים הורגלנו לחשוב שהחברות הרב לאומיות הן הכוח העולה החדש, אז במאה העשרים ואחת אנחנו נגלה שללא דמוקרטיה וכלכלה ליברלית בין לאומית לאותן חברות אין סיכוי.

או במילים אחרות גוגל ושאר החברות הרב לאומיות יכולות להפוך לשחקן חדש במערכת כל עוד כל המערכת תשחק על פי אותם כללים. אבל עד שזה יקרה עוד מוקדם מדי להכריז על גוגל כשחקן חדש במערבת הבין לאומית ואפשר להמשיך עם התיאוריות שהכרנו.

יום השואה הבינלאומי בכנסת, נאומו של חבר הכנסת אחמד טיבי

אין צורך להוסיף מילים.

יום השואה הבינלאומי בכנסת, נאומו של חבר הכנסת אחמד טיבי

מדינה אחת לכמה גושים

להוציא את רוסיה את המדינות אליהן התפרקה ברית המועצות ניתן לחלק ל-3 קבוצות.

הקבוצה הראשונה הן חמש מדינות מרכז אסיה: קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, טורקמניסטן ואוזבקיסטן שאליהן ניתן להוסיף את מדינות הקווקז: ארמניה, אזרבייג'ן וגאורגיה. יחד מכילה הקבוצה הראשונה שמונה מדינות שהמשותף להן שהן זכו לעצמאות ונפרדו באופן רשמי מברית המועצות ורוסיה שירשה אותה. הן נמצאות על הדרך שבין אסיה לאירופה, רובן אינן נוצריות והן רואות את עתידן במדינות עצמאיות שאינן שייכות לאף מחנה או גוש בינלאומי מובהק.

ליד אירופה הולכים לבחור

שתי מערכות בחירות יתקיימו בפרברי אירופה השבוע, האחת באוקראינה והשנייה בקרואטיה. למרות שבתקשורת העולמית והישראלית בפרט הן לא זוכות להתייחסות גדולה במיוחד, אלו הן שתי מערכות בחירות משמעותיות ביותר עבור המדינות הגובלות באיחוד האירופאי.

הבחירות הראשונות מבין השתיים יערכו בתחילת השבוע בקרואטיה, שני המועמדים הם איוו יוסיפוביץ' מועמד השמאל, ומילאן בנדיץ' מועמד עצמאי עד לא מזמן חבר באותה מפלגה של יוסיפוביץ'. מערכת הבחירות אינה סוערת במיוחד ואינה מאופיינת באירועים חריגים. אך התוצאות שלה יהיו צומת דרכים עבור הבלקן. שני המועמדים מצהירים שיעד הבחירות המרכזי שלהם הוא צירופה של קרואטיה לאיחוד האירופאי לא יאוחר מ-2012. מכאן שהמועמד שייבחר יהפוך לנשיא היסטורי במדינה הקטנה, והצורה בה יתנהל מולו המשא ומתן עם האיחוד והדרך בה תיכנס (והיא כנראה תיכנס) קרואטיה לאיחוד תאפיין את הדרך בה יצטרפו שאר מדינות הבלקן מאוחר יותר.

הבחירות השניות והמשמעותיות יותר יערכו בסוף השבוע באוקראינה, גם הפעם המדינה מתחלקת לשני המחנות הקבועים שלה, המחנה התומך ברוסיה והמחנה הלאומני האוקראיני. לעומת המערכת הקודמת שהביאה לנו את המהפכה הכתומה בראשות ויקטור יושצ'נקו, הפעם מערכת הבחירות פחות אידיאולוגית והרבה יותר אישית. כאשר במהלכה הועלו האשמות על פרשיות אונס מהעבר ואפילו בגידה במדינה.

למועמדת הלאומנית יוליה טימושנקו שהייתה מראשי המהפכה הכתומה, ברור שהפעם לא צפוי אירוע בסדר גודל דומה. וניצחון שלה לא עשוי להביא עימו רוחות חדשות באירופה, בטח לא כאשר בבית הלבן יושב נשיא המעוניין בחיזוק הקשר עם רוסיה. בנוסף הכישלון של המהפכה הקודמת של 2004 , וההבנה האוקראינית שלא ניתן כרגע להיפרד לחלוטין מהשליטה העקיפה של רוסיה במדינה. גורמת לשאיפות נמוכות הרבה יותר בצד הלאומני.

עם זאת הסקרים שחוזים תוצאות צמודות, וההצהרות הלא מקריות של הממשל הרוסי על מעמדו של חצי האי קרים והרצון להחזיר אותו לידיים רוסיות, מוסיפות שמן למדורה שכבר רותחת מאד. שמועות על התערבות של שרותי הביון הרוסים בבחירות, והצהרות על זיופים שצפויים להתרחש במחוזות הקרובים לגבול עם רוסיה רק מגבירים את החשש שגם הפעם צפויות להתרחש מהומות יום לאחר פרסום תוצאות הבחירות.

התוצאות של שתי המערכות יעצבו את יחסי האיחוד האירופי והשכנות שלו לארבע השנים הקרובות, ניצחון של המחנה הרוסי באוקראינה לא רק יקרר את היחסים עם האיחוד אלא גם ישפיע על היחסים עם בלרוס ומולדובה. ומערכת בחירות לא הוגנת בקרואטיה וטענות על שחיתות וזיופים (האופייניות מאד למדינות יוגוסלביה לשעבר) עשויה לגרום לקריאות של שקילה מחדש של המועמדות הקרואטית לאיחוד. שבוע מרתק צפוי על אירופה.